תנור חימום/ סיפור מאת דינה ריכטר

תנור חימום/ סיפור מאת דינה ריכטר

האוויר ברמת חן היה קר וצלול.  שני הברושים המיתמרים מאחורי גג רעפים עורגים חרש אחד כלפי צמרתו של השני, נוגעים,לא נוגעים בסהר כסוף וקסום. כל זיע, כל רטט שלהם סדק סדק בבדולח הצונן.

הכוכבים נערו כסותם וברקו יחפים ומעורטלים.  שתיים או שלוש דמויות מכורבלות נחפזו במורד הרחוב, נבלעו בכניסות מוארות. שלוש מדרגות מול הדלת המוכרת.  צלצול, ואבא ,חסון, כסוף שיער וגבה קומה פותח חריץ בדלת.  להתכווץ ולהכנס.  אני חשה את נשימתי נעתקת.  גופו של אבי חוסם בפני את הכניסה, את חדר האוכל.  אני פושטת את מעילי.

אבא מתגאה בתנורים שקנה להסקת הבית,שלאמא לא יהיה קר.  הוא לא מפסיק לדבר בשבח התנורים, החורף הקר, התיקון האחרון שתיקן, הנהג שהתרשל, השכן ששכח או האיש שפגש בבוקר.  אני כובשת את כולי להתרכז בנאמר, עיני מתמקדות, אוזני כרויות אבל ליבי יוצא אל אמא הנראית כמי שכפאה השד. היא יושבת שלובת רגליים וזרועות ומבט התכלת החומל שלה כבוי.

שני תנורים מסיקים את חדר המגורים.  החום ללא נשוא.  "אמא, אמא", אני מנסה לפרום את הרגליים והידיים, להחזיר לשבלול הדקיק והכבוי הזה את המראה של האשה העדינה והאצילית שהיתה פעם אימי.

אני דורשת בשלומה וריבונו של עולם עונה במקומה שהיא בסדר.  סוף סוף היא רכושו הבלעדי והוא דואג לה מאוד.  הרי קנה לה שני תנורים שיחממו את ליבה.

אבא ממשיך לדבר.  קיבתי מתכווצת לכדי גוש רב זרועות הלופתות את קרבי. הצורך שלו לקשר מוכר לי מאוד, מוכר עד כדי כאב.  איפוא הוא היה כאשר אני זעקתי באלם לקשר והוא סירב לי מאחורי תריס הפלדה שלו, מאחורי נוהלי, סדרי וטקסי הארוחות. "הגיע הזמן לארוחת ערב" הוא מכריז.  אמא מתרוממת, כפופה, רועדת מהלכת כרובוט להכין את ארוחת הערב.  עובי פרוסת הלחם צריך להיות לא יותר מחצי סנטימטר.  מתיישבים לאכול.  גרוני נשנק.  איני מסוגלת לאכול. אמא, מולי, בודדה, כבויה ועוצמת עיניים. אבא, לצידי השמאלי הרחב של השולחן לא מפסיק לדבר אליי. בזוית העין אני רואה את אמא מדשדשת במהירות לשירותים. אבל איחרה.  כולה רטובה, המכנסיים, הגרביים, הרצפה – והקלון.

אני מסתכלת עליה, לבי נצבט, מפשילה מכנסיה, נשארת עירומה בפלג גופה התחתון, ישבנה שטוח, לבן כשיש, מקומט ועצוב, היא מנסה להסתדר.  אבא ממשיך בשטף דיבורו.  שישתוק כבר, שאוכל לרוץ אליה, לחבקה בזרועותי ולהצילה ממנו ומעצמה.  אבא נוזף  בי כי איני מקשיבה.

הרופא אמר כי עוד שבועיים-שלושה יהיה שיפור והיא תרגיש טוב יותר.

נפרדתי מהם. אבא היה מרוצה. העיר שהיום דיברנו המון.  אויר לח קידם את פני בצאתי מן הבית  חשרת עננים נפרשת על הברושים המרכינים צמרותיהם.  לבנה מתמעטת ומשחירה.  אני מנסה להשיב נשימתי.  עננים נקשרים וגשם מר ניתך על הכביש בדרך לאוטובוס.

 

מתוך ה- MB יקינתון – ספטמבר 2009, ראש השנה תש"ע, גליון 235.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *