שנה למותם: "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם"/ מאת: רונית ברסלאור

שנה למותם: "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם"/ מאת: רונית ברסלאור

שנה למותם: "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם"

מאת: רונית ברסלאור

 

בברלין, ב-12 במרץ 1943– במקום אחר, בארץ אחרת, זעקה האדמה זעקה גדולה של עם, אך גם זעקה חרישית של משפחה אחת. ארנה ושלמה פריץ כהן צעדו שם דומם אל תחנת הרכבת, שהובילה אותם יחד עם רבים נוספים אל המקום, שביום אחד הפך למקום מותם כמו גם למקום קבורתם.

70 שנה חלפו מאז; זמן רב, ועם זאת זמן כה מועט! בדפי ההיסטוריה הדואבת והמדממת הזאת הם אך קומץ. אולם עבורנו הם חלבנו ודמנו – סיפור חיינו. שלושה דורות קמו מאז. תוך כאב רב, געגוע עצום וחיבוטי נפש מילטו ארנה ושלמה את שתי בנותיהם אל הלא נודע. האמונה והתקווה, ששליחת הבנות תיתן להן את הסיכוי הרב ביותר להינצל, הנחתה אותם בהחלטתם. מה שנכתב בספרי ההיסטוריה כעובדות משתקף היטב במכתבים שהותירו לנו אלה, שקולם איננו נשמע עוד. שנים של מאבק להישרדות, הן של הגוף והן של הנפש, הגבלות, איסורים, צמצום הולך וגובר של המרחב ושל המזון, רמיסת התרבות, הכבוד והחירות – כל אלה שזורים בזהירות רבה בתוך אלפי המילים, שהיוו מקור לקשר עם היקרים להם תוך געגוע וכמיהה לשוב ולהתאחד. למרות התכנים המרומזים, הנובעים מן הצורך להתחשב ברגשותיו של הקורא, כמו גם החובה לשמור על הכללים, שהוכתבו על ידי השלטון, עולים הקושי והמצוקה, שאין בן אנוש יכול להישאר שווה נפש אליהם. כאשר אנו משוטטים בין השורות, מתרשמים ונרגשים מתיאור חיי היום-יום של משפחה אחת, הנטועה בתוך הקהילה, כאשר אנו מנסים לצייר לעצמנו את דמותם של אלה, שלא הכרנו, איננו יכולים שלא להבחין בתכונות המופלאות של כותביהם: באיפוק, בענווה ובצניעות, באמונה, בדאגה האין סופית לאחר, ביכולת להסתפק במה שנותר ולשמוח על האפשרות לברך על לולב בסוכות, להשיג כמה נרות לחנוכה ומצות אחדות לפסח ודי באלה לרומם את הרוח לשעה קלה. את התקווה והאמונה אין הם מאבדים ואת הכאב נוצרים. את המעט הניתן להשגה ביושר הם משיגים, ושומרים על אמות מידה ומוסר גם כשסביבם שולטים חוסר אנושיות וצלם, והאכזריות והרוע הן אמות המידה החדשות של מי, שאך אתמול היו עמיתים, שכנים וחברים. חיינו עשויים רבדים רבדים. לא ניתן ואף לא נכון לוותר או להצפין רובד זה או אחר, שכן רק באמצעות צירוף העבר, שברבות השנים יכוסה בוודאי ערפל, נוכל להרכיב את השלם ולחיות את חיינו תוך הכרת העבר ובניית תשתית טובה יותר לעתיד. כאשר אנו מסתכלים על עצמנו אנו מסתכלים גם על מי שחסר; הן אלה שבחסרונם אנו חשים מאז ראשית דרכנו והן אלה שהעדרם פקד אותנו במהלך חיינו. אנו, שמעולם לא הניח אותנו סבא על ברכיו תוך שירת ״הופה רייטר״, ושיר הערש, שהושר לנו לפני השינה: "לילה טוב הירדם שתי עיניך עצום ומחר שוב תקום לשמחה לחיים" – לא פיה של סבתא הוא ששר באוזננו, גדלנו אל תוך מציאות זו. שולחן החג שלנו מעולם לא היה שלם, והבכי החרישי בתפילת יזכור של יום הכיפורים בבית-הכנסת – אין ילד שאיננו זוכר. הכאב, שנשאו עמם הורינו, היווה חלק מנוף ילדותנו, המלא צללים עצובים. רק כאשר נולדתם אתם, ילדינו שלנו, נחשפנו לחסר שבחיינו. דרך עיניכם השתקף לנו החלל; דרך עיניכם התבוננו בנפשנו אנו, שמחים על החום המורעף עליכם ובד בבד מצרים על האין שלנו. את שורשינו הגדועים לא יוכל איש לאחות, ודוק העצב, שליווה אותם וימשיך וילווה עד אין סוף, הוא תוצר מובהק וודאי של אותו כאב. המכתבים שתורגמו לאחרונה, דהויים ומקומטי שוליים, שטלטלו אותנו באחת, הם מסכת זיכרונות של משפחה אחת, אך בו בזמן הם מסמך היסטורי, שעקבותיו לא יימוגו עוד שנים רבות. לא נחמה בהם וגם לא פיוס; הם מהווים תמרור ומורה דרך. וכדי שהערפל לא יכסה את עקבות הזמן, וכדי שעובדות לא יהפכו לסיפור, שיום אחד יהיה מי שיטיל ספק בקיומם, נהיה אנו שליחי מצווה. יהא הזיכרון הזה זיכרון מניע; זיכרון של משמעות; זיכרון בונה עתיד ומאחד. יצרור כל איש בתרמיל חייו את זכרם, כאבם ומותם של יקירינו.

"למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם"  

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *