שיפרה בלינדר גבל ז"ל/ תיעדה: תרצה קורנט

שיפרה בלינדר גבל ז"ל/ תיעדה: תרצה קורנט

בשנת 1933 החל להיות לחץ הנאצים בלתי נסבל. חברתי אמרה לי שאביה אסר עליה להיות איתי בקשר. פעם, כשעברתי ליד בניין ה-Volksfreund ראיתי שני גברים נזרקים לרחוב מהקומה האחרונה של המבנה.

אבי, אדם מאד דתי בעל זקן, נרדף ברחוב בגלל מראהו ולא יכל להמשיך לנהל את עיסוקו. היה לו עסק תשלומים, ולא חנות כסף (כפי שנאסר ביהדות). לא היינו אנשים אמידים. לאחר שאבי ז"ל לא יכל להמשיך לעבוד, היייתי חייבת לעבור בין אנשים לגבות התשלומים. היו כאלה שטרקו בפני הדלת, או אמרו "למה צריך לשלם חובות ליהודים, בזמן שהנאצים רודפים אותם בגלוי?"

הבית בו גרנו ברחוב Bohlweg, מול המיניסטריום (משרד ממשלתי), נלקח בשנת 1933 על ידי סוחר מעדניה, לאחר שהבעלים, מאיר לקס, הוכרח למוכרו ולהגר. לא מצא חן בעיני הסוחר, שבביתו גרו יהודים. אולי הממשל בא אליו בטענות, אולי לא מצא חן בעיניו שלא קנינו אצלו (במעדניה), מי יודע?

בכל אופן, הוא רדף את אבי. איני יודעת אם היה זה הוא שהלשין לגסטפו, ואלה החלו להיטפל אלינו – באו לבדוק את הדרכונים שלנו ואמרו שהברחנו כסף לחו"ל. אבי בטח בה' וקיווה שהרדיפות תיפסקנה. לעומת זאת, לי החיים בארץ הזו נעשו בלתי נסבלים.

במצוקתי, ובגלל הרדיפה המתמדת אחר אבי, פניתי למשטרה. התחנה הייתה רק שלושה בתים מאיתנו. הממונה שם קרא לי לחדרו, נעל הדלת, נעמד במסגרת הדלת ואמר "ובכן ילדה, ספרי". סיפרתי את מצבו, הוא שמע בקשב רב ואמר " את יודעת מה? את הולכת הביתה ואומרת להורים שיארזו וכמה שיותר מהר יעלמו. אבל אל תלשיני עלי. אל תספרי לאף אחד מה שאמרתי."

חיינו בבית דתי ומסודר, אבל זה לא היה יותר בית. אבי, המוכר בעיר כ"יהודי בלינדר", היה צריך להתחבא, וכך חי שנים עד מותו בשנת 1937. אנחנו, האחרים, חיינו בדאגה ובפחד. הייתי חייבת לצאת משם.

לילה אחד נסעתי. אימי, בלב כבד, ליוותה אותי לתחנת הרכבת. נסעתי לברלין, כיוון ששם היה "משרד פלסטינה". הייתה לי שם חברה מאד נחמדה, שמוצאה מבראונשוויג. היא הלכה איתי לרחוב Meinekestrasse , וביקשה לעזור לי בהגירה. הפקיד התורן אמר "זה בלתי אפשרי. מבלי להיות בקרוס הכנה, אינך יכולה לנסוע לפלסטינה."

היו שלוש אפשרויות לפיהן יכלו אנשים להגיע לישראל, לפי מכסה שהבריטים בארץ קבעו. האחת, קורס הכנה (הכשרה, הותרה אם הייתה תעודת השלמת לימודי מקצוע שהיה נחוץ בפלסטינה). השנייה, על ידי צרטיפיקט קפיטליסטי (תעודת בעל מלאכה). השלישית, להוכיח שיש בבנק אלף לירות אנגליות שאפשר להעבירן ארצה.

לא יכולתי מכל זה להוכיח דבר, אבל חזרה לא רציתי בשום אופן. ובכן, אמרתי לחברתי שתתעניין מתי יוצא שוב טרנספורט של קבוצת נוער לפלסטינה. הקבוצות יצאו לטריאסט, איטליה, ואח"כ באניה ליפו.

השגתי לי ויזה לאיטליה, את זה אפשר היה עוד אז לקבל ללא בעיות. קניתי כרטיס רכבת לטריאסט ונסעתי עם הקבוצה הבאה שעזבה את גרמניה. בין הצעירים הייתה גם ביתו של הפילוסוף מרטין בובר. התיידדתי איתה, וכשסיפרתי לה את מצבי היא אמרה "זה מוות מה שאת עושה. האנגלים לא יתנו לך להיכנס לארץ. תצטרכי לחזור. עוד מעט אנחנו בגבול. הגסטפו יעבור – ואת גמורה." עניתי לה "לא אכפת לי. אם אתפס על ידם לא אהיה יותר. חזרה אני לא רוצה."
אבל עם הפספורט והויזה שלי עברתי, אף על פי שהיו צריכים לשאול מה יש לי לחפש בקבוצה הזו ללא ניירת.

הגענו לטריאסט ונלקחנו על ידי ד"ר גולדין מהקהילה היהודית. הוא היה אחראי על המהגרים היהודים. הוא לקח לנו את הפספורטים וליווה אותנו לבית שעמד לרשות הטרנזיט. שם שתינו תה והלכנו לישון. ביום המחרת, כינסו שוב את הקבוצה, והסבירו כיצד זה ילך הלאה. אז ד"ר גולדין קרא בשמי, נתן לי את דרכוני ואמר "מה את עושה כאן? היכן הניירות הנחוצים?" עניתי שאין לי, והוא אמר "קחי את המזוודות ועזבי את הבית. כאן זה מקום לאנשים שבאים היום ונוסעים מחר."

שאלתי מה עלי לעשות, והוא ענה "איני יכול לעזור לך. לכי לרחוב, שני בתים הלאה יש בית קפה. לכי לשם ותראי מה נעשה שם." לקחתי את המזוודות וחיפשתי את בית הקפה. היו שם לבטח כמאה צעירים. שני נערים באו לקראתי ולקחו את מזוודותי. "לאן את רוצה? מה התכניות שלך?" נשאלתי.

אני באה מבית דתי ומוגן. אומץ כבר היה לי, אבל בסביבה זו קיבלתי פתאום פחד. לא רציתי להישאר בבית הקפה הזה, ולכן אמרתי להם מהר "האם אתם יודעים על משפחה יהודית כאן? אני רוצה לקחת חדר." הם הסתכלו אחד על השני, ואז אחד אמר "טוב, אנחנו נביא אותך לשם."

קיבלתי חדר. כיוון שאני אוכלת כשר, שאלתי את המזכירה האם יש בסביבה מסעדה כשרה. היא הביטה בי בפליאה, כיוון שרוב יהודי מערב אירופה לא נהגו כבר לפי תכתיב האוכל היהודי מסורתי-דתי. "כן" אמרה האישה "יש את זה".

חיפשתי את המקום. ראיתי הרבה מהגרים גרמנים שלא דיברו איטלקית. רציתי למצוא מקום בו אוכל לפתח קשרים שיעזרו לי בהמשך הנסיעה. לכן הצעתי את עצמי כמגישה, אך זה היה מקום קטן והאשה סירבה. אמרתי לה "אני רוצה רק לעבוד כאן. אינך צריכה לשלם לי." כך התחלתי לעבוד.

יום אחד ישבו שם שני גברים מהקהילה היהודית. האחד היה פרופסור צולי, הרב של טריאסט, אדם משכיל ומפורסם באיטליה. הפרופ' תיחקר אותי מאין באתי ומה אני רוצה. סיפרתי לו את סיפורי. הוא הקשיב ואמר לבסוף "אם תצטרכי פעם עזרה, בואי אלי."

שום דבר לא התקדם, והתחלתי לפחד האם הנאצים יבואו גם לאיטליה. לקחתי את מזוודותי ובאתי שוב לבית המהגרים. קיוויתי שם למצוא מוצא מהר יותר. קיבלתי מאב הבית דלי, סחבה ומקל שטיפה – הבית לא היה כל כך נקי – והתחלתי להיות נחוצה.

פגשתי שם זוג, שהאנגלים החזירו מהארץ לאיטליה בפעם השלישית. הם היו מבואסים. יומיים חייתי וישנתי שם. ביום השלישי ראה אותי ד"ר גולדין וקרא אותי לסדר. לשאלתו מה אני עושה שם עניתי "אין לי דרך אחרת, ואני חייבת להיות בין אנשים." הוא אמר שאסור לו להשאיר אותי שם. "את רואה, באים לכאן אנשים שאין להם כסף. תראי את הצעירים מבית הקפה, הם ישנים כבר על החוף. איני יכול להפלות ביניכם." עניתי לו שאם הוא רוצה, אשלם את לילותי כאן. לבסוף אמרתי "אני רוצה לעזור לך."

"את רוצה לעזור לי?" הוא שאל. "כן." אמרתי. גיליתי על ידי עוברי הדרך בבית, שהם מביאים את האנשים מהרכבת. "אני אעשה זאת בשבילך – אביא את האנשים לאנייה, אסדר את המיטות, אחלק את האוכל ומה שצריך." הוא הסכים ואמר "בערב, בשעה עשר, את חייבת להיות בבית כיוון שנועלים אותו." הוא אמר זאת בחיוך לאור עקשנותי.

יום אחד, במשך עבודתי, פגשתי את אווה, אחותו של ליאון ציפרקובסקי. היא חזרה מפלסטינה ונסעה לארה"ב. נסיעתה לארץ צלחה הודות לתווך אחיה, אשר שידכה ליהודי עשיר שכבר חי בפלסטינה ונישא לה באניה. בעלה חלה, ולא סבל את מזג האוויר בפלסטינה, וכך פגשתי אותם בדרך לארה"ב.

הצוות באניית המהגרים נתן לה טיפ חשוב, כיצד אוכל להגיע לנסיעה. אם בתוך דרכון, באמצעיתו, יש מקום ריק – ניתן לעשות משהו. מאותו יום עשיתי ביקורת בדרכוני המהגרים למציאת מקום ריק. הדרך אותה חיפשתי הייתה נישואים פיקטיביים. הייתי חייבת למצוא מישהו שירצה לרשום אותי כאשתו בדרכון.

בטרנספורט הבא מצאתי דרכון שיכל לעזור לי. הוא היה שייך לבחור יהודי, מאד דתי, מאמסטרדם. כשאני ומכרי מהבית הבהרנו לו מה נדרש ממנו, הוא התנגד מטעמי דת. אבל דיברו איתו כל כך הרבה שזו מצווה שהוא יכול לעשות, עד שלבסוף הסכים. אולם, בכדי לא לעבור כל עבירה דתית הוא אמר "אני לא עושה דבר. את חייבת לעשות הכל."

למחרת אמר לי ד"ר גולדין "ובכן, את חייבת לרוץ לרב, בכדי לקבל חוזה נישואין". רצתי לרבנות. פתחה לי המשרתת, ביקשתי את הפרופסור, ונאמר לי שהוא בפדואה. שם האוניברסיטה ושם הוא מלמד. נעצבת, חזרתי לד"ר גולדין, אולם הוא לא יכל לעזור לי ושלח אותי לקהילה היהודית. הסברתי לתורן הקהילה את מצבי, אבל הוא אמר שזה לא ילך. אסור לו לעשות זאת.

דיברתי ודיברתי, עד שלבסוף הסכים ואמר "טוב, הביאי את הבחור." הבאתי אותו והתורן רשם את חוזה הנישואין. "עכשיו אתם צריכים ללכת לקונסול האנגלי." הוא אמר.

בינתיים, היה יום שישי אחה"צ ולא ידעתי אם אשיג עוד מישהו. אבל ידעתי שאני חייבת להספיק, כיוון שבשבת יוצאת האנייה, ואם זה לא יצליח אפסיד את הצ'אנס. הבחור אמר "אני צריך להביא את מזוודותי לאניה. הדת היהודית אומרת שבשבת אין לעבוד." "טוב" אמרתי לו. "לך אתה לאניה. אני רצה לשגרירות."

הגעתי לשם חסרת נשימה, אך מיהרתי לשווא. הפקיד שהיה צריך לאשר את נסיעתי לפלסטינה, נסע למרחצאות. מיואשת חזרתי לבית וסיפרתי לד"ר גולדין את תלאותי. "טוב" אמר. "מחר בבוקר בשעה שמונה את בקונסוליה האנגלית. אני כבר אהיה שם." נפלה לי אבן מהלב. רציתי לעזוב את החדר, כשלפתע בא לי לשאול "ד"ר, צריך שם לחתום על משהו?" "ברור" אמר והסתכל עלי כאילו אני משוגעת. אמרתי " ד"ר, איני כותבת בשבת." את זה הוא כבר בכלל לא תפס. בסיטואציה בה נמצאתי עוד רציתי לשמור על צווים דתיים.

הוא נד בראשו, הוציא את הניירות, ואני חתמתי "בלנקו". למחרת בקונסוליה, לא הוצרכתי להיכנס כלל למשרד. ד"ר גולדין בא לקראתי ואמר "מהר מהר, רכבת אחרונה." האנשים הנוסעים לקחו את מזוודותי, אבל עוד הייתה לי החוצפה להגיד "ד"ר, בשבת איני נוסעת. אל תדאג, אני כבר אגיע לשם."

ההפלגה עברה ללא תקלות. בפלסטינה נפרדתי מהאיש הצעיר לו הייתי "נשואה". הבטחתי לו בכל עת להתגרש ממנו, באם ירצה בכך. חיפשתי לי חדר ומצאתי עבודה.

יום אחד הגעתי בערב הביתה. בעלת הבית קיבלה אותי כבר בדלת, הסתכלה עלי בחומרה ואמרה "מחכה לך שם אישה. היא מאד עצובה. מה כבר עוללת?" האשה הציגה עצמה כגברת ק. בהתרגשותי לא הגבתי, רק שאלתי מה היא רוצה ממני. "את רימית את בני" היא ענתה בעצב. כאשר הסברתי לה כיצד זה הגיע לנישואין והבטחתי שאעשה הכל להתרתם, היא נרגעה, אך כל הזמן חזרה ואמרה שוב ושוב "כיצד יכל הילד לעשות דבר כזה."

שפרה בלינדר גבל ז״ל 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *