שולמית בר שלום/מראיינת הדסה בוכאסטר

שולמית בר שלום/מראיינת הדסה בוכאסטר

שולמית בר שלום (בגיל 70)
הדסה בוכאסטר מראיינת את שולמית בר שלום, י"ג בטבת תשמ"ח 3/1/1988

תאריך לידה משוער י"ז באב, 25  ביולי 1918.

 

נולדתי בבית חולים בפוזן. גרנו בסאמטר, עיר קטנה בפרובינציית פוזן, שם אבי ז"ל היה מורה ודאג לקהילה גם כשוחט. זה היה לפני מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה היהודים ברובם לא נשארו ב פוזן, מאחר  והפרובינציה היתה שייכת לפולניה ואנחנו היינו גרמנים.

באנו לברלין, כי שם היה בית הורי אמי ז"ל,  לדירה של הסבתא. סבא כבר לא היה בחיים. אבי  עבד בעיריית ברלין, וכן היה מורה בבתי ספר לדת אחה"צ והכין ילדים לבר מצווה. לדאבוני זה היה לזמן קצר. אנחנו הגענו לברלין ב-1922 וב-1924 הוא  נפטר באופן פתאומי. הגיע זמני  ללכת לבית הספר, אחי הלך לבית ספר יהודי "עדת", אבל הדרך הייתה ארוכה ולכן הלכתי לב"ס כללי. באתי באמצע השנה, אחרי שחגגתי יום הולדת 6, אבל ידעתי כבר לקרוא וחשבון וכל מיני דברים. הרגשתי רע מאד שם.  בהתחלה היה עוד איכשהו, אבל בכיתה ב' הייתה לי מורה אנטישמית ומאוד סבלתי. אחה"צ הלכתי לב"ס דתי, שם כולם הכירו את אבי ז"ל והיו נורא נחמדים אלי.  גם ידעתי יותר מאשר הרבה יותר מבוגרים שהיו שם.

בבה"ס הכללי שלי היו גם כן שעורי דת ליהודים, אבל אמי ראתה את המורה לידה בשבת עם סיגריה בפה, ואמרה "אצל זה את לא תלמדי" לא השתתפתי בשיעוריו.   היה משהו מאוד מצחיק שאני תמיד זוכרת. כשהייתי עדיין בבית  קראתי בסיפורי התורה, מאד אהבתי לקרוא את הסיפור של יוסף. יום אחד אמרו בב"ס: מחר נדבר בבה"ס על יוסף. חשבתי שאשאר ואשמע את הסיפור של יוסף, כי כל כך אהבתי את זה. נשארתי והייתי נדהמת לגמרי! הם ספרו סיפור אחר לגמרי, זה היה הסיפור על מריה ויוסף! מהסיפור קבלתי את כל הידיעות שיש לי על הנצרות.

אחרי שנתיים בכיתה ג' נכנסתי לבה"ס "עדת ". בה"ס עדיין לא היה מסודר. היה עלינו לעבור מבניין אחד למשנהו במרחק מספר רחובות, ולא היה נעים. אבל הרגשתי שם טוב מאד. היה לי מורה שנכנס באותו הזמן גם כן לבה"ס "עדת" , הוא אמר: בכיתה ג' לא צריך ללמוד כל כך הרבה, הוא שחק אתנו והיה ממש כמו דוד נחמד. בכלל הרגשתי בבית ולא כל כך זרה כמו בב"ס גויי.. אחרי כמה שנים בה"ס קנה בנין חדש  בסביבה אחרת. אנחנו עברנו לגור שם בסביבה . שם למדתי מכיתה ה' – מקסטה. אני אהבתי להיות שם. רוב התלמידים לא אהבו את בה"ס, אבל הם לא היו בבה"ס שאני הייתי קודם וידעתי להעריך אותו.

בגיל 10 נכנסתי לתנועת הנוער, בתחילה ברית הנוער והמדריכה הייתה סוסי אלנבונן.  הייתה לנו קבוצה די גדולה. במשך הזמן סוסי הכירה חבר מתנועה אחרת ורצתה להעביר את הקבוצה שלנו לשם. סירבתי, ואני וכמה חברות עזבנו את הקבוצה הזאת. נשארנו בלי תנועת נוער ברגע. באותו הזמן הייתה לנו מורה נחמדה, שאני לשמחתי מבקרת עד עתה, כי הגיעה בזמן אחרון לארץ.  ושאלנו, אם היא תרצה לתת לנו פעולות והיא הסכימה. זה היה מאוד נחמד מצידה, אני כבר לא זוכרת כמה זמן זה היה, אבל מאוד נהנינו.  א"כ פתחו קבוצה חדשה ב"עזרא", נכנסתי ל"עזרא", המדריכה שלי הייתה גרדה גולובר, (זיידמן), אצלה הייתי כל זמן שהקבוצה התקיימה יחד עם כמה בנות אחרות מהכיתה. שם קיבלנו חנוך תורני והרבה שיעורים חוץ מפעולות, טיולים ביום ראשון אחה"צ, כי בבוקר למדנו. יותר מאוחר ה"עזרא" התפלג, בין זרם ציוני וזרם  אגודה, אני הייתי כמובן בזרם הציוני. א"כ עברתי שוב לברית נוער, קיבלתי שם קבוצה גרתי בעיר, והלכתי כל שבת דרך ארוכה הלוך וחזור. שם הכרתי הווי לגמרי אחר ממה שהכרתי מהבית. שם היו חסידים, בבית של המזרחי היה תמיד עונג שבת והיה תמיד שמח. הייתי גם בבית חלוץ שהיה בסביבה. מובן מאליו שרציתי גם לעלות ארצה.

ב1933 בזמן הבויקוט בדיוק עברנו דירה. אמי שלחה את אחי לחו"ל אחרי בה"ס, הוא התחיל ללמוד בטכניון בברלין ועבר לשם, אבל אמי פחדה בשבילו, כי כבר כמה שנים לפני כן הוא קבל מכות מהנאצים. זה היה טוב, כי בגלל זה אמא שלחה אותו לחו"ל, קודם לאיטליה עם בחור שגר שם קודם. בהמשך  הוא עבר  לציריך ושם התחיל ללמוד. יכולנו עוד לשלוח אליו קצת כסף וכך הסתדר. הוא אחד היחידים שבגיל שלו עוד ממש למדו מקצוע שמאד, מועיל למדינה כל השנים, טלקומוניקציה.

רוב חברי בכיתה עלו ארצה עם עליית הנוער הראשונה. אני רציתי גם כן, אבל מובן מאליו שלא יכולתי לעזוב את אמי, ונשארתי. עזבתי את בה"ס אחרי (כיתה ח') ורציתי ללמוד גננת. שנה היה עלי לעבוד במשק בית, ז"א ללמוד משק בית. 2\1שנה עבדתי בבה"ס עם ילדים, וא"כ עבדתי 2\1שנה ב"אהבה" בכל המקצועות, בניקיון, במחסן ובמכבסה, במשרד,  בכל…  א"כ הלכתי לסמינר לגננות "וולפהיים". זאת הייתה אישה בעצם פרוידנית, היא הקימה את בה"ס הזה בשביל אלה, שהיה עליהם ללמוד מקצוע או להחליף מקצוע  כדי להתפרנס. היא עשתה זאת זה בצורה נאה. התקשרה עם הרבה גנים, עם מוסדות לילדים גדולים, ומוסדות לתינוקות. כך למדנו הרבה מבחינה מעשית וגם תאוריה. עבדנו כל יום, עם ילדי הגן לפני הצהריים, עם ילדי ב"ס אחה"צ. אחד הדברים החשובים שהיא עשתה היו השיחות על העבודה, כל מיני שאלות ועוד. היא מאוד הקפידה על זה. הזמינה  מרצים, מהנדס שיסביר לנו מכונות שנוכל להסביר את זה גם לילדים ועשינו הרבה מאד דברים אצל מומחים. מה שהיה מאוד נחמד, זאת הייתה עבודת גינה, האשה שלמדה זאת עבדה תמיד עם ילדים ולימדה בצורה נאה. נהניתי מכך. הסמינר הזה גם היה בברלין.

היה  סמינר נוסף של העיריה או של הקהילה, אבל הסמינר שלנו היה יותר יפה. עבדתי אחה"צ  ב"אהבה" ובמקומות אחרים, אצל ילדים מבתים עשירים וגם מבתים עניים, זה הוסיף הרבה. זה היה קורס של שנה וחצי. אחרי הסמינר התחלתי לעבוד ב"אהבה".  אני הייתי מוכרת שם, כי הדודה שלי הייתה בוועד. אבל המנהלת אמרה לי: "שולמית, תדעי, מה שקורה כאן, זה לא יבוא לדודה שלך, לא תספרי מזה דבר" ואני באמת אף פעם לא ידעתי כלום. העבודה הייתה שם קשה מאד, היו ילדים מכל מיני מקומות, ז"א מבתים די קשים בלי הורים או הורים חולים. הילדים היו מאד קשים. אמנם ה"אהבה" לא הייתה "מוסדית" כל כך, רצו באמת להיות בית בשביל ילדים, אבל בכל זאת העבודה הייתה מאד קשה. בתחילה עבדתי עם ילדי בית ספר ואח"כ העבירו אותי לילדים יותר גדולים. אני לא יכולה להגיד שהייתה לי הצלחה גדולה, אבל – מה שיכולנו, עשינו. חופש היה לנו בשבת או ביום ראשון. השארות  בשבת עם הילדים הייתה עבורי קשה מאד. בליל שבת,  התפללו ב"אהבה"  והיה עוד די יפה, אבל בשבת בבוקר היה עלי ללכת לבית הכנסת עם הילדים, לא הלכו בצורה מסודרת – הילדים הלכו לבד, – לא תמיד ידעתי איפה הם ולא כולם הגיעו לבית נכנסת,… אבל – אולי שמחתי שהיו כאלה שלא הגיעו. כי אלה שהגיעו כל כך הפריעו שהשמש התרגז ואני התביישתי……זה השפיע עלי עד כדי כך, כשהגעתי לקבוץ שנים לא יכולתי ללכת לבית הכנסת.

בינתיים הזמן נעשה עוד יותר קשה. הזמן עבר והיה עלי לחשוב על  איך לעזוב את גרמניה. גם אמי רצתה לעזוב. בינתיים באה עוד דודה שלי עם בנה לגור בעיר הקטנה וכולנו רצינו לעלות. אבל האפשרויות נעשו יותר ויותר קשות. אמי בקרה פעם בארץ אצל אחי, שהגיע כבר ארצה, אבל לדאבוני היא לא נשארה וחזרה, אולי בגללי….. וכך – אף פעם לא הגיעה. אני קבלתי אפשרות לנסוע להולנד להכשרה. לפני כן הייתי בהכשרה בהמבורג בבית חלוץ. שם עבדתי בעיקר במטבח, בשלתי…. ההכשרה בהמבורג הייתה בלתי נעימה, כי החברים שם היו צעירים ממני,  עייפים מההכשרה. לא היה בהם רוח חלוצית. היינו בדירה מאד יפה עם רהיטים יפים אותם קיבלו מאלה שעזבו את גרמניה ושמחו לתת את הרהיטים לבית חלוץ. בהמשך נתבקשתי להדריך במחנה הכנה לעליית הנוער. לא התאמתי לזה אבל לא מצאו מישהו יותר טוב לדאבוני… יצאתי לשם, לבלנקנזה ע"י המבורג, מקום מאד יפה.

זאת הייתה אכסניית נוער יהודית יפה בסביבה נאה. באו לשם ילדים מכל גרמניה  שהתכוננו לעליית הנוער. דאגתי להרבה דברים – נתתי קצת שעורים והיה עלי להכיר את הילדים. היה צורך להחליט  מי יכול לעלות ארצה ומי יעבור למקום אחר, היו אפשרויות למעבר להולנד או לאנגליה. טוב שלא ידענו מה יקרה בעתיד, אילו ידענו –  לא היינו יכולים לעבוד בעבודה כזאת. המחנה הראשון עבר בסדר והייתי שוב קצת בבית חלוץ. אמרו לי שב- 29 באוקטובר עלי לשוב לבלנקנזה. עזבתי שם במצב מאד לא נוח, הכלים לא נשטפו, לא ידעתי מי ייקח על עצמו את הנושא – ונסעתי לבלנקנזה. שמחנו להגיע, באו כל החבר'ה. לפתע בבוקר, טרם הכרנו  את הילדים, באו 2 שומרים, מאד נחמדים,  -הם רוצים ילד מסוים. נבהלנו, מה קרה?  כן, ההורים מבקשים, זה היה האח של רחל פלק, שמעון. באותו הלילה, הנאצים באו לבית חלוץ והוציאו משם את כל החברים ללא נתינות גרמנית, בעלי נתינות פולנית, ושלחו אותם לספונג'ין. שמעתי על זה הרבה אחרי כן. מאוחר יותר שמעתי מיוטל בורג, שבדיוק באותו הערב היה שם, שפתאום הרגיש שהנאצים נמצאים, חלץ נעליים, עלה לבוידם וחכה שם עד שהכל עבר. אנחנו חשבנו שזה יקרה רק לפולנים ונטולי נתינות, ולגרמנים לא יקרה כלום!!!! אבל טעינו, לא עבר הרבה זמן, היה ה- 10 בנובמבר ומה שקרה כלם יודעים. אבל אצלנו בבלנקנזה לא קרה דבר! שמענו, שהמשטרה ממש שמרה עלינו. אבל עם כל אוטו שעבר, אנחנו פחדנו. זה היה מחנה מאוד קשה, אבל גם יפה. ארוין סליגמן היה המדריך.

עברתי עוד 2 מחנות  בבלנקנזה, באחרון היה מיכאל פרלמן.

נאמר לי שיש מחנה בגרינגסהוף ועלי להגיע למקום במהירות. נסעתי ברכבת מהירה מאוד שלא הייתי מרשה לעצמי בדרך כלל. היה שם היה מחנה משותף ליוצאי אוסטריה וגרמניה. היה מאוד לא נעים, הם חשדו בנו, שלא נרצה לקבל לעלייה את אלה מאוסטריה, אלא רק יוצאי גרמניה. זו הייתה תחושה מאד לא סימפטית. אבל – הכל הסתדר תוך שבועיים!!!!

אחרי המחנה הזה חזרתי הביתה וידעתי שעוד מעט אוכל לנסוע להכשרה להולנד. סרטיפיקט לא בא בחשבון בכלל ושמחתי שיכולתי לנסוע להולנד. הכנתי לי את כל הדברים גם לעלייה. אמי קנתה לי הרבה דברים ויכולתי לשלוח דברים לקרובים שלי שעלו ארצה ו – 3 חודשים היה אפשר לשלוח על שמם דברים. נסעתי עם דברים יפים וספרים טובים להולנד להכשרה ואמרו לי, שעלי לקחת בחשבון לפחות שנה עד לעלייה. זה היה כבר בתחילת 1939, נסעתי בין פורים לפסח. כשהגעתי לאמסטרדם לקחו אותי מ"דת וארץ" ואמרו לי: עכשיו ההכשרה מתפרקת, לפני פסח, כלם בבתים פרטיים באמסטרדם. אותי שלחו לעבוד אצל משפחה. העוזרת שלהם חלתה ויש להם המון ילדים וערב פסח…. באתי למשפחה, נדמה לי שהיו שם 7 ילדים, משפחת. טאס, שגרו ממש מול החיילים. מובן שאני לא ידעתי אף מילה בהולנדית אבל הם הבינו אותי בגרמנית. אחרי כמה ימים האישה אמרה לי שהיא חושבת שאני כבר נמצאת אצלם הרבה זמן. בכל זאת שמחתי שפסח עבר ובאתי להכשרה. אני כמובן בשלתי שם, – היה נראה כאילו אני יודעת לבשל, בהשוואה לאחרים. הרי אשר – נפתלי היה המנהל שלי. שרה בן אהרון הייתה שם ועוד. ספרו לי תכף שיש אנשים שצריכים לעלות ארצה באנייה בלתי לגלית, אבל זה עדיין לא מסתדר. גם מקבוצה זו באו אלינו. ביניהם היה גם מאיר שהתחיל לתת לנו קצת שיעורים חוץ מהעבודה. חשבתי שכל אחד צריך גם ללמוד לחלוב, אבל רק פעם אחת נסעתי לאיכר כדי לראות זאת. נשארתי בעיקר במטבח. היה שם מהנדס, איש יוצא מהכלל, היו לו ידיעות בכל השטחים, ספרות וגמרא, הכל… מאיר ישב על יד, הקשיב ושתה ממש את כל הידע שלו. אחר כך ספרו  שהאנייה תפליג בקרוב  ועשו רשימה מי ישתתף ומי לא. כולם אמרו שגם אני אסע. "דת וארץ" (הארגון שדאג להכשרה) היו שמחים לו הייתי נשארת כדי לבשל, אבל כולם אמרו שאני אסע. אבל אני עוד לא הייתי בת 21 ובהולנד לא הרשו להשתתף בעלייה בלי אשור של ההורים. צלצלתי לאמי לגרמניה ואמרתי לה: יתכן שיש לי אפשרות לעלות, לא אמרתי לה שזה בעלייה ב' , זה היה נשמע כאלו זה מטעם ויצו או כדומה, ובקשתי שתשלח לי אשור שאוכל לנסוע. היא באמת עשתה זאת. כשידעתי כבר מתי זה יהיה, לא רציתי שהיא תדע, שזו עלייה ב', הכנתי בשבילה מכתבים ובקשתי ממישהו שנשאר, לשלוח כל שבועיים מכתב.

אנחנו יצאנו בדיוק במוצאי שבת,  י"ז תמוז ועשו לנו עוד מסיבה גדולה מטעם ההולנדים, לא   הבנתי כל כך, אבל זה היה מאוד חגיגי. כשסוף סוף הגענו לאנייה, חשבתי היא רק למעבר, אבל זאת הייתה אנייה ממש, לא חשבתי שאפשר לעבור בה את הים הגדול. איכשהו הסתדרנו. כשהגענו לאנטוורפן חכתה לנו הפתעה, 200 עולים נוספים עלו לאנייה, בעיקר היו אלה אנשים שהיו בהכשרה באנסכדה – הולנד, שם הייתה לי הפתעה גדולה מאד,  ביניהם הייתה חברה טובה שלי.. קבלתי תפקיד חשוב מאד באנייה, לבשל בשביל האנשים שאכלו אוכל כשר. בנו באופן מיוחד מטבח לחוד עם כיריים , אבל לא הצליחו להבעיר בה אש. היה עלינו לשים את הסיר הגדול שלנו על הכירים הכלליים, שכלם בשלו בו. היה מאד קשה עם האוכל הכשר, לאחרים היה הרבה יותר קל מאשר לנו. מאיר היה מסכן גדול, הוא היה כל הזמן חולה- ים, נורא!!! ההפלגה הייתה ארוכה, הרבה זמן שטנו והרבה זמן גם עמדנו וחכו לידיעות מהארץ. אני לא הייתי מודעת  כל כך למתרחש, אבל היו שם גם אנשים מהארץ שקראו להם "גדעונים". סוף כל סוף בליל שבת הגענו ממש לארץ. לא ידעתי מהו המקום. ענו – שפיים. הגענו לאיזה מפרץ והאנייה עגנה. הורידו אותנו בסירות קטנות, אבל המורידים מהרו ולא הגיעו עד החוף והיה עלינו ללכת במים. אבל זה היה נהדר!!!!,

האוויר היה טוב. בהיותנו בדרך חיינו בירכתי האנייה בלי אויר וזה היה נורא. אני הייתי במצב כזה שלא היה אכפת לי שום דבר. כשסוף סוף נשמנו את האוויר של א"י, של הים ושל עצי הדר, זה היה כל כך טוב וכל כך יפה. היינו 6 שבועות בדרך. החצאית הכחולה שלי נרטבה לגמרי, מהתרמילים הוציאו לנו כבר די הרבה מקודם שנוכל לסחוב אותם והרבה דברים הלכו  לאבוד, אבל אלה היו דברים קטנים…טוב היה שהגענו.

על החוף הייתה קבלת פנים כל כך יפה שערכו לנו הגפירים, כנראה שנתנו לאנגלים לשתות שיהיה לנו זמן להסתדר בשפיים. עלינו לשם בקושי עם התרמילים, אספו אותם  בשק ולקחו אותם באוטו. אנחנו הלכו הלאה והגענו למחסן תבואה ושם חילקו אותנו שוב כדי לנוח ולישון. אני הייתי בקיבוץ ביחד עם עוד חברה במיטה. כשבבוקר קמנו הייתה שם דייסה מבושלת, אבל אני ידעתי שיום שבת ולא אכלתי ממנה. א"כ נסעו אתנו לרמות השבים. זאת הרגשה מאוד מזופתת שבת ראשונה שנמצאים הארץ  – צריכים לא רק לצאת מהאנייה אל החוף, אלא צריכים גם לנסוע. אבל זה היה נחוץ כדי שלא ימצאו אותנו, מאוד הפחידו אותנו, אם האנגלים ירגישו בנו, אז לא יהיה טוב!!!  באתי לשם יחד עם החברה אתה הייתי גם בלילה לאחד המתיישבים.  שיכנו אותנו מחוץ לבית – במחסן עם מטה בין הלולים. בלילה היו תנים- יללת  התנים סביב הייתה נוראה. כמובן שבשבת שטפנו את החצאיות שלנו ונתנו לנו משהו ללבוש בינתיים. את השעון שלי השארתי שם, אבל הוא היה ממילא מקולקל. ביום ראשון לפני הצהריים אספו אותנו והביאו אותנו, את כל הקבוצה הדתית, לרודגס. שם קיבלנו גם את התרמילים שלנו ובערב עשו לנו מסיבה בחדר תרבות, כל החברים באו ואנחנו ישבנו באמצע המעגל. קבלו אותנו יפה, כמובן, שלא הבנתי אף מילה, אבל מאיר ענה בעברית וזה עשה רושם כביר. זה היה ב – 1939. ביום הבא כבר לא היה כל כך חגיגי. זה היה פחות נעים, כי עשו ממש "שוק עבדים", חלקו אותנו לכל הקבוצים. אני עמדתי על כך שאהיה ברודגס, כי הכרתי חברים, וגם מאיר נשאר ברודגס. כך כבר הגענו איכשהו כבר בתור זוג וזה היה טוב כך!!! התחלתי לעבוד ולא הבנתי אף מילה בעברית. עבדתי בחדר אוכל, אמרו "ריבה" – לא ידעתי מזה ריבה, צלחות בין כה לא היו……אבל איכשהו זה הסתדר. עסקתי גם בניקיון. אחרי מספר ימים,  אמר דדה (דוד יעיר)  שהערב נסע לדודה שלנו. בתל אביב נשארתי קצת. הדודה שואלת, "הודעת כבר לאח שלך שהגעת?- לא- את יכולה לצלצל אליו לדואר, שם הוא עובד", וכך הודעתי לו שהגעתי סוף סוף. הם כבר חיכו לי, בן דוד שלי היה רופא בהמות ברודגס וכבר שאל עלי.  אח"כ הדודה אמרה לי, שצריך גם להודיע לאמא, שהגעתי. שלחתי לה טלגרמה בגרמנית:

GESUNTE TOCHTER ANGEKOMMEN   (הגיעה בת בריאה).

לדאבוני היא לא קיבלה הרבה מכתבים ממני, כי שבועיים אחרי שהגענו ארצה, פרצה המלחמה. אולי שלחתי מכתב אחד או שניים, לא יותר. אמי הרגישה בינתיים שהמכתבים ששלחתי לא היו כל כך בסדר, כי בדיוק באמצע הנסיעה חל יום הולדתי, היא שלחה  מתנה – המתנה  חזרה, מפני שאני כבר לא הייתי שם. היו לה די דאגות עד שהגעתי, ובוודאי  שמחה מאוד כשקיבלה סוף סוף את הידיעה שהגעתי בשלום. בבוקר הבא, כאשר הייתי בתל אביב, הגיע אחי עם בן דוד מירושלים, הם באו מוקדם מאוד, נדמה לי ב-4:00 בבוקר, כי אחי היה צריך להיות ב-7:00 בעבודה בדואר. לבן דודי היה אוטו קטן,  בעצם רק ל-2 אנשים  ומקום למטען, אני ישבתי כמו בכלוב… אבל הגענו לירושלים ונשארתי זמן מה. נסעתי גם לכפר עברי, ששם גר בן דודי.   אבל – מאיר הרגיש מאוד עזוב ואני לא ידעתי לכתוב. הוא אמנם כתב לי אבל אני לא ידעתי לענות. גם המכתב ששלחתי לאחי כאשר הגעתי ארצה, לא הגיע

מהר, כי שלמה בומבך לא שלח אותו עד שהיה לו כסף לבולים. אולי כבר הייתי שבועיים בירושלים עד שהמכתב הגיע לאחי. אחרי שחזרתי מירושלים נכנסתי לפעוטון, לאט, לאט למדתי להבין ולדבר קצת עברית. היו לנו גם ילדי חוץ והיינו איתם עד שהלכו לישון. העבודה הייתה די קשה. אחרי זמן מה אמרו לי ללכת ללמוד עוד פעם עברית, כדי שאוכל להיות גננת בקיבוץ, הרי למדתי בחו"ל!!! שלחו אותי לתל אביב ולמדתי בסמינר "תלפיות". היו לנו  קשרים עם דר' יעקב כ"ץ, היום פרופסור, שהיה המנהל. קבלו אותנו שם יפה מאוד. הייתה שם עוד חברה מטירת צבי,  והמורים היו  נחמדים למדי.  היה לי קשה בהתחלה – הבנות שם דברו כל כך מהר שלא יכולתי לקלוט, להבין… הלימודים כללו עבודה מעשית.

לשבת באתי בדרך כלל הביתה. בתחילת הלימודים עבדתי קצת אצל אחותה של לנה, (אירמה וסרמן), עבדתי בתור עוזרת. היה עלי להתחייב לעבוד 3 שנים אחרי הלימודים, שאם לא כן –  הייתי חייבת לשלם את דמי הלימוד. בסיום הלימודים השתתפתי בקורס לטבע, שהיה מיוחד, אצל יהושע מרגולין. הקורס נתן לי הרבה מאוד שמחה בעבודתי המעשית. העבודה אתו הייתה חוויה מיוחדת. גם יהודית זמוש השתתפה. למדנו ריתמיקה אצל אישה מאוד טובה, בעלת מקצוע. השיעורים אצל דר' כ"ץ הוסיפו לי הרבה. לא הייתי חייבת להבחן. המורה למלאכת יד הייתה מאוד חביבה  אלי, בעיקר למדה הדבקות, הכנתי הרבה משחקים, את הכסף שקבלתי הוצאתי לחומרים. היא  לימדה יצירת בובות,  נתנה לי את כל הגזרות וכך עשינו לפני פורים הרבה בובות. יכולתי לעשות אפילו בובות שיכלו לעמוד ולהניע רגליים. יבנה – בעצם כבר רצינו להתחתן, אבל בזמן הזה עברו ליבנה ומאיר היה צריך לעבור ליבנה וללמוד לנהוג בטרקטור, לפני כן היה רק עגלון. הוא שמח מאוד שנתנו לו ללמוד לנהוג בטרקטור ביבנה, אבל לא היה טעם להתחתן, אם הוא ביבנה ואני ברודגס. בעצם כבר קבענו תאריך, הודעתי לאמא בדרך לא דרך והיא הודיעה לרוסיה להורים של מאיר, וגם שלחה תמונה שלי.

החלטנו לחכות עוד ולא כל כך נעים לשמוע את זה ממרחקים, אם לא יודעים מה שקורה בדיוק. אבל נסעתי לקרובים שלי, והם ראו שהכל כשורה והודיעו לאמא . התחלתי לעבוד בגן ממש, איכשהו זה הלך. עד שעברנו ליבנה, זה לקח בעינינו הרבה זמן, כל פעם אמרו: עוד שבועיים! בדיעבד זה לא היה כל כך הרבה זמן, אבל לפני כן זה נראה זמן ארוך. ביבנה נכנסנו לבית הסוכנות, הוא היה מחולק לכיתה א' ולגן. לי היה חדר וחצי עם מיטות ומרפסת. בקיץ הכל היה כשורה, אולם כשירד גשם, כל הבוץ נערם שם ונוצרה בריכה – היה חשש שהילדים יטבעו בה. היה עלי להיזהר שהילדים לא יפתחו את הדלת ויפלו שם. בקיץ הראשון, מטבח הילדים היה בלול, אך בהמשך חדר גשם, מאחר וכך – עברו למרפסת!!! אני הרמתי את המיטות אחת על השנייה ליד הקיר ושם שיחקנו ורעשנו… הרבה צעצועים לא היו …

בחורף הזה לא היו לנו הרבה חולים, כי המטבח חימם את הבית. היה עלי לשמור על הילדים שלא יעלו על הפרימוס, אבל הכל איכשהו הסתדר. למים חמים היה לנו תנור, להסקה – אספנו עצים מהבניין. באו אלינו גם להתקלח. הרבה חומרים לא היו לנו, אבל הילדים גדלו,  9 ילדים בקבוצתי. המחזור של ראובן ימיני.

בשנים הראשונות ביבנה ירדו הרבה גשמים והיו ימים, שבועות שלמים, בהם  לא יכולתי לצאת עם הילדים מהבית. לעתים קרובות השאירו ההורים את הילדים גם בערב.  לא היה  חשמל עדיין, רק נפט, היה חשוך וללכת בבוץ היה מסוכן. הרבה אבות לא היו. נשארתי הרבה פעמים בבית ילדים. אני זוכרת את ניצה אפרתי ששלמה ז"ל בא לקחת אותה הביתה. אני אמרתי לילדים לא לדרוך בנעליהם בבוץ, כי אין לי נעליים להחלפה, והיא פחדה ממש ללכת. התנאים השתפרו קצת במשך הזמן, מטבח הילדים קיבל מקום אחר ויכולנו לפחות להשתמש במרפסת. אשנבים לאוורור, אבל נשבה דרכם רוח פרצים "שהרקידה" את הניירות ולא יכולנו לעבוד, ו – סגרו אותם. הדבר הגרוע ביותר היו הפשפשים שהעברנו עוד מרודגס ליבנה. בבתי הילדים זה היה נורא. ביום שישי תמיד עשינו ניקוי פשפשים, לא ידעתי איפה הילדים, הם לא נשארו ע"י הגן כי לא היה  דבר בחצר. טפלנו בנגע ברעלים, את המיטות והמזרונים ניקינו, (מזרוני קש). תמיד באו אורחים ביום כאשר לא היו עליהם כלי מיטה…..     טיילנו הרבה מאוד ביקרנו בענפים, מקום יפה בשבילנו היה בור החול. זמן מה היה לנו אורח בגן, החייל אפרים, חייל של האנגלים מלונדון, בחור דתי שאהב להיות אצלנו. הוא צייר בשביל תמונות לילדים והביא עבורם מתנות. הוא גם בא אתנו לבור החול, ראה שם את הערבים עם העדר שלהם ואמר: איך את יכולה לטייל כאן לבד עם הילדים? כשהוא בא אתנו, הייתי נינוחה יותר, תמיד שמחתי כשחזרנו בשלום הביתה. המשחקים בבור החול היו באמת יפים, היו שם מקומות מחבוא,  צמחייה עבותה… בעיקר משום שלא היה לנו מקום שהיו בו משחקים. ביקשתי שיסדרו לנו ארגז חול,  ללא הצלחה, בתושייה לקחתי חבילות קש, שמנו אותם מסביב והכנסנו חול. יצרנו מעין ארגז חול.                                                                                                                   בינתיים השנים עברו… הייתי גם בצריף פיני.

ו – ידידה, ידידה הייתה בגן שלי (אף אמא לא עשתה זאת)! היא הייתה בגן שלי וזה לא היה לנו קל. לא הרשיתי לה יותר מאשר לאחרים, כי תמיד  חששתי פן יגידו "את מבכרת אותה על פני אחרים". היא הייתה אחת הקטנטנות בגן. היא גדלה לתפארת.                                                                                                  שכחתי לספר תרחיש מהגן ברודגס. בהתחלה: כשעוד לא הייתי כל כך בעניינים, לא היו הרבה כוחות עבודה. היה לי גן ומאחורי הגן היה פעוטון עם מספר ילדים. לא ידעו מי יעבוד שם, היה קשה למצוא מישהו. רחל אלון הייתה סדרנית עבודה והכניסה את הילדים האלה  לגן שלי. לא הייתי מנוסה, בוקר אחד יפה העברנו את המיטות… פתאום באו האימהות לפעוטון ולא מצאו את ילדיהן. מה זאת אומרת, הילדים עוברים לגן ולא אומרים לנו שום דבר! היו נרגזות מאוד ועשו לי משפט חברים, לא ידעתי מה קורה לי ואמרתי, בבקשה קחו את הילדים בחזרה. חברה אחת לקחה אותם, אחרי כמה ימים היא באה וביקשה: שולמית, קחי את הילדים לגן!- אז כבר אמרתי: רק אם הדבר מוסדר!   לא עבר שבוע וקיבלתי אותם בחזרה. אבל נשארתי עם תחושה מאוד לא נעימה.

החתונה הראשונה ביבנה הייתה החתונה של הדסה ושלי. קבענו את התאריך, ח"י באלול וחגגנו. בא השופט מגן יבנה, הוא ערך את החופה, באו אורחים דרך גן יבנה, היה יפה מאוד. במסיבה, לא עשו מסיבה רק לנו, אלא שנה לקב' עליית נוער של "הפיטריה". אירעו דברים נחמדים. לחתונה שלי קיבלתי את האיגרת האחרונה, של אמי דרך הצלב האדום, ובה רק 25 מילים!!! קיבלתי ברכות טובות מאד. הברכות באמת התגשמו אבל חבל מאד שלא בשבילה- —

במחזור הגן האחרון שלי הייתה  גם עדה שלנו. הפעם הייתי כבר יותר מנוסה ולא כל כך פחדתי שאבכר אותה על פני אחרים, וכן איש לא חש משהו מעין זה. אח"כ עבדתי כמטפלת בגן, באו גננות צעירות, חנה הורן החליפה אותי ואני לא הצטערתי… עבדנו יחד ואח"כ הייתי אם בית.  עבדתי ברצון כמטפלת בבית הילדים  עד שצילי קהתי בקשה אותי מאד לעזרה במחסן. המחסן עדיין לא נבנה. היו עדיין צריפים ישנים, לא היה נעים לעבוד בהם, ואנו הכנסנו שינויים.

נערך יום עיון, צדקתי בדברי, הפסקנו דברים והכנסנו חידושים. העבודה במחסן נעשתה יותר מסודרת , נעימה יותר. נוכחתי בימי עיון וראיתי גם מעגילה וגם פרס – הפרס מצא באופן מיוחד חן בעיני כי בעל המקצוע עבד עליו. זה, הכל התקבל יפה וטוב. חנה באמת דאגה שנקבל פרס, אני קיבלתי, ושמחה בזה. רק שאלת העזרה לא סודרה כל כך.

בזמנים דחוסים עבדתי  לבד ללא עזרה. עכשיו אני עובדת גם בתיקוני בגדי עבודה, זקוקה לעזרה, אותה אני מקבלת עתה מבחורה מאולפן הגיור. רות בר דרומה עוזרת בפתרון קשיים.

ב"ה יש לי משפחה גדולה, יפה. אצלנו בבית מאיר תמיד לומד עם הילדים, בעיקר עם הבנים. הם באים אחה"צ ללמוד ובערב לפעמים אוכלים אתנו ארוחת ערב. אני אופה הרבה. אין לי הרבה זמן לתחביבים, בדרך כלל אני סורגת. ברדיו בין 6:00 – 7:00 אני אוהבת לשמוע על כל הבעיות הדתיות שיש בארץ, שעורים של תורה ותנ"ך.

אחרי ששלמה התחתן באתי לעזור אחרי הלידה ומאד נהניתי.

אני מקווה שאוכל להמשיך בעבודה שלי הרבה זמן, ב"ה אני מרגישה טוב ולא קשה לי ואני מאחלת לכולם שירגישו טוב כמוני. רק בקשה אחת יש לי אחרי 120 אינני רוצה הספד.

שולמית בר – שלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *