תולדות ד"ר אברהם לנדסברג וליאוני לבית פרנק / חווה פלץ

תולדות ד"ר אברהם לנדסברג וליאוני לבית פרנק / חווה פלץ

פורסם בתאריך: 16-11-2016

אברהם (אלפרד) לנדסברג נולד ב-1887 בויסבדן ונפטר ב-2 לאוגוסט 1964 בתל-השומר. הוא היה בן יחד להוריו: נתן ופאני לנדסברג (פאני לבית האן). האב נפטר בגיל צעיר והאם נפטרה ב-1929.

משפחת לנדסברג הייתה משפחה יהודית מתבוללת. בבית הוא גדל עם שלוש נשים:הסבתא, הדודה מטילדה הלא נשואה והאם וכולן פינקו אותו מאוד.

הוא למד בבית-הספר היסודי בויסבדן.

מצאתי יומן שכתב בהיותו ילד ובו ציין יום יום את מעלות החום ומזג האויר כיוון שהיה כנראה ילד חולני. הוא מספר על ביקור בבית-הכנסת למרות שהמשפחה לא הייתה דתית. כמו כן, על ביקור עם אביו אצל תופר הכפפות (האב היה ספק של עורות) והשיחות שהיו ברומו של עולם. סבתא פאני הייתה מסורה לנו. אבי לא יכל להשאיר אותה לבד, ולכן לא עלינו ארצה בשנות העשרים.

אלפרד סיים את לימודיו האקדמים בהצטיינות כעורך-דין וד"ר לכלכלה בשנת 1909 באוניברסיטה המלכותית של וורבורג. הוא כתב דוקטורט בנושא: "התפתחות הטלגרף והשפעתו על פיתוח המדינה".

אבא היה משפטן ידוע בויסבדן. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא התגייס לצבא. הוא התאכזה מרה כאשר נערכה "ספירת היהודים" (היודן צילונג) ב-1916 שהייתה מעשה אנטישמי מובהק.יהודי לא היה יכול להיות קצין. כתוצאה, הוא הפך לציוני נלהב.הוא הגיע לציונות בכוחות עצמו והושפע רק מהנעשה סביבו. הוא הרגיש חוסר שייכות לגרמניה. הוא למד עברית בכוחות עצמו ומאוחר יותר בעזרת מורה לעברית שהחזיק בויסבדן על חשבונו.

במלה"ע ה-1 הוא נפצע קשה ועד יום מותו היה בו כדור שנתקע בריאה.מספרים שהוא לא היה יכול לירות כי הטרידה אותו המחשבה שמן הצד השני של החזית מצויים אחיו היהודים ולכן הוא ירה באויר.לאחר פציעתו הוא נחשב כבר למת ורק בנס הרגישו שהוא חי. הוא קיבל את "צלב הקרס" מהצבא הגרמני. הוא הבריא והמשיך לעסוק במשפטנות והחל את פעילותו בתנועה הציונית.כמשפטן היה ידוע ומבוסס כלכלית.

ב-1921 נשא לאישה את ליאוני פרנק.

ליאוני פרנק

ליאוני נולדה ב-1900. הוריה אנה (לבית סימון) ומקס פרנק. היה לה אח מבוגר יותר – קורט פטר שנשא לאישה את מרגריט ולא היו להם ילדים. שניהם נפטרו באנגליה. מקס פרנק עלה ארצה בשנות ה-40 ונפטר בכפר-שמריהו ונקבר בהרצליה.

למשפחה של אנה (סבתי) היה יקב ומקס ניהל אותו עם אחיו אוטו (אביהם של אדית ספרינגר והלמוט פרנק שהפך לרב אורתודוכסי). הם נחשבו למשפחה אמידה.

הוריה של ליאוני התנגדו לנשואיה לאלפרד כיוון שהוא היה ציוני. הוא רצה להביא את משפחתו למדבר ונחשב עבורם למשוגע. הם כעסו במיוחד כיוון שעמד על דעתו לעלות ארצה ושילדיו לא ילמדו בבית ספר גרמני. הם היו אנשים טובים ותמימים ולא תיארו לעצמם שתבוא שואה.

האהבה הייתה גדולה. ליאוני הייתה יפהפיה ופקחית ואלפרד היה כבר אדם מכובד בעירו, בעל דיעות משלו ומשפטן מצליח. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות.

לאחר נישואיהם ב-1921 נולדו להם שתי בנות: חוה (1923) ולאה (1924). השמות היהודיים ניתנו כדי להוכיח לכל שאנו יהודים ולי, חווה הוסיפו אף את השם 'יהודית'.

החיים יחד

אבינו עסק בתנועה הציונית והשתתף בקונגרסים ה-14 וה-15, שהתקיימו בבזל שבשויצריה.

בשנת 1923 הוא נבחר ליו"ר התנועה הציונית של גרמניה. הוא עזב את משרדו הפורח ועבר עם המשפחה לברלין. לאימי היה קשה שם לגדל את שני התינוקות בדירה לא נוחה ובמחסור תמידי. הייתה אינפלציה גדולה, מחסור בחלב והכל היה מוקצב. אבא התנדב לכהן בתפקידו ללא תמורה כספית למשך שנה. כך התחילו החיים הקשים, כשאבא תמיד עסוק. לפניו היה בתפקיד פנחס רוזן, ואחריו קורט בלומנפלד, שלא כקודמו, כבר קיבל שכר. הוא קנה בברלין בית ששימש עד הסוף המר את התנועה הציונית ברחוב מינקה 10.

הם חזרו לויסבדן וקנו בית ברחוב פרק סטרסה 20. ומידי שנה, החל מ-1924 (ניסיון ראשון לעלייה לארץ) חלמו ושקלו להשתקע שם. כעורך-דין מוכשר אבא ניהל משפטים נגד ראשוני-הנאצים שהחלו להתארגן ולפעול נגד היהודים ובמיוחד, נגד הציונות בגרמניה. באותה שנה (1924) מתחילה ידידות עמוקה בין הורי וד"ר ויצמן וד"ר שמריהו לוין. בית לנדסברג הופך להיות למרכז של התנועה הציונית בגרמניה. בביתם נפגשים חלוצים בדרכם ארצה, שליחים מהארץ (יהושע מנוח, בן יעקב מדגניה א ואחרים) ומנהיגים בתפוצה (ארתור רופין, אליעזר יפה, נחום גולדמן, רוברט ולטש שהיה עורך העיתון "יודשה רונדשאו" , עיתון ציוני, שאבא היה כותב בו רבות, הרב הראשי של וינה – פרופ' חיים, ארנסט טולר הסופר שכתב את הספר "הופלה ויר לבן"= "הו, אנו חיים" בבית-הורי וקרא לגיבורה הראשית אוה בגר וזה על שמי: אווה לנדסברג. הוא אהב לשחק איתנו כשהיינו ילדות קטנות. הוא נכנס לבית-הסוהר בגלל דיעותיו ואז היגר לארה"ב ובשנות ה-30 התאבד).  

ולטר קאן שהיה ידיד המשפחה טיפל כרופא בכל המנהיגים. ויצמן עבר ניתוח בויסבדן אצל ד"ר שלזינגר והחלים בבית לנדסברג כמו גם שמריהו לוין שסבל מהתקפי-לב וזכה לטיפול מסור מליאוני. בין ליאוני ושמריהו לוין נוצרה ידידות מיוחדת כמו בין אב לבת. (התכתבות ביניהם יצאה ב"הוצאת דביר" והם הושוו למכתבי גוטי עם ילדה). אימי טיפלה בשמריהו גם בארץ ודירבנה אותו לכתוב את ספריו על הגולה: "ילדות", "נעורים", ו"מרד". ד"ר שמריהו היה נואם בחסד עליון ונסע הרבה בעולם על מנת להסביר את מעשי התנועה הציונית. הוא היה מלא קסם אישי וידע המון יהדות ותנ"ך. הוא גר בארץ בשדרות רוטשילד 1 והיה עבורינו כמו סבא אהוב.

שמריהו גם השפיע על אימי והפך אותה לציונית. עד אז היא העריכה את פעלו של אבי אולם כל עוד לא הגשימו עלייה – הם לא נחשבו לציונים.

ב-1932 הם עולים סופית לארץ. אבא, שהיה כמו בכל שנה בא"י, קנה ב-1931 דירה ברחוב בצלאל יפה  (רח' הרכבת) פינת שדרות רוטשילד בת"א. המצב היה קשה אולם אבינו עמד בבחינות השלמה והפך לעו"ד מוסמך גם בארץ, שבה החוקה שונה. הוא פותח משרד ברחוב אחד-העם ולא מרוצה מעבודתו. הוא רוצה לקחת חלק פעיל יותר בבניית הארץ.

ד"ר ויצמן מוסר לידיו הנאמנות את הקמת חברת "רסקו" להתיישבות המעמד הבינוני. אבא תרם כבר קודם לכן [לפני הקמת רסקו] להקמת 'רמת השבים', 'נהריה' ו'שבי-ציון'. "שבי ציון" הייתה רעיון שלו – הוא הביא כפר שלם של איכרים יהודים מגרמניה לארץ (שם הכפר: "רקסינר") ויחד בנו מושב. הוא גם מייסד את כפר-שמריהו ע"ש ידידו הקרוב והאהוב – שמריהו לוין, שנפטר ב-1935, וכן, שורת ישובים נוספים כגון בית יצחק, כפר ורבורג, קריית-חיים ועוד. היה זה צורך השעה ליישב עולים, שרובם מן המקצועות החופשיים. השם "רסקו" הוא ראשי תיבות של: רויאל אנד סוברברב סטלמנט קומפני". אוסישקין פעם שאל אותו בסיור לקניית אדמות מה משמעות השם. אבא, שידע שאוסישקין היה קנאי לשפה העברית המציא בו במקום הסבר מקורי: "רסקו" משום "רסקו את כבלי הגולה". אוסישקין יצא מרוצה…

בהנהלה של "רסקו" היו ד"ר חיים ויצמן, רופין ופינר.

ויצמן ביקר הרבה בכפר-שמריהו והתעניין מאוד בהתפתחות הכפר. הוא גם מינה את אבי לאחראי על בניית ביתו ברחובות. אבי עבד קשה במשך שנים על עניין זה: מנדלסון היה המתכנן והיו סכסוכים עם הקבלן. לבסוף ורה ויצמן לא איפשרה לשלם לאבי אף שהיה תלוי בפרנסה זו.

ויצמן ביקר לא פעם בארוחות הערב אצלינו ושוחח על הבניין ועינייני הארץ. מספר פעמים ליוותה אותו גב' בלנש דגדל, אחייניתו של הלורד בלפור.

החוג בארץ התרחב, גרנו בקרבת אליהו גולומב. משה שרת התידד עם הורי וכן דוב הוז.

אבא שלח אותנו ללמוד בבית-הספר של התנועה העובדת, דבר שהיה מהפיכני מצידו. ידידיו המליצו על גימנסיה הרצליה אבל אבי קבע, לאחר ביקור שם, שמדובר בבית-ספר גלותי. המחנך הראשון שלי היה אליעזר שמאלי, אח"כ זאב אהרון, כצנלסון, ישראל כוכבא ועוד אחרים שהטביעו את חותמם עלינו לכל החיים.

ב-1938 אבי מצליח להעלות את סבא מקס פרנק: הסבא היה במסע מכירות של יינות של הריין להולנד ואז אבא שלח את מנוח מדגניה א, שהיה שליח שם, להעלות אותו בכוח לאוניה לא"י (הסבתא נפטרה בינתיים ממיניגטיס). אבא כתב לסבא שיגיד שיש לו רכוש בארץ, והוא רשם את המגרשים שהיו בפנורמה בחיפה על שמו. סבא הגיע עם מזוודה קטנה. בהיותו אדם אמיד, אבא ביקש שיוציא רכוש לישראל. אולם חוץ מחוזה עם מסעדה ליינות הריין בירושלים לא היה כלום. אימנו טיפלה בסבא עד יום מותו בכפר שמריהו.

ב-1937 אבי ניסה להוציא את המשפחה מגרמניה ולהציל אותה מן השואה שצפה שתגיע. כל תחנוניו במכתבים לא הועילו. נפגשנו כולנו בצפון איטליה, כאילו למסע תענוגות, חופשת קיץ, במקום מקסים – בדולומיטים. אבי לא הצליח להשפיע על הורי אימי, אחיה וכלתו ועל דודה מטילדה המבוגרת. הייתה שפ גם המטפלת המסורה, דדה, שרצתה לעלות איתנו ארצה אך אבא לא הסכים כי הוא לא יכל להרשות לעצמו להחזיק אותה וחוץ מזה, הייתה לה אמא נוצרייה זקנה. היא הבטיחה לעבוד בארץ אצל זרים ולהביא לנו את הכסף שתרויח, היה בה נאמנות מופרזת. היה לה גם אח נאצי שהציק לה בשנים שהיטלר שלט. היא גם ביקרה באותם המקומות שויצמן נאם בהם והציגה את עצמה: "אני דדה של לנדסברג" והוה הכיר אותה.

הדוד קורט ואישתו יצאו לאנגליה מאוחר יותר.

אימנו פעלה ב"ויצו" ובכפר שמריהו. היא הקימה בעזרת תרומות של ידידים את בית-לוין. היא תרמה ספריה ענפה לבית. ההורים עברו לבית בכפר-שמריהו רק לאחר שלאה ואני יצאנו מהבית, לאחר שסיימנו תיכון.

בימים ההם הכפר היה מרוחק ונסענו דרך רמת-השרון או רעננה. אבא תמיד הבטיח שכפר-שמריהו תהייה עוד פרבר של תל-אביב, אבל אף אחד לא האמין לו. הוא ידע שיבנה כביש לנתניה ואז המרחק יתקצר.

לאימי היה משבר בעברם לכפר-שמריהו; לאה ואני יצאנו מן הבית להכשרה, אבא עבד בת"א ובא רק לשבת. היא הייתה בודדה בבית. מתוך מצוקה כספית היא החלה לעבוד כל מיני עבודות; מיון ביצים, בית-חרושת לצמר, עשתה ריבות תוצרת-בית ועוד.

לאחר שאבא עזב את רסקו ללא פיצויים, המצב הכלכלי הידרדר מאוד. אבא עסק בדברים שלא פרנסו כגון: ה"אגודה למען תיקון המידות במשא ומתן".

הוא נחרד מאי-היושר ששרר במסחר ו לכן יסד  את החברה "לתיקון המידות במשא ומתן". הוא הקים לכך מנגנון שיפוטי. כל אחד, אפילו שלא היה לו יכולת כספית, יכל להישפט שם. כמובן שהתרוששנו ממעשה התנדבותי זה. כאשר אבא נוכח לדעת ש"רסקו" (שבינתיים התוסף אליה ד"ר פורדר) רוצה רווחים מעל המקובל לפי תפישתו ועקרונותיו – הוא עזב בטריקת דלת. הוא לא רצה רווחים מישוב הארץ.

מ-1959-1952 אבא פעל באירגון "אירסו" למען החזרת ההון היהודי הגרמני שנותר ללא בעלים כגון: רכוש של קהילות, ספריות ציבוריות וכד'. הוא שהה לשם כך בהמבורג שבגרמניה והצליח להביא רכוש לארץ. חברת 'צים' הצליחה לקנות מהון זה אונייה. כמו כן, הוא ערך מחקרים על הסופר היינריך היינה ועל קהילת המבורג. המחקר על יהדות המבורג התפרסם במכון ליאו בק ויש העתק בארכיון הציוני. הוא נהג לכתוב רבות: מחקר על פאוסט של גיתה, על איוב התנכ"י, מערכון שכמעט עלה על הבמה ואת  "אנשי המערות", מפגש אנושי בין חייל גרמני לחייל צרפתי שהסתתרו במהלך קרב במערה והתידדו למרות שארצותיהם לוחמות זו בזו.באותה תקופה הציע לו רוזן, ידידו [=פליקס רוזנבליט], שהיה שר המשפטים להיות שופט ולהילחם נגד שחיתות ושוק שחור. אבא מסר למדינה את האגודה למען תיקון המידות ורצה מאוד בתפקיד שהוצע לו. הוא רצה לפעול בארץ. אבל היה כבר מאוחר, הוא כבר התחייב בגרמניה עד אשר התשובה החיובית למינויו הגיעה.

בהמבורג מצבו הכלכלי היה שוב טוב. אמא באה אחריו לאחר שכבר נפרדו והיה נדמה שהכל מסתדר. היחסים ביניהם היו קיצוניים – מאהבה עזה ועד לשנאה.

אבי היה פעיל גם בעליית-הנוער והשתתף בהנהלת בן-שמן. הוא שיתף פעולה עם הנרייטה סולד. הוא תרם את ספרייתו העשירה לעליית-הנוער.

אמא סבלה הרבה מאבא כי הוא היה אידיאליסט ולפעמים שכח שיש לו משפחה לדאוג לה. הם מכרו חצי מגרש בכפר-שמריהו. לאחר שנים, כשאמא נשארה שוב לבד בכפר היא עברה לת"א ומכרה את הבית.

במשך השנים נמכרו מגרשים, שטיחים ותמונות.

בזמנים קשים, לאחר שהורי נפרדו והיו חולים וכואבים וללא פרנסה, הידידים לא ידעו לעזור.

אבא חי כמה שנים עד יום מותו בבית אבות ברמת-חן (בית אבות שאותו יסד בזמנו בפעילותו למען מרכז עולי אירופה). באחד הביקורים אצלו הוא אמר לי: "מעט אנשים ניתן להם בחייהם להגשים חלומות. לי זה ניתן ולכן אני מאושר. היום יש לי ביקורת על הנעשה במדינה ולא כך תיארתי לי שיראו הדברים. צעירים ממני, אני מקווה, ישנו את פני הדברים".

דברים שנכתבו לאחר מותו של אברהם לנדסברג

פריץ ברגר (תרגום מגרמנית. פריץ ברגר עמד במאכז הציוני בברלין במינקה סטרסה וניסה לעזור לעלייה של יהודים ארצה עד לעלייתו שלו)

" אתמול הובא לקבר בכבוד גדול ד"ר אברהם לנדסברג, מיסד "רסקו" החברה להתיישבות. רבים ליוו אותו למנוחתו האחרונה. ד"ר וייל, ראש מועצת כפר-שמריהו דיבר לידהקבר. ולטר שליצר הספיד בשם הלישכה הגדולה בני-ברית ואת חברת "רסקו" יצג ודיבר מר המבורגר. כולם ספדו לאדם האידיאליסט שהלך לעולמו.

חבר הכנסת פנחס רוזן והרבה נכבדים הלכו אחר הארון.

ד"ר לנדסברג נפטר בשנתו והוא בן 78. הוא שייך לחלוצי הציונות. הדור שחיפש את הדרך והכין את בניית מדינת ישראל. בין ידידיו הרבים היו ד"ר חיים ויצמן, ושמריהו לוין שעל שמו כפר זה שיסד. בויסבדן היה משפטן ידוע וביתו היה מרכז לציונות גרמניה. בית לנדסברג היה למרכז חיים תרבותיים ואמנותיים. ב-1923 הוא נבחר ליורש של פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן) כיו"ר התנועה הציונית בגרמניה.

ב-1932 עלה ארצה, לפני עלות היטלר לשלטון. בארץ פעל תחילה כעו"ד בת"א. ויצמן מינה אותו כנאמן לבניית ביתו ברחובות.

הדבר החשוב ביותר היה ללנדסברג לבנות את החיים שיהיו מוסריים לפי רוחו של הרצל. ברוח זו פעל כמנהיג הציונות, כנשיא בני-ברית, לשכת ביאליק בת"א וסגן נשיא ארצי. כך נהג כשהקים את האגודה למען תיקון המידות במשא ומתן ופעל בהתנדבות כעו"ד למענה.

רוזן ידע להעריך זאת ולקח לחסותו את האגודה שפעלה עם קום המדינה ולחמה נגד שחיתות והשוק השחור. הוא היה יו"ר של הועדה שבחנה את טוהר המידות של הפקידים. כתב תכנית לחוקה, לכשתקום המדינה. כמו כן כתב מאמרים מבריקים. הוא היה נואם בחסד בקונגרסים הציוניים ובהזדמנויות אחרות. בשנות ה-50 התמנה כמנהל "יואיש טרסט קואופריישן" בהמבורג ובהנובר והיה נאמן לשילומים של רכוש הקהילות היהודיות בגרמניה. לאחר מכן חזר ארצה.

אופייני לאישיות האצילה שלו הוא משפט מאחד ממכתביו: "אנו הותיקים שהיינו מסוללי-הדרך למדינה תיארנו לנו את מימוש המדינה היהודית אחרת. קצת יותר נפש ופחות מרפקים. שילמנו מחיר גבוה עבור המדינה שלנו, יהדות הגולה שחלק גדול ופעיל שלה אבד".

שמו של לנדסברג נרשם בתולדות הציונות ובניית הארץ והמדינה. הוא גם חי בזיכרון של ידידיו הרבים וגם בזיכרון של אלו שעזר להם במצוקתם בסתר".

גרשון שוקן כתב ב"הארץ" (22.9.64)

"ד"ר לנדסבג שנפטר בתל-אביב ב-2 לאוגוסט נולד בוויסבאדן בשנת 1887, והיה עורך דין בעיר זו. במלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בחזית ושוחרר מהמשך השירות. החוויות האנטישמיות שנתנסה בהן בהיותו חייל, וביחוד "מנין היהודים" הידוע לשמצה אשר מינסטריון המלחמה הפרוסי ערך אותו בשנת 1916, תוך כניעה לתעמולה אנטישמית, אשר ביקשה כבר אז להשמיץאת היהודים כמשתמטים משירות צבאי בחזית, זיעזעו את לנדסברג והביאו אותו לתוך שורת הציונים.

הוא היה אחד מהמקרים הנדירים, בהם מצאו יהודים גרמניים את הדרך לציונות שלא באמצעות אגודות סטודנטים או תנועות-נוער, אלא כגברים מבוגרים, שכבר השיגו מעמד מכובד במקצוע ובחברה. בעקביות, אשר ציינה אותו תמיד, קיבל את הרעיון הציוני כמורה דרך לחייו. התחיל ללמוד עברית, והתנדב למשך שנה תמימה לתפקידי ארגון ותעמולה במרכז שבברלין, אגב הזנחת הפרקטיקה שלו כעורך דין. בשנת 1923 נבחר ליושב ראש הסתדרות ציוני גרמניה, ומילא תפקיד זה שנתיים.

בשנת 1932 עלה ד"ר לנדסברג ארצה, ועם ייסודה של חברת "רסקו" היה בין מנהליה; במיוחד התמסר לייסוד כפר שמריהו, אשר הוסיף בשנות השלושים כוח להתיישבות היהודית בשרון.

ד"ר לנדסברג חיפש דרכים משלו כדי לקדם את תהליך ההשתלבות של עולי גרמניה בחיי הישוב, ולא גרס כרוב מנהיגי הציונות הגרמנית, אשר מצאו בהתאחדות עולי גרמניה בסיס ומסגרת לפעילותם הציבורית.

לנדסברג השקיע כוח רב בעבודת אחת הלשכות של מסדר "בני ברית" (לשכת ביאליק בתל אביב). גם הקים ארגון ששאף לפעול למען תיקון השיטות שהיו נהוגות בחיי המסחר. הוא זרע זרעים חשובים. אבל הצלחה מרשימה לא הצליח. למעשה היה בודד יותר ויותר; האיש אשר בשנות העשרים היו לו מהלכים בקרב צמרת התנועה הציונית וד"ר וויצמן העריך אותו, ירד מהבמה הציבורית. את אכזבתו נשא בלי קובלנות.

בשנות 1952 עד 1959 היה פעיל בשירות "אירסו" (האירגון היהודי אשר פעל בגרמניה לשם השגת פיצויים על רכוש יהודי ללא יורשים. לרבות רכוש הקהילות והמוסדות היהודים האחרים) בעיר האמבורג;

התעניין בהיסטוריה היהודית של העיר, וביחוד בתולדותיו של היינריך היינה ובפרק חייו שהיה קשור להאמבוג. את ערוב ימיו בילה בבית ההורים של ארגון עולי מרכז אירופה שברמת-חן.

היו מסלפים את דמותו של ד"ר לנדסברג לו רצו לתאר אותו כמנהיג פוליטי. למעשה היה רחוק מאוד מזה, גם התכססנות המפלגתית, אשר הטביעה את חותמה על ישיבות הקונגרס והועד הפועל הציוני, הייתה זרה לרוחו.

לנדסברג טרח בשנות העשרים לעשות נפשות לרעיון של עידוד עליה של בני המעמד הבינוני מגרמניה, אולם תנאי הזמן לא היו נוחים למגמה זו. בהיותו בארץ שאף לפלס לעצמו דרכים לפעילות ציבורית שלא על רקע של ארגון עדתי; ברם, הוא סבל את גורלו של אדם שאינו מוכן לפשרות. כפר שמריהו נשאר לו בכל זאת כמזכרת, ורבים מבין אזרחי המדינה שהכירוהו כמטיף נלהב ומארגן שקדני של התנועה הציונית בגרמניה, שומרים כבוד לזכרו".

= עיתון ציוני בגרמניהJüdische Rundschau

ד"ר אברהם לנדסברג 

ד"ר אברהם לנדסברג וליאוני

הנשיא ויצמן עם לאוני חווה ולאה

שלוט רחוב  ע"ש אהרון פלץ, חתנו

שלוט רחוב – רמת השרון 

2 תגובות “תולדות ד"ר אברהם לנדסברג וליאוני לבית פרנק / חווה פלץ

  1. כנכד בכור לסבא אברהם ולסבתא לאוני קיבלתי מהם כוח להמשיך את דרכם כיהודי במודע.
    מסבתא למדתי על קשריה עם אישים ומנהיגים ציונים ועל קשיי הקליטה בארץ.
    ומסבא למדתי על התמדתו ועקשנותו ועמידתו על דעתו הצודקת.
    ועל התנגדותו להקמת המדינה כפי שקמה.
    וכי ראה את המלחמה
    כלא נגמרת.
    תודה.

    נ.ב בכותרת נרשמה הבת חווה פלץ וחסרה לאה סגל הבת לבית לנסברג.

  2. מתרגשת שוב ושוב לקרוא על פועלו של הסבא שלי ועל הסבתא שאותה הכרתי טוב יותר. פועלת לכתיבת ערך בויקיפדיה ואשמח לקבל חומרים נוספים למי שיש בידו
    ענת ניר
    הבת של לאה לנדסברג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *