שושנה גומפרט/ תיעוד רינה עוזיאל בלומנטל

שושנה גומפרט/ תיעוד רינה עוזיאל בלומנטל

פורסם בתאריך: 28-05-2018

הגברת הזעירה שיושבת מולי מחייכת ומסבירה שהיא פוזלת מלידה ואין זו אחת מתופעות הזקנה, נולדה דצמבר 1922 בברלין לרוברט וולש אשר נולד בפראג. אמה נולדה בעיירה בבוהמיה אשר נמצאת היום בשטח צ'כיה ונקראת צ'שקיקומלוב. היא הוכרזה על ידי אונס"קו כמורשת בינלאומית.

שמה שושנה גומפרט לבית וולש והיא אחות צעירה לאחיה ראובן. מחשבותיה הצלולות והשפה הרהוטה בפיה, עולים על גדותיהם מן הספורים אין קץ שהיא אוצרת בזיכרונותיה. היא יודעת שלא תוכל לספר את כולם.

"ציונות נשמתי מגיל חמש בערך", היא מספרת.

אנחנו יושבות בחדרה הקטן שבקומת הקרקע. אור השמש נכנס דרך החלון ומציף את השולחן אליו אנחנו מסיבות.

"בביתנו שבברלין התאספו כל המי ומי מהתנועה הציונית. בן גוריון, שרת, פנחס רוזן ואחיו מרטין רוזנבליט שהיגר אחר כך לאנגליה עם משפחתו, ועוד רבים אחרים. גם נשים נהגו להתאסף בביתנו.

"ב 1930, כשהייתי בת שמונה, מתה אמא. אחי ראובן היה אז בן עשר. נותרנו עם אבא אוהב אך מוטרד וכואב את מות אשתו. כיוון שהיה עסוק מאד, הטיפול בנו עבר לידי אחותו, דודתי, ולסבתי. אבל היתה גם אומנת נוצריה שהיתה עמי מיום שבאתי לעולם.

גדלתי מוקפת אהבה, תשומת לב ודאגה רבה אך חסרתי אהבת אם". היא מדגישה ואומרת כמבקשת להבהיר את ההבדל. "אבא, ההורה היחיד שלי ושל אחי, כמעט ולא דיבר. מות אשתו היה קשה לו מנשוא. הוא היה לוקח אותי לקברה, עומד שם ושותק. אחר כך לבית אמו ואחותו ומשפחתה. זאת היתה המשפחה שלי אך את דמותי ואת השקפת עולמי עיצב אבי על פי דמותו והשקפת עולמו בכל נושא. בנושא הציוני הוא היה מאנשי א.ד. גורדון, 'הצדיק החילוני' כפי שכינוהו, מייסד דת העבודה. גם מרכז ההוויה שלי היה התשוקה לעבודת האדמה. גם כילדה, כך גדלתי. כשסבתי ודודתי ומשפחתה עלו לפלסטינה והתיישבו בירושלים, נותרתי עם אבי ועם האומנת הנוצריה המסורה. את ראובן, אחי שלח אבא לגימנסיה הצרפתית בברלין. הוא נסע לבד. בן 14 נשלח אחי ראובן לפנימיה בפירנצה שם כבר התוודע לעויינות על רקע היותו יהודי. אבל אחי בלט תמיד ביכולויות יוצאות הדופן שלו ובאופיו. מאוחר יותר שלח אותו אבא לחבר ילדות שלו באמריקה.

את שליחותו הרעיונית יישם אבא בכתיבה. הוא היה עורך העיתון יודישה רונדשאו בשפה הגרמנית. על דפי העיתון פרש את משנתו האידאולוגית , אך בינתיים התגברה האנטישמיות והנאצים צברו כח עד שזכו בשלטון

ב 4 לאפריל 1933, היום בו הוכרז צו החרם על חנויות של יהודים, כתב אבי מאמר שכותרתו היתה: שאו בגאון את הטלאי הצהוב. חשיבותו של המאמר היתה בזאת שענידת הטלאי הצהוב על הבגד היה לצו מחייב רק בשנת 1938 ! כן", היא אומרת בפנים מהורהרות ומחייכת את החיוך הנסתר שלה, "היתה לאבי היכולת לראות תמונה שלמה ורחבה ועתידית, אלה תכונות של היסטוריון ואכן, הוא היה היסטוריון.

באותה השנה אבא כבר ניסה להוציאני מבית הספר הכללי בו למדתי. אני זוכרת שיום אחד רכבתי על האופניים בדרכי לבית הספר כאשר חלפתי על גשר שמשני צידיו, על הקירות התנוססו כתובות גרפיטי :Hertz zu Hitler אני צריכה לומר שעד אותו יום כלל לא ידעתי מיהו אותו היטלר….בפגישותינו הנדירות בסופי השבוע אבא אף פעם לא דיבר על פוליטיקה,    כסף או מחלות. הוא עבד כל השבוע במערכת העיתון וגם בדפוס שלו, שהיה שייך לאביו של גרשון שולם"

אז על מה דיברתם סביב שולחן ארוחת הצהריים של סוף השבוע? אני שואלת. "הו", היא אומרת, "על תיאטרון, על אמנות, רק לא פוליטיקה ואבא שלי היה מאד מעורב בפוליטיקה!

ובכן, באותה שנה, התחילו הורים לתלמידות יהודיות להוציא את בנותיהן מבית הספר. המנהל, אישיות ליברלית שהיה אב לכולנו, היה חוזר ואומר שאצלו בבית הספר לא תשרור רוח כזאת לעולם…היא משתתקת לרגע ואז אומרת שבמסמכים שנמצאו בשנות השישים של המאה העשרים על בית הספר והמנהל שלו, היה כתוב שהוא התפטר בגלל סיבות רפואיות…. .

המאמר המפורסם של אבא 'שאו בגאון את הטלאי הצהוב' טלטל את המתבוללים. רוח יהודית חדשה החלה נושבת ביניהם, אך לא ציונית.

ובכל זאת, בחודש מרץ, שנת 1938, קנה אבא כרטיס נסיעה לפלסטינה. הכרטיס היה הלוך ושוב. בחודש מאי, אותה שנה, הגיע אבא לבקר בירושלים. ואז הודיע לי שלא היה רוצה שאחזור לגרמניה. הוא אמר: תהיה מלחמה. אבא שלי שידע איך להתבונן אל עבר העתיד בתבונה.

הייתי בת 15. תלמידת בית ספר בבית הכרם. כדי להתקבל, הייתי צריכה ללמוד ערבית. המורה שלי היה יצחק נבון והוא זה שלימד אותי להגות את האותיות הגרוניות בצורה הנכונה. אבל לא זנחתי את צו החינוך שקיבלתי מאבא. אני באתי מוורקלויטה, תנועת הנוער היהודית סוציאליסטית בגרמניה, ששמה לה למטרה להגיע לפלסתינה , להקים קיבוץ ולעבוד את האדמה. היה ברור, אם כן,  שאני הולכת לשומר הצעיר. בתנועת הנוער הכרתי את רות שלוס והיא הפכה להיות חברתי האמיצה. משפחתה היתה ממייסדי כפר שמריהו, הישוב החקלאי. אבל היא כבר למדה בבצלאל. אני רציתי להגשים ,על פי השקפת עולמו של אבא ולעבוד את האדמה. לא לעסוק ב'קולקטיביות רעיונית'. לא. מזה ממש סלדתי! רות היתה צריכה לנסוע לכפר שמריהו לעזור בעבודות המשק אצל משפחתה אבל ליבה נמשך לאמנות וללימודים בבצלאל. ואז גמל בנו הרעיון להתחלף. היא תלך לבצלאל ואני לכפר שמריהו.

בבית משפחת שלוס בכפר שמריהו הכרתי את משפחת גומפרט ואת בעלי שהיה חבר של אחות של רות וממנו ביקשו 'שישמור' על שושנה.  אמא של רות שלוס החזיקה את המשפחה, היא מסמנת בשני אגרופים קמוצים. אני עבדתי בגן הירק והיו גם פרות. חדשים חייתי אצלם, עד שעברתי לגומפרטים שהיו זקוקים לידיים עובדות, בפרט כאלה של אשה. היה להם בית קטן בן 2 חדרים בו בהתגוררו 5 אנשים ופסנתר כנף. בסופו של דבר הנס גומפרט ואני נישאנו…למשפחת בעלי היה משק קטן בכפר ובו התגשם חלומי. עבדתי את האדמה ובערבים בעלי קרא באזני מתוך כתבי ניטשה. אחד!" היא שותקת לרגע ואז היא אומרת:  "הנס היה ייקה אמיתי". "כלומר?" אני שואלת והיא, עונה ופניה עוטים ארשת רצינית, "כשהיתה פושטת מגפה בלולי התרנגולות", היא מספרת, היו חייבים לסגור אותם מיד אבל הנס לא ויתר. הוא הלך מעוף לעוף, מנסה על כל אחד מהם תרופה שאולי תרפא. לפעמים קרובות נותרנו היחידים שלוליהם לא נסגרו. כזה הוא היה", היא מחייכת כמו מבקשת להבהיר, "הוא אהב קטן. ונקי. כך גם טיפל בפרות, אחת. לאחת.

אחרי השילומים, הנס נסע לגרמניה. חסר לו 'הרשרוש של העלים' כשדורסים אותם בגלגלי האופניים. הוא פגש גרמנים. כן", היא אומרת. "היו גם גרמנים טובים, את יודעת. הם התפעלו מהגרמנית שבפיו. עברית ממילא לא למד מעולם. אני לא ממש הבנתי איך אפשר לנסוע לגרמניה ולכן גם לא הצטרפתי אליו אף פעם אבל הנס לא הצליח להתחבר באמת לישראל. הוא שנא את הרוח המיליטריסטית ואת הלאומנות שהקימה את המדינה. הוא היה איש רוח. כתב מחזות אותם לא סיים מעולם. אפילו מקס ברוד קרא את מחזותיו וחשב שהם טובים. הוא נפטר ב2010."

ואבא, מה עלה בגורלו? "אבא", היא מספרת, "התחתן שוב, פעמיים. מאשתו השניה יש לי אחות קטנה, דניאלה שמה. אחרי שנשלח על ידי שוקן לגרמניה לסקר את משפטי נירנברג, התבקש להישאר באירופה. הוא נשא אשה שלישית והתיישב בלונדון. הוא היה שליח ה"ארץ" בלונדון 30 שנה. הוא היה עיתונאי די ידוע. רוברט וולש. הוא נפטר ב1982בן 91. חייו בלונדון לא היו פשוטים. היה לו קשה להתמודד עם הסיטואציה הפוליטית של אחרי 1967. בחזונו רחב היריעה אמר כבר אז שאי אפשר יהיה לשלוט על עם אחר זה יקומם את העולם נגדינו. לעיתים השווה את המצב עם כיבושי הצלבנים שבסופו של דבר נוצחו על ידי הערבים. האיש שהיה בן לעורך דין מצליח ומעולם לא הבין מדוע אנשים גובים כסף בשביל עצה…הניח לקריירה המבטיחה וחלם להיות עובד אדמה נוסח א.ד. גורדון בפלסטינה, סיים את חייו בלונדון. אני זוכרת שנסעתי אתו ועם לובה אליאב בשנת 1954 ללכיש. לובה פרש בפנינו את חלומו. בקריית גת על הכביש לא היה דבר פרט לטרקטור חלוד ולובה אמר: כאן תקום עיר! אלה היו גם חלומותיו של אבא, להקים, לבנות להגשים. בדרכו, אולי עשה זאת"

שעת צהריים בדיור המוגן. אני מלווה את שושנה לאולם האוכל. אשה זעירה, מתנהלת באיטיות, נעזרת בהליכון. אני מלווה אותה במבט, חושבת. כמה אירועים חשובים עוד שמורים באמתחת זיכרונותיה.

שושנה גומפרט עם משפחתה

שושנה גומפרט כילדה

שושנה גומפרט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *