רחה פריאר, 1984-1892, במאבק יחיד למען נוער יהודי/גבריאל א. אלכסנדר

רחה פריאר, 1984-1892, במאבק יחיד למען נוער יהודי/גבריאל א. אלכסנדר

רחה פריאר, 1984-1892, במאבק יחיד למען נוער יהודי/גבריאל א. אלכסנדר

 

 

רחה פריאר, 1984-1892, במאבק יחיד למען נוער יהודי

 

ארגון יוצאי מרכז אירופה, סניף ירושלים,

4 ביוני 2013

 

קהל נכבד,

 

תודה למי שבא ולמי שהחליט להטיל עלי את האתגר לספר בשבחה של רחה פריאר בערב הזיכרון לאסתר גולן ז"ל.

 

אספר על  אירועים בחייה של רחה פריאר. לצערי המסגרת  תאפשר  לומר מעט  על יוזמותיה הייחודיות להצלת נוער יהודי מתחומיי "הרייך השלישי" בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

 

נקודת המוצא לדבריי היא אישית. אני לא חוויתי, לא את מלחמת העולם השנייה ולא את תקומת עם ישראל בארצו. סביר, שבני דור קודם לי או דור צעיר ממני רואים את הדברים אחרת.

 

בהכנת דבריי נעזרתי במידע שהעבירה אלי ד"ר יהודית רייפן-רונן. כן היו לי לעזר רב מאמריה של  שרה בן-ראובן על רחה פריאר כפי ששולבו באתר "המרכז לטכנולוגיה חינוכית" באינטרנט אשר גרסה מקוצרת מהם ראו אור ביקינתון . כמו כן, דליתי מידע מהדיסרטציה   של Gurdon Merion אשר ראתה אור בצורת ספר בשנת 2002 תחת הכותרת, Selbstbehauptung in Chaos: Frauen in der Juedischen Selbsthilfe 1933 bis 1943. גרסה באנגלית "מגורמנת" של הפרק על רחה פריאר נגיש באינטרנט.   עיינתי ושילבתי בדבריי קטעים מספרה של רחה פריאר משנת 1954 (ספרון בן 104 עמודים) ישרש, לייסוד עלית הנוער ושנותיה הראשונות. ראוי להעניק תשומת לב, לדברי הסיום של הספר, על פיהם ביקשה רחה פריאר להקדישו ל"אפלה", לאמור,

"[…], בגורלי עלה לחיות ולפעול בפן השני, האפלה, והיא מלאת תוגה, יגון וסבל. ספר זה [כך המשיכה, שם בעמוד 72] קודש הוא לאותם הילדים אשר לא הגיעו לארץ-החיים ואורם כבה באימים ובאפס ישע."

 

קיים קשר אישי בין הוריי וביני לבין רחה פריאר. חייהם של אבא ואמא ניצלו בזכות מפעל "עליית הנוער"; בזכות "עליית הנוער" אני נמצא כאן היום.

 

אבא הגיע ארצה מגרמניה פעמיים. פעם ראשונה בשנת 1934, אז נער בן 11 בלבד, לכפר הילדים "בן שמן" בהנהלת ד"ר זיגפריד להמן. מאוחר יותר החליטו הוריו להחזירו לגרמניה, לברלין.  פעם שנייה   הגיע אבא ארצה באוגוסט 1938, כאשר הכריח את אביו (ההורים נפרדו בינתיים והאם יצאה את גרמניה), בניגוד מוחלט להשקפותיו, לצרפו לקבוצת נוער אשר עלתה ארצה במסגרת "עליית הנוער", לקיבוץ קרית ענבים. על הפעם השנייה נוהג אבא לומר, שהוא הציל לעצמו את החיים.

 

סביר שבשני "הסיבובים" הייתה מעורבת   רחה פריאר. לפני מספר ימים שאלתי את אבא, עכשיו בן תשעים וקצת, האם הוא זוכר את רחה פריאר, האם זכה להיפגש עמה? תשובתו הייתה מסויגת. הוא לא זוכר שנפגש עמה. אבל, הוא בהחלט זוכר, מהתקופה בה היה חיי בברלין, 1938-1937 לערך, תלמיד ב- Theodor Herzl Schule, חניך של עקיבא לבינסקי, ששמה של רחה פריאר היה ידוע היטב בקרב הנוער הציוני בבירת גרמניה הנאציונל-סוציאליסטית. היא הייתה ידועה, כך אבא טען, כמי שאינה אהודה על הממסד הציוני, בפרט משום שהשכילה להתעמת עם "עם ועולמו", או כפי שאמר, mit Got und die Welt.

 

אמא הגיעה ארצה, במסגרת "עליית הנוער" מוינה דרך בריסל, בחודש אפריל 1940 לערך, לקיבוץ רמת דוד.

 

כאשר הוריי שוחחו ביניהם על "עליית הנוער" הם הזכירו בהערכה עמוקה שלושה שמות: רחה פריאר, הנרייטה סאלד והנס בייט.

 

אציין כבר עכשיו, בניסוח דבריי השתדלתי להגביל את הדיון בהתכתשויות האישיות בין הנרייטה סאלד לבין רחה פריאר ובמאבקיה של רחה פריאר בממסד "עליית הנוער" בארץ. נהפוך הוא, ביקשתי להתייחס גם להערכה ההדדית של שתי הנשים הללו, האחת לשנייה, תוך מודעות לכך, שהן לא חיבבו אחת את השנייה, וזאת בלשון המעטה.
זכיתי "להכיר" את רחה פריאר. במחצית שנות השבעים של המאה העשרים הגעתי לאוניברסיטה העברית בגבעת רם, כסטודנט לתואר בוגר בחוג ליחסים בינלאומיים והחוג להיסטוריה. כדי לכסות את הוצאות המחייה עבדתי ב"מחלקת הרכישה" ב"ספריה הלאומית".

 

באותם ימים נהגה רחה פריאר להסתובב בין אולמות בית הספרים. אין לי מושג מי הסביר לי, שהאישה הקטנה והמוזרה, בהחלט אקסצנטרית, הלבושה בבגד דמוי שק,  על פי רוב בצבע לבן-אפור, אשר השתלשל עד לרצפה, אשר דיברה לא-בשקט במבטא "ייקי" בולט, היא רחה פריאר. אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה. היא משכה תשומת לב, "קורצה מחומר של נביאה", כפי שמיכל זמורה-כהן העידה שנים מאוחר יותר.

 

באותם שנים, העסיקה עצמה רחה פריאר   במפעל המוסיקה "טסטמוניום" אשר המלחין Roman Haubenstock-Ramati יסד בשנת 1968.  Testimonium, "עדות" בלטינית, נועד להנציח ביצירות מוסיקליות מאורעות מרכזיים בתולדות העם היהודי. לצד פעלתנות "פריארית" אופיינית, אגרסיבית משהו, היה  לרחה פריאר  באותה עת מעין "תחביב"  –  ל"גייר" זמרים ויוצרים בגרמניה בני המאות ה 13-12 אשר עסקו ב- Minnesang, רוצה לומר, משוררים וזמרים אשר חיברו וביצעו שירי אהבה, בדומה לטרובדורים בצרפת. גיבורה המרכזי לעניין זה היה Suesskind von Trimberg אשר אולי היה ואולי לא היה יהודי.

 

המטייל בפאתי "המושבה היוונית" בירושלים, ברחוב רחל אמנו יגיע לכיכר מטופחת, נטועה בעצי זית עתיקים, אותה חוצים הרחובות כובשי קטמון, רחל אמנו  ובוסתנאי. במרכז הכיכר, על סלע ירושלמי חקוק,

 

"ככר רחה פריאר

מייסדת עליית הנוער 1932

תרנ"ב  –  תשמ"ד"

 

בנוסף לכיכר על שמה בעיר הולדתה Norden, לרחה פריאר הנצחה  בברלין, בקרבת המרכז הקהילתי היהודי ב-Fasanenstrasse  מספר 79-80, ברובע Charlottenburg. שם, באתר בו עמד עד לשנת 1957 אחד מבתי-הכנסת הגדולים ביותר בגרמניה, אם לא הגדול בהם, נקבע בשנת 1984, שנת מותה של רחה פריאר, לוח זיכרון בו נאמר,

 

"Begruenderin der 'Jugend-Alijah', Recha Freier, 1892-1984, die unzaehlige juedischer Kinder vor der Vernichtung durch das Nazi-Regime nach Palastina retttete. 'Die Geretteten werden Retter'".

 

ניסוח ראוי.

 

לרחה פריאר הוקדשו ערכים ב"ויקיפדיה". בעברית נכתב, "הייתה מייסדת 'עליית הנוער', עסקנית ציונית, סופרת ומשוררת." בגרסה הגרמנית נכתב (ציטוט מילה במילה),

"eine deutsch-juedische Widerstandskaempferin gegen den Nationalsozialismus, Lehrerin und Dichterin. Am 30. Januar 1933 gurendete sie die 'Kinder- und Jugend-Aliyah'".

 

איני יודע, אם צאצאי רחה פריאר מודעים לניסוח הפחות מוצלח, לטעמי, ומקבלים את סיפוחה לקבוצה הבעייתית של "לוחמי ההתנגדות הגרמניים כנגד המשטר הנאציונל-סוציאליסטי".

 

רחה פריאר נאלצה להיאבק כדי ש"מניית היסוד" שלה   במפעל "עליית הנוער" תזכה להכרה. היא הוטלה למאבק זה בעל כורחה, בשל מערכת יחסים מאוד מורכבת עם הנרייטה סאלד ואולי אף יותר מכך עם יורשיה ב"לשכה לעליית הנוער" ב"סוכנות היהודית לארץ-ישראל", בירושלים.

 

אחר שנאבקה בדרכים שונות, תרתי-משמע, על הוצאת ילדים מתחומיי ה"רייך השלישי", הגיעה ב- 13 במארס 1941 לארץ-ישראל. כעבור מספר ימים נקראה ללשכתה של הנרייטה סאלד. היא הגיעה אליה בלוית בנה שלהבת.

 

היא ציפתה שהמפגש לא יהיה קל. אחר המפגש, שערך מספר דקות בלבד, סיפרה לבנה שלהבת, כי סאלד מסרה לה כי, "אין כאן בארץ מקום לעבודתך בעליית-הנוער". בספרה ישרש סיימה את התייחסותה לפרשיה זאת במילים, שם עמוד 70, "בזה הושם קץ לעולם לעבודתי אני במפעל 'עלית הנוער'". יתכן, שהניסוח לא מדויק. שכן,   שרה בן-ראובן הוסיפה, כי בהתערבות דוד בן-גוריון וחיים וייצמן, הוסכם בכל זאת להעמיד לרשות רחה פריאר קיטון דחוס בלשכת "עליית הנוער" עם משכורת וטלפון, בתנאי שרגלה לא תדרוך בחדרים האחרים. המשכורת המצומקת אשר שולמה לה נותרה ללא שינוי משך כעשרים שנים.

 

יתרה מכל זאת, בשנות מנהיגותו של משה קול ב"עליית הנוער",  1966-1947, אסור היה להזכיר את "מניית היסוד" של רחה פריאר במפעל "עליית הנוער". מאיר גוטסמן, מנהל "עליית הנוער" בשנים 1984-1978 סיפר, "עצם אזכור שמה של רחה פריאר עורר מבוכה וגרם אי-נוחות."

 

אף על פי כן. בשנת 1954 המליץ אלברט איינשטיין להעניק ל"עליית הנוער" מיסודה של רחה פריאר פרס נובל לשלום. בשנת 1975 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1981 היא הוכתרה כלת "פרס ישראל" על "תרומתה בשירותי רווחה, קהילה ונוער".
בנימוקי ועדת הפרס נאמר, בין היתר, שהפרס הוא  הוקרה "על שיזמה והניחה את היסודות הראשונים למפעל 'עלית הנוער' ולהצלת ילדים מהשואה. [וכן] שהקדישה עצמה ל"חינוך הנוער בחיי לימודים ועבודה בהתיישבות החלוצית." כאן המקום לציין, שאחר בואה לארץ, יסדה בשנת 1943 את "המפעל להכשרת ילדי ישראל" הקיים והפעיל עד לימינו אלה. ארכיונה האישי הופקד בבית "יד רחה פריאר" בקיבוץ יקום.

 

מהיכן כל זה צמח?

 

רחה פריאר נולדה בשנת 1892   בעיירה Norden, בצפון-מערב גרמניה, ונפטרה בירושלים, בקרבת הכיכר הנושאת את שמה, בשנת 1984.

 

אביה היה משה שוויצר אשר שירת בקהילה היהודית של Norden וקרא לבתו הראשונה "רחה" כשם בתו המאומצת של נתן החכם גיבור מחזהו של גוטהולד אפרים לסינג. היא למדה בסמינר למורים בברסלאו (היום וורוצלאב) שם הכירה את הרב ד"ר מוריץ משה יששכר פריאר לו נישאה.

 

רחה ומוריץ פריאר הביאו לעולם את הבת מעין, מעין לנדוי-פריאר, והבנים, שלהבת, הוא פרופסור שלהבת פריאר, אשר היה, בין היתר, מנהל המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, מנכ"ל הועדה לאנרגיה אטומית, וראש הצוות המדיני של הסוכנות לאנרגיה אטומית; עמוד אשר היגר לארצות-הברית; וד"ר זרם פריאר, אשר עלה ארצה בשנת 1958 והיה למנהל מחלקת הילדים בבית החולים "שערי צדק" בירושלים.

 

רחה ומוריץ פריאר נפרדו  אחרי אירועי "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, כאשר מוריץ נאלץ לצאת את גרמניה בבהילות "בזכות" אזהרה טלפונית שקיבל מפקיד בגסטאפו. הרב מוריץ משה יששכר פריאר הגיע ארצה רק בשנת 1967, שנתיים לפני פטירתו.

 

בחירת השמות שלהבת, עמוד, זרם ומעין אמורים היו לתת ביטוי לחלום הוריהם, רחה ומוריץ, לרתום את כוחות הטבע לתקומת העם היהודי במולדתו. זכור לי היטב, כי בראיון ברדיו התייחסה רחה פריאר   בביקורתיות  על שאילצה את צאצאיה לשאת שמות  יוצאי-דופן.

 

רחה פריאר נהגה לספר, שהמאורע המכונן אשר המחיש לה את מורכבות החיים היהודיים בגרמניה התרחש כאשר הייתה ילדה בת שלוש וחצי, היינו כבר בשלהי  המאה ה-19. כך כתבה במאמרה, "שלט לבן אחד" אשר שולב באסופה אשר יצאה לאור ביוזמת "עליית הנוער" בשנת 1968,

 

"על שלט מקרטון לבן במסגרת שחורה היתה כתובת באותיות גדולות. זה היה יותר מחצי יובל שנים לפני שלטון הנאצים, כאשר טיילה הילדה [רחה] בת שלש וחצי עם הוריה לקראת גן העיר בשבת אחה"צ בעיר מולדתה [Norden] על שפת הים הצפוני. קרוא לא ידעתי עוד. אבל המבוגרים קראו את הכתוב על השלט: 'הכניסה אסורה לכלבים וליהודים'.

 

"אמנם שלטונות העיר הסירו את השלט הבלתי רשמי בו ביום, אך מהלב [של רחה] לא הוסר [השלט ואשר נכתב בו] עוד."

 

האירוע המכונן האחר, המהותי לעניינינו, התרחש במהלך שנת 1932. חשוב להדגיש את השנה, רוצה לומר, טרם העברת השלטון בגרמניה לידי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. בשונה מהמיתוס השכיח, יהודי גרמניה נאלצו להיאבק על קיומם וזכויותיהם לאורך כל שנות קיומה של "רפובליקת ויימאר". ככל שמערכת השלטון הדמוקרטית התערערה, גברה ההסתה האנטישמית, הודרו היהודים מהחברה הגרמנית הסובבת ונדרשו לדאוג לרווחתם באמצעיהם.

 

חבורת נערים יהודיים בני 16, אשר גורשו ממקומות עבודתם בשל היותם יהודים, פנו אל רחה פריאר, אשר על פי המידע אשר כללה בישרש ככל הנראה הייתה קשורה, אולי בהתנדבות, בעבודת "לשכת העבודה של הקהילה היהודית בברלין" בקרבת ה- Alexanderplatz. רחה העסיקה עצמה אז באיסוף אגדות עם. הנערים הגיעו אליה כדי לקבל עזרה באיתור מקומות עבודה אלטרנטיביים.

 

פריאר ניסתה להיעזר במוסדות הרווחה של "הקהילה היהודית של ברלין" ואף ב"הסתדרות ציוני גרמניה". דייקה פריאר בניסוח דבריה בתחילת ספרה, שם ע' 9, כאשר טענה כי לנערים אלה, "נשללה [כבר בשנת 1932] הזכות לקיום! וכל זה מפני שיהודים הם." אכן, בשונה ממיתוס  העצמה הכללית של כלל יהודי גרמניה לפני 1933, בפועל נוער יהודי רב בגרמניה, לא יכול היה  במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים לזכות בהשכלה תיכונית או מקצועית  ונאלץ לסייע בפרנסת משפחתו, כל זאת בתנאים של משבר כלכלי מתעצם והשתוללות אנטישמית חסרת מעצורים.

 

בספרה תיארה פריאר כיצד הגיעה לרעיון "עליית הנוער".

"לילה אחד [כך כתבה בספרה בע' 10] האיר לי רעיון פשוט וברור, פתרון לבעיה: על הנערים להגיע לארץ-ישראל, למשקי ההתיישבות העובדת, שם יוכשרו לעבודה ולחיים. […] ידוע ידעתי כי רעיון זה בר-ביצוע הוא, כי הוא רצוף-אמת ושעתו הגיעה."

 

הרעיון התקבל בסקפטיות רבה בגרמניה ובארץ-ישראל. המחלקה הסוציאלית של "הוועד הלאומי" בירושלים השיב לפנייתה בדברים, "יש די ילדים יהודים עזובים בארץ, ואין אפשרות לטפל בהם מחוסר כספים."

 

בהגשמת חזונה של פריאר סייע, בין היתר, אנצו סירני, שליח התנועה הקיבוצית אשר שהה באותה עת בברלין, וד"ר זיגפריד להמן, המייסד והמנהל של כפר הילדים והנוער בבן-שמן. ב- 12 באוקטובר 1932 יצאו ככל הנראה אחד-עשר נערים ונערה אחת, יש הטוענים שמהספר  היה שונה, מברלין לארץ-ישראל. הקבוצה נקראה בארץ "קבוצת אלומות". הם התחנכו משך שנתיים בבן-שמן.

 

על זכות הראשונים של קבוצה זאת פרץ עימות חריף בין רחה פריאר לבין הנרייטה סאלד. סאלד טענה, בעל פה ובכתב, שהקבוצה משנת 1932 לא הייתה שייכת ל"עליית הנוער" ודומה הייתה יותר ליתומים שהגיעו לבן-שמן שנים לפני כן. במכתבה מיום ה- 26 ביולי 1939 טענה סאלד בפני פריאר,

"כאן בירושלים עמדתנו היא, שהתנועה התחילה עם הענקת רישיונות עליית הנוער בסתיו 1933 […] וקבלת הקבוצה שבאה בפברואר 1934 לעין חרוד. עמדתנו זו [כך הוסיפה שם סאלד] אינה פוגעת כמובן בדרישתך לבעלות לרעיון עצמו."

 

ב- 30 בינואר 1933, ביום בו מונה אדולף היטלר לתפקיד הרייכסקנצלר של גרמניה, נוסדה בברלין האגודה אשר היוותה הגרעין הארגוני של "עליית הנוער" בגרמניה תחת השם, "עזרה לנוער היהודי" בשמה הגרמני, Juedische Jugendhilfe"". מטרתה הרשמית של האגודה הייתה, "לתת הכשרה מקצועית וסידור בארץ-ישראל לנערים יהודיים הנמצאים בגרמניה."

 

על אף ההסתייגויות, החליט "הקונגרס הציוני" ה- 18 אשר התכנס באוגוסט 1933 בפראג, על הקמת "המחלקה להתיישבות יהודי גרמניה" אשר בראשה הועמד ארתור רופין. אחד מתפקידיה של המחלקה היה, "העברת ילדים ונוער מגרמניה לארץ". רופין הטיל על הנרייטה סאלד את תפקיד ניהול "הלשכה לעליית הנוער" אשר הוקמה לצורך זה בירושלים.

 

מהבחינה הפדגוגית והמעשית חזונה של רחה פריאר נבנה על ההנחה הנועזת, והלא לא-בעייתית, לפיה ניתן להפריד בין ילדים ובני-נוער לבין הוריהם, לשבור את המסגרות המשפחתיות, ולהשרישם בארץ. במילים אחרות, שניתן לשלוח בני נוער יהודיים מגרמניה ארצה טרם הגיעם לבגרות. כל אלה מילים יפות ופשוטות. אוכל להעיד משיחות הוריי ביניהם, ומשיחותיהם  עם ידידיהם, אשר מרביתם היו אף הם חניכי "עלית הנוער", הניתוק מבית ההורים, הטיל בהם פצעים אשר לא הגלידו לאורך כל ימי חייהם, בפרט כאשר ההורים, אשר הושארו מאחור, נרצחו ב"שואה".

 

אין לי שום כוונה ורצון בדברים אלה להפחית משהו מגודל ההישג, מחשיבות מפעל "עלית הנוער", מתעוזת חזונה של רחה פריאר.

 

אמא, אשר לא הביטה בהערכה בשנותיה בקיבוץ רמת דוד, הייתה נוהגת לטעון, שמפעל "עליית הנוער" הציל לנערים ולנערות את החיים אבל לא השכיל להתייחס אליהם בכבוד ולחנכם כראוי. אבא, מביט עד היום בערגה לשנותיו בקיבוץ קרית ענבים, ולא היה שותף לביקורתה של אמא. הוא טוען, שמפעל "עליית הנוער" הפך אותו ישראלי.

 

רחה פריאר השכילה להבין, שניתן להכשיר את הנוער העולה בארץ, ולא רק טרם עלייתו בגרמניה. כך ניתן היה להתגבר על מכשול מהותי אשר הערימו שלטונות המנדט הבריטי   על עליית הצעירים לארץ. שכן, ניתן היה להשיג ממשלת המנדט "סרטיפיקטים", "רישיונות עליה", לתלמידים, ובכך לעקוף את ההגבלות העלייה אשר חלו על מבוגרים.

 

מערכות היחסים בין רחה פריאר לבין הנרייטה סאלד השתבשו לחלוטין במהלך 1938, אם לא לפני כן.

 

הגישה הפורמליסטית של סאלד "עלתה על העצבים" של רחה פריאר האימפולסיבית ומי שהשתדלה, מה שמכונה היום, לחשוב ולפעול "מחוץ לקופסא". היה גם פער גילים ניכר בין השתיים. סאלד התקרבה באותה עת לגיל שמונים והמשיכה להחזיק ברסן מפעל "עליית הנוער". רחה פריאר הייתה באותה עת בשנות הארבעים של חייה.

 

ראובן גולן, מי שעבד עם רחה פריאר בברלין באגודה ל"עזרה לנוער יהודי", טען במאמרו ב- MB במאי 1981 לרגל הענקת "פרס ישראל", שהיא הייתה מהמעטים   אשר הבינו  שלא יתכן שום קיום משותף בין יהודים לבין סדרי המשטר הנאציונל-סוציאליסטי, ושבתוקף תנאי המציאות החריגה כל אמצעי וכל דרך כשרים להוצאת יהודים בכלל ובני נוער בפרט מתחומי "הרייך השלישי". אם לא לארץ-ישראל אז ליעדים אלטרנטיביים, זמינים וזמניים באירופה, כמו דנמרק, שבדיה ואנגליה.

 

פריאר טענה, שאנשי ירושלים סרבו להכיר במצוקתם של יהודי גרמניה ועל הצורך העליון לפעול, ומהר, להצלתם. אחר אירועי ה- 9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", החל להיווצר נתק מוחלט בין פריאר לבין סאלד.

 

לקראת אירועי "ליל הבדולח" ובמהלכם נעצרו יהודים, בפרט חסרי נתינות גרמנית, והושמו במעצר במחנה הריכוזSachsenhausen ליד ברלין. רחה פריאר גנבה ממשרדי "ההאחדות הארצית של יהדות גרמניה" 30 אישורי הגירה מטעם הגסטאפו, (יש הטוענים שהמספר היה  גדול יותר) כדי להעבירם לידי האסירים במחנה הריכוז וכך לאפשר את שחרורם והגירתם מתחומי "הרייך השלישי".

 

הממסד היהודי בגרמניה, הציוני והלא-ציוני, זעם על רחה פריאר. הרב ליאו בק דרש את התפטרותה מכל תפקידיה הציבוריים, כולל מראשות האגודה ל"עזרה לנוער יהודי" אשר היא הקימה, כאמור, בשנת 1933. רחה פריאר נדרשה להתייצב בפני אדולף אייכמן אשר בנוכחותו של פאול אפשטיין, מזכיר "ההתאחדות המרכזית של יהודי גרמניה", שלל ממנה את דרכונה.

 

רחה פריאר הצליחה בראשית 1940 להתחמק מתחומי "הרייך השלישי" לעבר זגרב ביוגוסלביה אשר בשנת 1940 טרם סופחה לתחומיי "הרייך השלישי". שם ניסתה לארגן ולסייע לקבוצת נוער יהודי להמשיך בדרכם לארץ-ישראל, אליה הגיעה בעצמה במארס 1941, כאמור. לטענת פריאר, סאלד סירבה להנפיק סרטיפיקטים חסרים לנוער יהודי אשר נתקע בזגרב בטענה כי, "לא ידרכו רגלי הילדים אשר באו באופן בלתי חוקי ליוגוסלביה על אדמת ארץ-ישראל."

 

לסיכום, התמונה ההיסטורית מורכבת.

 

"[…] גב' רחה פריאר, היא זו שהגתה את הרעיון הגאוני הזה [של 'עליית הנוער',  אמרה הנרייטה סאלד בנאומה בפני מליאת 'הקונגרס הציוני העולמי' ה- 19 בלוצרן באוגוסט 1937. רחה פריאר] הגשימה אותו למרות הקשיים והעיכובים. מחויבים אנו להודות לה על שהקדישה עצמה במסירות נפש כה רבה לרעיון, שמצא תחילה הד רק אצל מעטים והתפתח  אחר כך במידה רבה."

 

גם אצל רחה פריאר ניתן למצוא דברי הערכה כלפי הנרייטה סאלד. פרק ו' בספרה ישרש הקדישה לשנים של עבודה משותפת, 1937-1934. שם, עמוד 36 כתבה,

"הנרייטה סאלד הקימה את המסגרת הארגונית של המפעל [מפעל 'עלית הנוער'] בארץ, ותוך דקדוקי עבודה יום-יום השתלטה על בעיות מרובות טכניות וחינוכיות, אשר עלו עם המפעל שהלך והתרחב, ושעבודתה לוותה קריאות עידוד והערצה של העולם היהודי כולו."

 

כאשר רואיינה ברדיו באפריל 1984 בגיל 91, שאל אותה מאיר גוטסמן, מנכ"ל עלית הנוער באותה עת, "איך את רואה את יריבותך עם הנרייטה סאלד?" ענתה בחכמה ושמץ חיוך "פריארי", "היא [סאלד] הייתה אישיות גדולה ותרמה רבות למען פיתוחה וחיזוקה של עליית הנוער. לפני זמן מה עליתי לקברה בהר הזיתים ועשיתי שלום עמה."

 

תודה!

 

(אחר ההרצאה שולבו תיקונים על פי הערותיה של מעין לנדוי-פריאר).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *