שטראוס – בונם – סיפור חיים

שטראוס – בונם – סיפור חיים

משפחת שטראוס 
נכתב באוקטובר 2003
(לקראת מפגש "יום המשפחה" לציון יום הולדתו ה-100 של אבא שלנו   –  11/11/2003 )

אמא,גרטרוד ( טובה ) לבית רוזנמאייר , טרודה בפי כל,נולדה בגרמניה בכפר קטן ,שליץ, שבמדינת  הסן –  גרמניה בשנת 1907. אבא,ארנסט (ישי) שטראוס  נולד במישלפלד בשנת 1903 (03 .11.11)  .שניהם מכפרים קטנים ירוקים בדרום גרמניה.

הורינו נפגשו בתנועת נוער ציונית אי.ו.ב JUNG JUEDISCHER WANDERVOGEL)),תנועת נוער יהודי מקבילה לתנועת נוער גרמנית (שהפכה לאומנית ואנטישמית בעלות הנאצים לשלטון ) -באותו שם-WANDERVOGEL.

הורינו נישאו ב 14 לפברואר 1929 וקבעו מגוריהם  בעיר קלן.
אבא עסק במסחר (כובעים) ונושאי הציונות  ועליה לפלשתינה דובר בחוג המשפחה  והחברי
ם, אך זורז עם עלית הנאציזם.

בעזרת הדוד פאול בונם, האמיד,שעלה ארצה לפניהם,הם מקבלים  "סרטיפיקט" (רשיון כניסה לארץ ) של "בעלי הון" שהדודים מספקים ובכך מתאפשרת כניסתם לארץ , בשנת 1935 –זוג צעיר עם שני ילדים – מיכאל הבכור ונעמי התינוקת ,למרות הגבלות העליה  שהוטלו ע"י השלטונות הבריטיים.

הורינו התכוננו לעליה  ולהתיישבות חקלאית ביסודיות "יקית"  ,הביאו עמם את כל הדרוש לחיים בפלשתינה…הליפט שהגיע עמם לעטרות היה לשיחה בפי החברים ,לא חסר בו  דבר החל ממברשות לניקוי הפרות,שרפרף לחליבה,מטאטאים , מקרר ספיגה (הפועל על נפט), מכשיר( ידני) לעשיית גלידה…רהיטים,כלי בית ועוד… חבריהם לתנועת הנוער פנו בעלותם ארצה להתיישב בגבעת ברנר אך הורינו רצו  התיישבות לא קיבוצית ובקרבת ירושלים שם התגוררו כבר הורי ואחות אמא.

הכלים ה"בורגנים" שהביאו עמם,מנהגי המנוחה ,האכילה,היחסים ביניהם  ולזולת  והעברית  ה"ייקית" -היו נושא לשיחה,לגיחוך בעטרות –הם היו שונים…(מה שבימינו מקובל ומכובד במושג "יקה"…-באותם הימים היה נושא ללגלוג.)

הורינו היו  ה"בורגנים" של המושב –רק לנו היו  שירותים  (בית שימוש ואמבטיה )בתוך הבית-  שתינו זוכרות איך הסתכלנו בקנאה על ילדים שיוצאים לשירותים בחצר…הם היו הנורמלי  …אנחנו היינו המשונים…

אמא ואבא קונים משק בעטרות – ממשפחת שפילמן  שעוזבת את המקום, ומשלמים ממון רב בעבורו  (500 לירות שטרלינג) שלוו מהדודים  (ולא סיימו להחזירה עד נפילת עטרות בידי הכובש ..)
הורינו החלו חייהם החקלאיים  בעטרות ב"הכשרה" במשק פייט ,אבא הסוחר העירוני ,  מאירופה מתמודד עם העבודה הקשה: עבודות המשק, סיקול אבנים,הובלת מים בחביות מ"עין פארה" (אזור הגבעה הצרפתית בירושלים , כיום).

אבא עובר בשנים הראשונות שני ניתוחי שבר כתוצאה מהעבודה הפיזית הקשה שלא היה מורגל לה.
ההתחלה היתה קשה,המטעים שהיו חלק מהמשק בעת קנייתו, ניזוקו ממחלת  זחל הקפנודיס והתחסלו , הורינו החרוצים לא מוותרים  ומקימים בעמל רב  רפת ,לול וגם כרם .

זמן קצר לאחר בואם החלו ה"מאורעות" (1936 –1939)הנסיעה מעטרות לירושלים נעשתה מסוכנת ,התקפות על הישוב ועל קו המים אשר  הונח באותם הימים, הקורבנות של  חמישה חברים בני המקום, לא הבריחו ולא ריפו את ידם ,הם היו נחושים בהחלטתם לחיות בפלשתינה-בעטרות.

מיכאל- אחינו
הבכור,סיים את בית הספר היסודי בעטרות והחל ללמוד בבית הספר החקלאי בכפר הנוער-בן שמן. (בית ספר חקלאי ,אז בניגוד למקובל היום ,היה מושא שאיפתם של בני הנוער-הטובים הלכו לבית ספר חקלאי).

מיקי-כך קראו לו  בבן שמן, עזב את עטרות כילד ,עולה חדש,לא מעורה בחברה הצברית והצינית של עטרות בבן שמן חווה את  החברות , למד  והתמחה כמדריך רפת  תפקיד שעסק בו בהמשך, בתום הלימודים ולפני החזרה הביתה, לעטרות. חבריו,בוגרי בן שמן הקימו את קבוץ עמיעד, בגליל, מיכאל היה נחוש לחזור לעטרות ולפתח את משק ההורים, ואכן לקראת שובו הקימו ההורים, לפי הנחיותיו , מבנה רפת נוסף, להגדלת הרפת והמשק החקלאי . בני כתתו מעטרות מספרים שמיכאל חזר מבן שמן כגבר יפה ,גדול וחזק  שוב לא היה ה"עולה חדש" ששפתו לא כל כך… וילדים לועגים לו.
מיכאל , הנכד הבכור לסבים ולדודים הירושלמים גדל עם המון אהבה וקבל מתנות שילדי עטרות לא הכירו ביניהם המצלמה. (באותם ימים מצלמה היתה רק לבודדים) וכך נולד תחביב הצילום.
הוא מצלם את ה"חברה" מפתח תמונות במעבדה שהקים  ומחלק תמונות שבגבן חותמת "פוטו שטראוס " ( בין הצילומים מעטרות שאספתי מחברים,יש צילומים רבים עם החותמת המזהה  ,יש גם חותמת פוטו שטראוס בן שמן   וכן פוטו שטראוס עטרות ).

נעמי מספרת שמיכאל הכניס מוסיקה לרפת לשיפור התנובה של הפרות ,היום זה לא מרשים ,אך באותם ימים היינו בין הבודדים שהיה להם רדיו בבית.
השנים האחרונות, היו שנות שגשוג וגאווה על ההישגים  .אבא עבד במזכירות, במשרה חלקית כמנהל חשבונות וגזבר ,המשק החל להניב וההורים ראו ברכה בעמלם,הם התערו בחברה המקומית, אבא  השתפר בידיעת השפה העברית -אפילו עבר לקרוא עיתון "דבר" לאחר שקרא  שנים אחדות עיתון  מנוקד לעולים חדשים- "הגה". המעבר ל"דבר" היווה סמל להתערות ושייכות למקום ולארץ. היום הראשון לקבלת ה"דבר" זכור לי כ יום חגיגי בחיי המשפחה..
.
אבא החל למלא תפקידים ציבוריים ,שמו מופיע בקביעות במאזנים השנתיים של עטרות, כגזבר הישוב וכחבר ועד ,ונראה שלמרות הלגלוג למבטא ולמנהגים השונים הם זוכים לכבוד ,הערכה ואף לחיקוי.

גם אמא מתערה בחברה,למרות שהעברית שבפיה חלשה ביותר ואף גרמה לנעמי בושות…אירועים מרכזיים במושב כחתונות ומסיבות החלו במטבח ביתנו באפיית עוגות והכנות הכיבוד כשאמא וחברות נוספות יושבות סביב השולחן ומקציפות (במקצפת יד) את ה"לבן" של הביצים… אמא  היתה בשלנית ואופה ייחודית.

בשנים 1946 -1947 הגיעו לעטרות ילדים פליטים (בגילאים 10- 14 ) שהוברחו באישון לילה בגבול הצפון ופוזרו מיד במושבים וקיבוצים,

אמא  פעילה בקליטת הילדים העולים בעליית הנוער, נוסעת לירושלים ל"עלית הנוער" מביאה ביגוד לילדים ומטפלת בנדרש להם. שנים מהילדים, יהודית מעירק  ומוישל'ה הסורי,מחלב נקלטו במשפחתנו, צעד ראשון במולדת במשפחה ייקית עם  שפה מזון ומנהגים שונים  מבתיהם, מהם נקרעו והופרדו מהוריהם .

יהודית ומוישלה עוברים  בהמשך למשפחות אחרות  כשסבא יעקב רוזנמאייר עובר לגור עמנו ומיכאל חוזר הביתה עם סיום לימודיו והבית בן שני החדרים  קטן מידי למשפחה בסדר גודל זה.
בין המכשירים,המשוכללים  שההורים הביאו בבואם לעטרות , היה – -ספרטור-  צנטריפוגה המפרידה את החלב לחלב רזה ולשמנת.הספרטור שימש את ההורים (ואת החברים שהצטרפו כ"טרמפ"), כשאי אפשר היה להביא  את החלב לתנובה ירושלים  בשבתות וחגים ובהמשך בעת המצור.מהחלב הרזה עשו גבינה,או השקו את העגלות והעגלים והשמנת.

פעם  בשבוע  נהגה אמא לנסוע עם האוטו של יענק'ל, לירושלים, לבקר את הוריה,להביא שמנת ( שהיו מכינים מהחלב של שבת) לקפה "עטרה" (שנוהלה בידי קרובי משפחה ), ולקליינטים נוספים –  תמיד חזרה עם ממתקים מהעיר ,  (בהחלט פונקנו מעבר לממוצע העטרותי )…ובשנים שהיתה פעילה בקליטת ילדי עלית הנוער היתה חוזרת מירושלים  עם ובגדים  וציוד עבורם. (מוישלה ה"סורי" ספר לי שאהב את יום הנסיעה לירושלים כי אז לא היה חייב לגמור את מה שבצלחת…(מה שנקרא היום אוכל אשכנזי…)

אמא בישלה אוכל לחיילי החי"ש  ששהו בעטרות במלחמת העצמאות  ,הם זכרו וספרו לי על הפינוק והיחס החם שקבלו מממנה ותמיד מוזכר נושא השמנת הטעימה שאמא האכילתם.

ה-29/11/48 יום ההחלטה  על הקמת המדינה בעצרת האו"מ זכור לי שהיתה לנו תחושה שמשהו
חשוב קרה,הבוגרים נסעו לירושלים לרקוד ולחגוג את החלטת עצרת האומות המאוחדות (נעמי ומיכאל ביניהם) אנחנו הילדים ראינו את האוטו של יענק'ל  בשובו מירושלים לאחר ליל החגיגות ורצנו לקראתו כשהמילים "מדינת ישראל-מדינה עברית" נשמעות ברמה, במיוחד זכור לי יהושע בקמן שעמד על הבליטה שלפני תא הנהג וקרא את הקריאה השמחה.

נעמי מספרת על לילה ללא שינה,ריקודים ושמחה אדירה ברחובות ירושלים.
מהר מאד החלו האירועים יריות ואי שקט ,לעטרות הגיעה מחלקת חי"ש ( חיל שדה) צעירים ירושלמים הנשלחים כתגבורת לישוב הקטן  (  כ-45 משפחות ) הם מסייעים בשמירה ויוצאים לפעולות בהתאם להוראות המפקדה בירושלים.

הפעולה שנקראה" מבצע שמואל" היוותה כשלון חרוץ,שישה עשר מבחורינו נהרגו ורק שלושה חזרו. אני זוכרת את היום הנורא, אמא הסבירה לי שמחפשים אותם ,אווירונים של הבריטים חגו באוויר
לבקשת מטה ההגנה , את שרידי הגופות המרוטשות מצאו בפרברי רמאללה.

יצחק זילברשטיין שהיה אהוב עלי במיוחד היה בין שלושת הניצולים, לשמחתי.התפללתי לשלומו…
מאז אותו יום היינו במצור מוחלט-אין יוצא ואין בא מפעם לפעם הצניחו לנו חומרי גלם למזון ותחמושת אך גם זה נפסק כשהבריטים בשדה התעופה הסמוך אסרו על טיסות באזור.
ילדות במצור נראתה לי כדבר מובן מאליו ,באותה שנה התחלתי כיתה א' שהיתה מעין המשך של גן  הילדים (למדנו בסגנון בית קטן בערבה ) ,המשכנו ללכת לבית הספר כשהמורות נוקטות באמצעי זהירות, ביריות לא יוצאים לחצר…

זכור לי בוקר,לאחר ליל יריות,התעקשתי ללכת לבית הספר ,מיכאל הביא אותי ולאה גולוביצקי ,המורה של הכתות הגבוהות אמרה לי לאכזבתי ש"היום לא לומדים
אנו הקטנים המשכנו במשחקים ופעילות רגילים בבית ובחצרות ולא פעם התרוצצנו בעת יריות-התכופפנו,כך לימדו אותנו.

באחד המקרים זכיתי להציל את עטרות מהתקפה-תוך כדי משחק עם יעל בקמן(לימים מרגלית) על מרפסת ביתה החדש,ציינתי שאני רואה "עמודים הולכים" אמה הסתכלה גם כן ובהמשך אזעקה ויריות הבריחו את העמודים ואני זכיתי לצל"ש –שוקולד

פסח אחרון בעטרות,האווירה קשה (איני יודעת מה ידעתי ואם פחדתי אך זכור לי ששחררתי את אוסף הצבים שהיו לי , עשרות צבים שאספתי משך תקופה ממושכת  ,והכרזתי שילכו להסתתר כרצונם ולא יפגעו.) אמא שלנו מארגנת ליל סדר בבית העם החדש אנחנו מתרוצצים תוך כדי היריות בשליחויות ועוסקים במריטת נוצות מתרנגולות שנשחטו לבישול בליל הסדר. כביתה של המארגנת ,כנראה,זכיתי לשאול את הקושיות באותו ערב היום אני חושבת "מה נשתנה הלילה ההוא…

נעמי וחבריה גויסו לשמירת הקשר עם ירושלים ונוה יעקב ושרתו את הכוחות הלוחמים באיתות ממגדל בית הספר. נעמי מספרת על ליל סיוטים כשהיא ורותי לויט היו על ראש המגדל ,יריות מכל עבר ושתי בנות השתים עשרה נמצאות במשמרת.

ביום החג השני של פסח 30.4.1948 אני זוכרת את עצמי  עומדת במגרש בית הספר, חברתי יעל מגיעה ושואלת בתמיהה "לא לקחת את הבובה שלך?" לא הייתי מודעת לעזיבה,בודאי לא סופית,ראיתי את הנסיעה כטיול,סוף סוף יוצאים קצת… רצנו שתינו  אלי הביתה לקחת את הבובה ונפרדנו מהבית בנישוק המזוזה…אמא הרימה אותנו ואמרה שנבקש לחזור…כנראה ניסתה את כל מה שביכולתה…

למעשה לא שיחקתי בבובות אף פעם , יותר אהבתי את שדי- הכלב,את הצבים,את החורשה מאחורי הבית ליד קלנדיה שם שיחקנו ימים שלמים,אספנו כלניות ,רקפות צבעונים ו"פיניונס" –צנוברים,אהבתי את החצר ותרנגול מרוט כנף שטיפחתי מאז שהיה אפרוח ודינו נגזר ,לימים הפך למפלצת אימתנית (היה לו שם : פליגל (כנף בגרמנית).

הייתי ילדת טבע קלת תנועה וזריזה וכשצעירי ההגנה היו באים לחורשה ומתאמנים הייתי שם,ילדה בת 7, מתבוננת ו"משוויצה" בהליכת זיקית על החבלים שלהם.
לירושלים הגענו, הנשים והילדים במשאיות שנהגיהם לא ידעו מה הם מובילים הושקו במשקה חריף בשעה שהעמיסו אותנו על המשאית  ובשוחד שניתן לבריטים ,ישבנו על ריצפת המשאית מוקפים  כלובי תרנגולות כפי שנהגו להוביל תרנגולות המובלות לשחיטה נצטווינו להיות דוממים  ואכן אני לא צייצתי למרות גברת כבדה מאד ישבה על רגלי…
הביאו אותנו לליפתה, כפר ערבי במערב העיר שתושביו ברחו (אזור הכניסה לירושלים כיום) במספר בתים שיכנו אותנו שתי משפחות בחדר.
אמא שלנו,כרגיל,  עוזרת למי שרק צריך ומקבלת ברגעים קשים אלו להשגחה וטיפול את זאבי- הפעוט ,בנה  של מרים לוי -אשר כרעה ללדת ביום הגיענו לליפתה ואשר שוכנה עמנו באותו חדר. (זכורות לי שמיכות צבעוניות  סרוגות שקבלנו שם…)

נעמי וחבריה (בני ה12-13) מתחילים ללמוד בבית חינוך תיכון במרכז ירושלים נעמי מספרת שהיו הולכים ברגל כ-3-4 ק"מ מליפתה לביה"ס  יום יום ,סידרו להם כיתה לילדי עטרות,כשהיו בדרכם לביה"ס שומעים את צפצוף הפגז-היו נשכבים על האדמה ואחכ ממשיכים ללכת.
מליפתה עברנו לרחוב רד"ק, שם שכרה הדודה אירם  חדר בעבורנו ,היא גרה שם בגלות זמנית כשהבריטים גרשו את תושבי הרחוב בו היה ביתה היפהפה -ברמבן 21 ,ושיכנו בו את אנשיהם.

ברחוב רד"ק , ביום ה-17 או ה-18 במאי בערב, קבלנו את בשורת האיוב .
אני זוכרת את הערב הנורא, כבר הייתי במיטתי ,אולי גם אמא ונעמי,  הדודה נכנסה לפתע בוכה והודיעה שאבא חזר ומיכאל פצוע קשה.
אני מניחה ש אבא ביקש להוציא את אמא מחדרנו  על מנת להודיעה- על האסון ,לא בפנינו .
לימים ,סיפרה לי אמא, בחרטה ,שהיא כעסה על אבא כי לא שמר על הילד…
אבא חזר לבדו,לאחר הקרב,את מיכאל וחבריו ההרוגים השאירו בנוה יעקב.
אחד הלוחמים תיאר את הטכס בו אבינו אמר קדיש על מיכאל וחבריו שהוכנסו לבור במחצבה ישנה- בלחץ ההכנות לנסיגה ולאחר יום הקרב  אי אפשר היה לחפור קבר לכל אחד מהחללים.
רק לאחר כשנה-עם הסכמי שביתת הנשק הועברו בטכס ממלכתי  למקום מנוחה אחרון -בהר הרצל.

נודע לי  כי מיכאל היה, כדרכו ,מסור מעל ומעבר ובמהלך הקרב התרוצץ בין העמדות והביא תחמושת ללוחמים כשהוא חשוף לאש האויב,כשנפצע-דאג קודם כל לזרוק את התחמושת לחבריו בעמדה ורק אז החל לחבוש עצמו ואז נפגע שנית בראשו ,ונהרג. מחבריו שהיו באותה עמדה שמעתי שהוא הציל את חייהם כי התחמושת  בעמדתם (בפינה הצפונית בכוון הכביש לראמאללה) אזלה והם נותרו חשופים ללא תחמושת..

האסון מלווה אותנו מאז לאורך מסלול חיינו ויוותר כפצע מכאיב עד יומנו האחרון,כאשר מיכאל ,האח הבכור,  הגדול ,הסמכותי נשאר הצעיר בינינו, וכעת  אף צעיר מילדינו…
הבית ברמב"ן הוחזר ביום יציאת הבריטים את הארץ ולאחר הנקוי והטיהור מהטינופת והחורבן שהחיילים השאירו,עברנו לבית הדודה. אבא קבל תפקיד לאתר בורות מים בבתים הנטושים בקטמון ולבדוק את טיבם, נעמי גם זוכרת ששמר בסן סימון. שהינו בירושלים הנצורה הצמאה והמורעבת כחודשיים.

אמא ואבא הכואבים המשיכו עם כל החברים, בהפוגה הראשונה הועברנו בדרך בורמה ובהשגחת האו"מ  ליפו , שם טופלנו כפליטים-קבלנו רכוש נטוש-מיטות ,ארונות ,כלים, שמיכות  וגם אספנו מציאות (בתחילה שוכנו בבית ערבי נטוש שבמתחם נוגה כיום, כל משפחה קבלה חדר בבנין שבו מסדרון ארוך ובקצה שרותים ומטבח, אני קבלתי מיטת תינוק…, ובהמשך  עברה שמועה שאפשר לעבור למשהו טוב יותר  והורינו עם עוד מספר משפחות עברו למושבה האמריקאית-גרמנית שם היה מרווח יותר.לידינו היה מטבח צבאי,…בכנסיה, הייתי הולכת עם אבא לקבל שאריות של מזון.
בעת שהותנו ביפו,אבא התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בתנובה תל אביב,נעמי החליטה לעבור ללימודים תיכוניים בבית הספר החקלאי בעיינות אותי רשמו ללימודים בבית ספר שלוש לא רחוק מהבית.

נעמי,בחרה לצאת מהבית העצוב , אני נשארתי בת יחידה עם אמא נהדרת המנסה להתגבר ולחייך,

אימצתי לי חתולה לבנה שמצאתי כגורה ברחוב, אני חושבת שהיא "אם חתולי בני עטרות"….
נעמי זוכרת לטובה את תקופת עיינות,עברה בשלום את מגפת שיתוק הילדים בשנת 1950 וכן את תקופת הצנע. .

באותה עת המוסדות המיישבים חפשו לפליטי המלחמה סידור-
נעשו נסיונות לישב את החברים במספר מושבים וכן  הצעה נוספת היתה לגור בג'בליה-גבעת עליה ,כיום , אך היה רצון של כולם להמשיך יחד במושב- והתקבלה ההצעה של המוסדות  המיישבים להתישבות  בוילהלמה-המושבה הטמפלרית הנטושה.

בחג החנוכה , בדצמבר 1948 ,חורף קר,גשום וקודר, הגענו במשאית עם המטלטלים שחילקו לנו ביפו מהרכוש הנטוש ל-וילהלמה לבית שהגרלנו – (כדיור זמני, בדיור משותף עם משפחת צימרמן) -לבית אשר נשאר בית משפחתנו עד היום ,כאשר נעשתה חלוקת הקבע בקשו הורינו להשאר בבית זה.

הנסיעה מיפו לוילהלמה נמשכה שעות…נסענו דרך פתח תקוה כי הגשרים בדרך היו מפוצצים,זכור
לי במיוחד מראה עמודי החשמל השבורים לאורך הדרך ,פירות המלחמה הממושכת.
בעת הנסיעה נהנינו לראות תגובות של אנשים בנסיעתנו למראה ה"טרנספורט "המוזר- הם הצביעו לעברו של
אבא אשר ישב למעלה על המטלטלים עם החתולה – שקראתי לה לבנה, נתונה בכלוב של צפורים,

ב וילהלמה היינו אחת המשפחות הראשונות, התחלתי ללמוד בבית הספר הדתי של נחלים…תפילות הבוקר ,שמירת כשרות,שבת וכו'
בינתיים הגיעו שאר חברי עטרות ונפתח בית ספר שלנו, גם קבלנו תוספת משפחות-ילדי שאר ישוב מהגליל ביניהם היתה חברתי הטובה אורה.
היינו "מתחרים" מי עזב  "גן עדן" יותר טוב הם היו מספרים לנו על הנחלים והמעיינות באזורם ואנחנו סיפרנו על הים שהיה בעטרות…

שנות ההתבגרות בבני עטרות, נעמי כבר נשואה לאריק, בצרעה ובהמשך בירושלים, מגדלת את דני-הפעוט .

הייתי  בפקולטה לחקלאות ברחובות כשקבלתי טלפון מנעמי -אמא בבית חולים במילנו לאחר התקף לב…

אמא נפטרה בכ"ה באייר תשל"ה  1965 בעת נסיעתה עם אבא לבר המצווה של ז'אן קלוד לייב ,  לבה לא עמד עוד בכ
אב השכול ,התקף הלב הראשון ( הידוע לנו ) היה כבר בשנת 1955 –ההתקף האחרון חל בתאריך ה- 16 במאי – יום השנה  ה-17 לנפילתו של מיכאל).
אמא נפטרה בגיל 58 לאחר 17 שנות שכול וכאב בנוסף לשנים הקשות שעברו בחבלי הקליטה בעטרות וההתחלה מחדש בחוסר כל  בבני עטרות.

אבא נשא לאשה את רות כהן מפרדס חנה , קצת אחרי נשואי ליהודה ,הוא עבר לגור עמה בפתח תקוה ולאחר צאתו לגימלאות  עבר לפרדס חנה .

אבא  נפטר זמן קצר  לאחר יום הולדתו ה- 80 בתאריך  23 בדצמבר   1983   יט בטבת תשנ"ד. היינו אז בארה"ב וצערי רב כי לא היינו פה עמו..

אבא זכה לראות ולרוות נחת מששת נכדיו, ילדי נעמי וילדי וביניהם – מיקי-מיכאל שלנו .
נעמי,הספיקה לנדוד ברחבי הארץ ולהיות בין חלוצי צור מעון  היושבים היום בניר בנים ,בצרעה, בירושלים באר שבע וחיפה- וכיום נודדת בין הילדים ושבעת הנכדים  אשר ביובלים,קדימה ותל אביב.

הבית  , בו אנו מתגוררים כיום –בית משפחת דנון ,שונה מהבית אליו נכנסתי ב-1948  כילדה קטנה ,פליטה ללא בגד,צעצוע או ספר אך עם כלוב של צפורים שמצאתי ביפו ובו חתולה לבנה …
בצנע שלאחר מלחמת העצמאות  ,היינו חסרי כל  והבית היה  "ערום" ושדוד בעקבות המלחמה –  ללא חלונות ,דלתות,מעקות,מרוקן מכל ומזוהם…
קצת פרטים על הבית לידיעת הדורות הבאים  :   ביתנו  , הזוכה למחמאות רבות ממבקריו הרבים , עבר שינויים אחדים, לא כך קבלנו אותו.

הורינו התקינו את קווי החשמל,תיקנו תיקונים הכרחיים כולל המעקות- מצינורות השקיה במקום אלה שנשדדו במלחמה.  הקומה העליונה נותרה כמעטפת ללא חדרים , אך בתקופת הצנע סגרו חדר לנעמי ולי  מחמרים שהיו אז בנמצא ,בקומה השניה.
את השיפוץ הראשון עשינו בשנת 1974 ,לאחר מלחמת יום כפור- עת השלמנו את הקומה השניה שהיתה  כמעטפת ריקה לאגף מגורים –  בנינו חדרי שינה ושרותים  ובו גדלו שלושת ילדינו.

שיפוץ נוסף נעשה בשנת 1998 – לאחר צאת הילדים וכשהפכנו לסבים -לנכדתנו הראשונה-  אלה.
החומה שבחזית הבית נבנתה לפני כשנה-

מאז אנו חובקים באושר גם את עומר ונועה ומצפים לבאים שיבואו  .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *