שלמה מלכי -אור/ תועד ע"י הנכדה ענבל יודייקין

שלמה מלכי -אור/ תועד ע"י הנכדה ענבל יודייקין

פורסם בתאריך: 14-10-2017

מאז ילדותי ישנו זיכרון שמלווה אותי: סיפוריו של סבי על בית הוריו, על תקופה של מעברים, על החיים שלהם באחת התקופות הכי קשות בהיסטוריה של העם היהודי. בחרתי להיפגש עם סבי ולהנציח את זיכרונותיו.

סבי שלמה מלכי-אור, נולד כהיינץ מלכי-אור  (Melchior)בשנת 1933, בעיר אסן שבגרמניה. אמו, הלנה (לני) רוזנברג נולדה בעיר דיסבורג ואביו אריך, אליעזר מלכי-אור נולד בעיר דורטמונד.

סבי סיפר כי אביו היה רופא שיניים ואמו עקרת בית. לימים משפחתו עברה לארגנטינה, ונולדו לסבי שני אחים מיכאל ז"ל ואווה.

תחילת זיכרונותיו מתרחשים בעיר אסן בגרמניה, אך הם מעטים:

"דבר כמעט ולא נשאר בהיר בזיכרונותיי מאז. אני זוכר…גדר…רכבת חשמלית…והבית…" כך הוא מספר לי על בית ילדותו. הוא מוסיף ואומר "אחרי שלושים ושלוש (1933) כמעט ולא נולדו ילדים יהודים".

"איך היה לחיות שם כיהודים באותה תקופה?"

"היינו משפחה גרמנית בורגנית ממוצעת לפני עליית הנאצים. כל האזור סביב אסן היה אזור של כורי פחם. הערים היו ערי פועלים ורוב האוכלוסייה הייתה קומוניסטית. המפעל המרכזי של קרופ היה בעיר. "אבא שלי היה רופא שניים של מפעלי קרופ עד שאילצו אותו לעזוב". "רוב היהודים ברוב מחוזות מגוריהם היו סוחרים, או עסקו במקצעות חופשיים.

" סבי מתרגש כאשר הוא מספר לי שבאחד ממשחקי הפטנק,  בבית ההורים, התברר לו שאחד השכנים נשוי לנכדה של מי שהיה בעל כלבו ענק סמוך לחנות הנעליים של משפחתו. " משפחת אמי על כל ענפיה , הייתה קשורה לעסקי נעליים. אני אומר "על כל ענפיה" מפני שכל השידוכים שם היו שידוכי כדאיות בנסיבות כלכליות. זה התחיל באספקת ציוד מעור לצבא נפוליאון. בראשית המאה העשרים היו שש חנויות נעליים של בני משפחה פזורות בערי האזור. במשפחתו של אבי עסקו בכסף. "הסבא של הסבא רבה שלי התגורר בעיירה קטנה קרוב לעיר מינסטר בסביבות 1765, הוא עסק במסחר. שניים מבניו ,סלומון ואברהם, עסקו במתן משכנתאות.  לסלומון היו מספר בנים. אחד מהם, סבא רבא שלי, היה חייל בפרוסיה ואחר כך הפך סוחר בהמות. את כספו השקיע כשותף בבנק. במשבר הכלכלי של אלף שמונה מאות שבעים נמלט אחד השותפים בבנק לארה"ב והעסק התמוטט. החובות היו גדולים מאד. ביומני אחד מבניו נכתב שהאב החזיר חובות עד יומו האחרון ודובר על סכומי עתק. "סבי ממשיך ומתאר, "הבן המשיך בדרכי אביו והיה סוחר בינוני, לאחד משני בניו הורה האב ללמוד רפואת שיניים. הבן לא המרה את פי אביו. האיש הזה היה אבי" מסכם שלמה.

בשנת 1938, עקרו לארגנטינה בדרום אמריקה. למעשה התכוונו לעזוב כבר ב1936, כאשר הבינו שהאדמה רועדת תחת רגליהם, ותקרוס בסופו של דבר. וכך, על אף זיקתם למולדתם גרמניה ועל אף היותם לא ציונים ולא דתיים, החלו לתכנן את הנסיעה.

אומנם סבי היה בן חמש באותה עת, אך זיכרונותיו חזקים, כמו שהכול קרה אתמול:

"בתחילה נסע אבא לאנגליה, אבל שם לא הצליח לקבל אשרת שהייה ולא רישיון עבודה".

אני שמה לב שהוא מהסס. "אולי תכננו אפילו לעלות לפלשתינה, הלא המשפחה החלה לומדת עברית." אך רצונות לחוד ומציאות לחוד, וכך מצאו את עצמם משפחת מלכי-אור בדרך לדרום אמריקה:  "לאימא היו שני אחים שהיו להן בנות זוג נוצריות. אחד מן האחים נעצר בגלל חילול הגזע  ( Rassenschande) ונרצח. חברתו של האחר, הצעיר מבין השניים, הרתה לו ואביו בחכמה רבה העלה אותו על האנייה וששלח אותו לארגנטינה. זה היה בתחילת 1937. מאוחר יותר הגיעה יתר המשפחה. בארגנטינה היו קשיי הסתגלות, השלטונות לא הכירו בתעודות הרפואה של אבא, לכן הוא לא עבד באופן סדיר אלא רק תחת שלטים (רשיונות) של רופאי שיניים מקומיים. זה כמובן עלה כסף והפרנסה הייתה קשה על אף שהייתה שם קהילה יהודית גרמנית מאוחדת שמנתה כעשרת אלפים בני אדם אך גם הם היו פליטים ולא עשירים. לבו של אבא לא עמד בקשיים. הוא נפטר באלף תשע מאות ארבעים ושמונה." אני שואלת את סבי " מה הוביל אותך לעלות לארץ ישראל?" " בבית הכנסת – שהיה גם מועדון חברתי ליהודים – הקהילה הקימה קבוצת נערים ששמה למטרה את מניעת ההתבוללות בקרב בני הקהילה. אך הקהילה שלא רצתה להזדהות עם התנועה הציונית, הופתעה מכך שהנוער ראה בציונות מטרה. הממסד הקהילתי התנגד וגם חשש מפני התגובות. אבי, ממיטת חוליו נלחם  עבור הנוער, ובבחירות לקהילה הוחלפה רוב ההנהגה. לבסוף הקבוצה התפרקה, אם משום הלחץ ואם לאו, אך חלק הצטרף לתנועת הנוער הציוני ואני בתוכם. זו הייתה קבוצה קטנה כחמישה עשר נערים ונערות. מתוכם החליטו שבעה לעלות. אמי, שהייתה כבר אלמנה, לא אהבה את הרעיון, אבל היא לא הייתה זקוקה לעזרתי על מנת לפרנס את הבית. הפלגנו מבואנוס איירס לנאפולי, טיול קצר לשוויץ, משם לגנואה וחיפה. סך כל הבאים מרחבי ארגנטינה היו כשישים איש."  בארץ נשלחה הקבוצה שלנו לקיבוץ ניצנים." ושוב ניסיונות הסתגלות כולל לימוד השפה, כולל חודש באולפן. כאשר סבי מדבר על תקופתו בניצנים עיניו מתמלאות ערגה "לא היה קשה! היה נפלא! היינו יחד, צעירים, אוהבי חיים. והם היו טובים. בהחלט. ב1955 התגייסתי לנח"ל, שנה אחרי זה אימון מתקדם, צניחות.  השתתפתי בפעולות תגמול ובמבצע קדש ואחר כך חזרתי לקיבוץ". ב-1959 הוא הכיר את סבתי – דרורה. שהייתה ילידת הארץ, הם נישאו באותה שנה. ובשנת 1961, נולדה אמי בתם הבכורה, גלי.  בשנת 1962 הם עברנו לגור באשדוד הקטנה עם כשלושת אלפים תושבים. כאשר בשנת 1964 הצטרפה איילת למשפחה. סבי עבד כמנהל עבודה בעבודות עפר עד למיתון הקשה של ראשית שנת 1967.

שאלתי את סבי כיצד הם הסתדרו עם שתי בנות קטנות בתקופת המיתון: "כמובן נשארתי ללא עבודה, אך למזלי מצאתי עבודה בחברת פי גלילות באשדוד ובה עבדתי עד לגמלאות. רעייתי עבדה תקופה בבית המשפט כמזכירת שופט, ואחר כך כפקידת משכנתאות בבנק, עד ללידת בננו אסף בשנת 1971.  בשנים האלה מחלתה הכרונית התגברה והיא נאלצה להפסיק לעבוד, אך התנדבה לעזרה בחברה. במקביל ניסתה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה." סבי מוסיף באותה נשימה "כתוצאה ממחלת רעייתי עברנו לגור בערד. אני המשכתי לעבוד בבאר שבע כאחראי על מדידות ובדיקות דלק בדרום. ילדינו גדלו ופרחו מהקן. בחופשות טיילנו בעיקר בחו"ל אבל גם בארץ. עם יציאתי לפנסיה חיפשתי תעסוקה חדשה ובעידוד רעייתי רכשתי מחשב והתחלתי לעסוק בחקר השורשים של משפחתי. במקביל גם הצטרפתי למועדון הפטאנק  בערד."

"מדוע בחרת לחקור את הנושא הזה?"  "אחת השאלות הראשונות ששאלה מי שאז הייתה חברתי "מאיפה שם המשפחה שלך? הוא בעברית?" דבר זה מאוד סיקרן אותי והצלחתי במשך השנים להגיע לראשית שנת 1700, מצד אמי ואבי."

"בשנת 2011, חלה ירידה מאוד גדולה בבריאות רעייתי ולצערי הרב היא נפטרה אחרי שנה קשה. בעקבות המרחק הרב מערד למרכז ששם גרה בתי, החלטתי לעבור לרמת גן לבית הורים "פנחס  רוזן". כאן אני גר ממשיך בתחביבי, ופעיל בבית."   

תועד ע"י הנכדה ענבל יודייקין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *