תמצית סיפורו של יצחק איזי קורצוויל חייל בכוח החלוץ היהודי של הצבא הבריטי/תרגום ועריכה נעמי לימור

תמצית סיפורו של יצחק איזי קורצוויל חייל בכוח החלוץ היהודי של הצבא הבריטי/תרגום ועריכה נעמי לימור

תמצית סיפורו של יצחק איזי קורצוויל

חייל בכוח החלוץ היהודי של הצבא הבריטי

(כתב היד נמסר על-ידי הבת יעל פורת)

תרגום ועריכה נעמי לימור

 

 

נולדתי ב-2.1.1918 בוירצבורג עיר בצפון בוואריה אשר בגרמניה לאבי מוריץ קורצוויל ולאמי לינה. בבית שלט חינוך צבאי כיאה לקצין בצבא האוסטרו-הונגרי בצד דתיות נוקשה. אבי היה מורה דת וחזן.

בגיל 15 נשלחתי ללמוד בישיבה בברטיסלאבה (צ'כוסלובקיה) ועם עליית היטלר לשלטון עברתי להולנד ל"הכשרה" ב Enschede בה הוכנתי היטב לקראת החיים בארץ ישראל כולל שימוש בכלי נשק. אחרי ביקור קצר בבית ההורים ופרידה מהם (שמאוחר יותר הסתבר כסופית) קיבלתי סרטיפיקט ועליתי ארצה בגיל 18. בתחילת 1936 הצטרפתי בכפר סבא לקיבוץ נוער אגודתי.  ב-1939 עלה אחי הצעיר יותר מגרמניה בטרנספורט הבלתי חוקי האחרון וסיפר על הזוועות שעבר לאורך שנה ומחצה במחנה הריכוז בוכנוואלד, את מעשי הזוועה שעוללו ביהודים.

ב- 1940 התקבלה בארץ קריאה להתנדב לצבא הבריטי והייתי אחד הראשונים לעזוב את הקיבוץ, להתייצב בסראפאנד מרצוני ולהשתתף בקרב נגד רוצחי-האדם.

אחרי אימונים בארץ ובקהיר הוצבתי כסמל בלוב ומשם התחילה התקדמות האנגלים כנגד האיטלקים, כיבוש מסה מדרוק, סולים, מבצר קפוצו, בארדיס, טוברוק (Masa Madruck, Solim, Fort Kapuzo, Bardice, Tobruk).

בסוף אותה שנה אחרי מנוחה של שבועיים באלכסנדריה הנחיתה אותנו שייטת אוסטרלית בפיראוס. אחרי קבלת פנים חמה הובאנו אל חורשת ברושים בקרבת אתונה שם הקמנו את אוהלינו והתאמנו עד תחילת 1941, כאשר הגרמנים הכריזו מלחמה על יוון והפציצו את פיראוס כל יום וכל לילה.

ללאריסה, עיר בצפון מזרח יוון, נכנסנו עם האוסטרלים לשטח הררי שטנקים כמעט ולא נכנסו שם ללחימה לכן היה עלינו להתאמץ יותר. אבל קצין הקישור היווני בגד בנו, כאשר אותת במורס לגרמנים. הוא הוצא להורג לפני שנסוגנו מהמקום.

תחת הפצצות כבדות של הגרמנים נסגנו בעיקר בלילה בדרך הררית בין הכפרים ומעל תהומות עד שהגענו לאתונה ששרר בה אי סדר עצום. משם נסענו לפיראוס במטרה להתפנות באניה אך הפצצות הגרמנים ביבשה ובים מנעו מאתנו כל פינוי משם. בחיפוש אחר דרך חילוץ מהים הגענו לאחר נסיעה מאומצת ביותר ללאגוס. חלק מהחיילים דוברי האנגלית הצליחו למצוא מקום על הספינות עובדה שנמנעה מחוסר אהדה לחיילים הפלסטינאים.

במלחמה על חיינו, המשכנו לנמל קלומאטס. גם שם נאלצנו לתפוס מחסה מפני הפצצות הגרמנים. מצאנו רחובות מכוסים במכתשי פצצות, שלדי רכבים, גופות ונבלות סוסים. בלילה בהגיענו לקרבת הנמל קיבלנו פקודה לחסל תותח קרב גרמני שניצב על גבעה מבלי לפגוע בצוותו, אבל תוך זמן קצר חוסל התותח יחד עם 14 חיילי צוותו והשאר נלקחו בשבי. עוד באותו לילה חזרנו לנמל וראינו בשמחה צלליות של ספינות במרחק. נאמר לנו שנועלה לספינות אחרי הפצועים. לפנות בוקר ראינו פתאום כיצד הספינות מתרחקות מהיבשה ונעלמות. החלו שמועות על משא ומתן עם הגרמנים והחיילים שוחררו מכל סמכות פיקודית. היינו שבעי אכזבות ותסכולים. כמה שותפים-לנשק איבדו את רוחם וירו בעצמם באותו הלילה. בתוך ההתלבטות נשאלה השאלה, האם ניתן להאמין בכלל לגרמנים?

למחרת ב-12 נתבקשו להתייצב אצל הגרמנים. דאגנו להיראות רחוצים ומסודרים ולחסל את הנשקים שהיו בידיהם.

 

בשבי המלחמה

נסענו ברכבת ובליווי גרמני לקורינתוס, שם נאספו כמה אלפי שבויי-מלחמה מכל הסוגים: יוגוסלבים, אנגלים, אוסטרלים ואנחנו הפלסטינאים.הגרמנים לא סיפקו שום אוכל, אפילו לא מים. קצת לחם ופירות נזרקו לעברנו על-ידי האוכלוסייה היוונית שהייתה ענייה בעצמה. התנאים הסניטריים היו נוראיים, חפרנו לעצמם חורים וישנו תחת כיפת השמיים. היה מעט מים ואת האוכל בישלנו בעצמנו למרות שכמעט לא היה עץ להבערה בנמצא. האוכל הספיק לארוחה לא-משביעה. התוצאה הייתה שכולנו חטפו סוגי דיזנטריה והתמלאנו בכינים.

חליתי ונחלשתי ומצב בריאותי התדרדר. בקושי עמדתי בדרישות העבודה ונקראתי לחקירה אצל הקצין הגרמני אחראי הפלוגה. שם נחרץ דיני: יומיים בצינוק, ביצוע כריעות ברכיים עם ספר במשקל 25 ק"ג על הראש וכאשר חשתי שאפסו כוחותיי נאלצתי גם לבצע דילוגי צפרדע.

בפעם אחרת, נקראתי לחקירה אל קצין בדרגת סרן, כאשר ציינתי את שמי ראיתי מיד שהקצין בוחן אותי. עבר לי רעד קר בגב, מדוע הוא מסתכל עליי באופן מוזר כזה. כאשר הוא שאל אותי, היכן נולדתי? אמרתי שבגרמניה, על כך הוא אמר שאני יודע הרי גרמנית ומדוע אני לא רוצה לדבר גרמנית. הרמתי מבטי לענות שאני מתבייש לדעת את השפה. על כך הוא שאל למה הלכתי מרצוני החופשי לצבא האנגלי, עניתי בשאלה האם במקומי הוא היה נוהג אחרת. אז שלח הוא את המתורגמן החוצה וחשבתי עכשיו הגיעה שעתי. אבל לתדהמתי נעשה הוא פתאום מאוד חברותי ואמר לי שהוא מכיר את אבי טוב מאוד ממלחמת-העולם וכמה מוזר לפעמים הגורל, האבא הוא החבר הטוב ביותר וכעת הבן במחנה של האויב כשבוי-מלחמה, אני יכול לדבר איתו גרמנית ברוגע… הסיום היה שהוא נתן לי פקודה לעבוד בחדר-האוכל של הקצינים והוא ידאג לכך שאזכה לאכול טוב במיוחד. אכן קיבלתי די, שהספיק גם בשפע לחבריי.

המטוסים המשיכו להפציץ ובשלב מסוים הועברנו  לסלוניקי למשך ארבעה שבועות בהם ישנו בבקתות על שקי קש עד שהועברנו לאוסטריה ברכבת. המסע נמשך שישה ימים כאשר דחסו את השבויים לקרונות בקר, כשישים איש בקרון, חולים ובריאים. בתנאים מחרידים, כמעט ללא אוכל, ללא יכולת להתפנות. בתום המסע הגענו תשושים, מעופשים, יותר מתים מאשר חיים לוולפסברג, המחנה לשבויי-מלחמה שלנו. במקום הזה שהינו ארבעה שבועות ויכולנו מעט להתאושש יחסית לסבל שעברנו. כאן בהיותי שולט בשפה הגרמנית התחלתי להעסיק עצמי בתכניות בריחה, אך עד מהרה נשלחו היהודים לעבודה במכרות פחם בלאנסדורף (Lansdorf) בשלזיה עילית.

הפעם עברו ארבעת ימי המסע ברכבת עם ארבעים איש בקרון ומעט יותר אוכל. המחנה אליו הגענו מָנה 20,000 איש: פולנים, יוונים, יוגוסלבים, אנגלים, צרפתים, בלגים, הולנדים מהשטחים הכבושים. הם חולקו לצריפים, אשר גדרות-תיל טעוני זרם חשמל מפרידים ביניהם. מפקד המחנה היה אנגלי אשר מונה על-ידי הוורמאכט. קבוצת העבודה שלי נשלחה לעבודת יערות ביאקובסוולדה (Jakobswalde). אחרי ארבעה ימים נכשל ניסיון הבריחה הראשון שלי אשר הניב שבעה ימי צינוק בלאנסדורף. מדיניות הגרמנים היתה לא להשאיר את קבוצת העבודה הרבה זמן באותו מקום.

באמצע 1942 הגעתי עם קבוצה ליאבושנו (Jawoschno) ליד קראקוב, שמה עבדנו שוב במכרות-פחם. שם אספתי מידע לביצוע בריחה שנייה. במכרה הפחם התיידדתי עם סטודנט פולני בשם גרישה אשר השתייך לתנועת המחתרת וסגרנו על תוכנית בריחה בתחילת 1943.


הבריחה שלי

התלבשתי כאחד העובדים הפולנים ונסעתי איתם החוצה לנקודת המפגש עם גרישה. נעצרנו כמה פעמים בדרכים אבל ניירותינו המזויפים היו מעולים. לכאורה היו אישורי-עבודה וחזרה מחופשה. באוטו נסענו עם נהג שכנראה השתייך למחתרת והביא אותנו למקום שנבחר על-ידם. שם, קיבלנו מדים של הוורמאכט הגרמני עם מסמכי-זיהוי ומידע מדויק על הגדוד שאליו לכאורה השתייכנו. יצאנו לדרך ברגל, לעיתים עצרנו רכבי צבא עד שנכנסו לשטח הרוסי. היה עלינו לחצות בלילה יער כאשר ידענו שטנקים של הוואפן ס.ס. מפוזרים בכל השטח. הרוגים גרמנים ורוסים שכבו סביב. ירו עלינו מצד אחד הגרמנים ומצד שני הרוסים. חייל רוסי העביר אותנו אל עמדת הפיקוד וקיבלתי שם תעודות זיהוי ונפרדתי מגרישה.
בצבא הרוסי

במטה הראשי פגשתי מתורגמן יהודי דובר יידיש אשר סיפר לי בין היתר שישנם יהודים רבים בעמדות קצונה בכירות, אשר נזהרים מלהודות שהם יהודים. הוא גם אמר שהוא מאמין שהקולונל שלהם יהודי, אבל לא יודע זאת במדויק. האוכל היה טוב, בתי-החולים הקרביים היו מאורגנים היטב ואת הפצועים הקשים שלחו במהירות אחורה. באמצע אפריל 1943 אחרי שהייה של כחודש בדיויזיה נקראתי להתייצב אצל גנרל הבריגדה של יחידת-שריון לתפקיד מתורגמן. נדהמתי לגלות שזו הייתה אישה ויותר מכך שדיברה אליי בעברית צחה. היא ידעה עלי שאני מפלשתינה. התברר שהיא יהודיה וסיימה את הגימנסיה העברית בביאליסטוק ומשם הכרת העברית המצוינת שלה. בשלב מסוים נאמר לי על-ידי דריה המפקדת שלי שקיבלה פקודות מפורטות מאנגליה, לפיהן אסור לחברי הצבא האנגלי להיות מוצבים בחזית הרוסית, כך שנאלצתי לעזוב את החזית.

ביקשתי פאס שייתן לי מספיק חופש תנועה כדי להתאחד עם יהודים אשר שוחררו בידי הרוסים. בנדודיי הייתי גם באושוויץ ובמיידנק. שם הכריעו אותי הקולות והמראות. חדרי-גז ומשרפות שבהם קיפחו מאות אלפים את חייהם. הרוסים נלחמו כבר על אדמת גרמניה והחלטתי בסוף 1943 לנסוע למוסקבה על מנת לדבר עם קונסולים אנגלים על השיבה הביתה. התברר לי שמאודסה צפוי לצאת טרנספורט גדול של שבויי-מלחמה אנגלים משוחררים תוך 14 יום. באודסה שנשארה די שלמה פגשתי בתחילת 1944 מעט יהודים מתוך קהילה שפרחה. לבסוף הגיע הטרנספורט המצופה ופה פגשתי קבוצה של כ-30 פלשתינאים. הועלינו על ספינה אמריקאית לאחר נסיעה של כ-6 ימים בתנאים של מחלקה ראשונה הגענו לפורט סעיד. בחוסר סבלנות גדול, כה קרוב למולדת הוחזקנו 3 שבועות ארוכים.  ההתמרמרות היתה קשה אחרי 5 שנות היעדרות, לבסוף זה קרה. ראשית נסעתי לאחי, שם נודע לי שהוריי היקרים, עליהם השלום, מתו מרעב בטרייזנשטט (Theresienstadt), על אחי הצעיר ביותר עוד לא ידענו דבר. על החברים שלנו ועל איך התקבלנו אינני רוצה לספר כאן. לבסוף היינו בבית.

בתחילת שנת 1946 שוחררתי מהצבא האנגלי.

אפילוג:

אבי, איזי (יצחק) קורצוויל לפי ידיעתי בשובו ממלחמת העולם ה-2 התיישב בירושלים בשנת 1944.

כאשר התגייס אבי לצבא הבריטי במלחמת העולם ה-2 בשנת 1941 יצא מקיבוץ נוער אגודתי ליד כפר-סבא. בשנת 1946 נישא לאימי, אדית רוטשילד.

בשנים הראשונות לאחר שובו לישראל, עבד בניהול הרפת של בית החולים "שערי צדק" בניהולו של ד"ר וולך.

ב-1947 התגייס להגנה. ב-1948 שירת בצה"ל ונלחם בגזרות שונות: ירושלים, הקסטל, סן סימון, הר ציון וקטמון. עם סיום הקרבות החל לעבוד בבית החרושת "תנובה" עד פרישתו לגמלאות. אבי התנדב בביטוח הלאומי בסיוע לקשישים.

אמי עבדה כלבורנטית בשנים הראשונות במעבדה פרטית בירושלים ובהמשך בבית החולים "שערי צדק" כלבורנטית עד פרישתה לגמלאות.

אחי משה נולד בפברואר 1947 ואני נולדתי במרץ 1949.

הורי היו חברים בארגון "בני ברית" ואת שנותיהם האחרונות (כ-15 שנים) חיו ב"בית מוזס" כעצמאים עד פטירתם. אבי נפטר בשנת 2002 ואמי נפטרה בשנת 2004.

 

 

יעל פורת

בתם של יצחק (איזי) ואדית קורצוויל

תגובה אחת ב“תמצית סיפורו של יצחק איזי קורצוויל חייל בכוח החלוץ היהודי של הצבא הבריטי/תרגום ועריכה נעמי לימור

  1. יעל ומשה שלום רב.
    שמי אורנה רון, בת של פדוי שבי ואני מפורום משפחות פדויי השבי ופוקדת את כל החללים והנעדרים.
    קראתי לראשונה את העדות – כתוב ממצא ומרגש. יעל אני מניחה שבידיך הכיתוב המקורי.
    אנחנו מעל 500 משפחות בפורום, כולם כבר לצערי דור שני ושלישי, מאומצים ע"י חיל ההנדסה ויש לנו פעילות ענפה.
    אשמח אם תצרי עמנו קשר ותצטרפו לפורם.
    בברכה, אורנה רון 0545225226

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *