קהילת הייקים

אדית סמואל

מאת: דבורה מורג

אדית סמואל נולדה ב-22 בנובמבר 1907 בעיר אסן בגרמניה. אביה היה הרב הראשון של קהילת אסן. היא סיימה את האקדמיה לאומנויות בדיסלדורף וסמינר למורות בגלזן-קירשן .

אדית הגיעה לפלשתינה מברלין ב-1939 כאמנית בוגרת.  "נובמבר 1938 שם קץ על חיי התרבות"אמרה כשהגיעה ארצה "היהודים שלא רצו למות חיפשו דרך לצאת מגרמניה לארצות אחרות. שלושה מאחי כבר התגוררו באותה עת בפלשתינה. הורינו כבר לא הצליחו להציל את עצמם, הם האמינו שבסוף הטוב מנצח. לא ראיתי אותם שוב."

עבודתה של אדית סמואל מקיפה סוגים שונים של פסלים ובובות: בובות דיוקן בגודל עד 50 ס"מ שנעשו בגרמניה, בובות קטנות בגודל של כ- 20 ס"מ אשר נעשו אחרי שהיגרה לפלשתינה, סצנות מחיי המדינה הצעירה, פסלי חומר ורישומים. מפסלי הדיוקן העשויים מחומרי טקסטיל (בדים), נותרו רק מעטים (ביניהם פסל דיוקן עצמי), שמהווים רק חלק קטן ממערך היצירות שיצרה אדית בנעוריה כשעולמה הגרמני עוד עמד על כנו.כל אחת מהבובות הללו היו חד פעמיות ובעלת אופי ייחודי המתבטא לא רק בתווי הפנים אלא גם בעמידת הגוף ובתנועה."חלק מבובות הדיוקן שיוצרו בברלין מקבלות משמעות מיוחדת בשל התנאים בהן נוצרו. הן הוזמנו על ידי הורים או סבים וסבתות שילדיהם או נכדיהם נאלצו לעזוב את גרמניה. בובות הדיוקן היו אמורות להישאר כמזכרת במשפחות".

העלייה הכפויה לארץ ותנאי טרום-מדינה מנעו ממנה את שיקום החזון הפיסולי שלה. היא נאלצה לפרוט אותו לפסלים קטנים, לבובות ששילבו אקזוטיקה סביבתית שהייתה זרה לה והכרח להתפרנס. האמנות שלה נוצרה ולבלבה בתרבות אחרת בשפה אחרת בנוף אחר. ישראל הייתה נוף זר. את 'האמת שלה' הקפיאה אך זו צפה ועולה להרף עין בעצב הניבט בעיני הבובות: "כאשר באוגוסט 1939 הגעתי לפלשתין עולמי חרב עלי, כך הופרדתי מכל מה שהיה משמעותי בחיי."

אדית הגיעה לראשון לציון. היא הייתה זרה בארץ: כגרמניה בפלסתין, כאמנית בארץ של חלוצים ופועלים וכאישה השונה כל כך ממה שהיה מצופה מהנשיות הישראלית החדשה.  מעולם לא נישאה. גם לא הצליחה לרכוש את השפה העברית. אדית צמצמה את עצמה עקב התנאים והמקום, ובובותיה הצטמצמו בעקבותיה. השתלט כאן הקולקטיב, ההישרדות שהייתה ותהייה תמיד חזקה מכל. עדיין דרך וכוח פנימי להצטרף לקולקטיב בדלת האחורית, באופן שהתאים לעוני ולדלות.כך פיתחה טיפוס של בובות קטנות בגובה 20 ס"מ בערך, שאת ראשן ידיהן ורגליהן יצקו בתבנית, בעוד שאת עיצוב הגוף, צביעת הפנים ויצור הבגדים עשתה בעבודת יד. ממבט ראשון ניתן להתייחס לבובות אלה כאל "בובות פולקלור" המייצגות את הארץ החדשה הזרה. ראיה אידיאליסטית ותקווה נואשת לפרנסה נרקמו ונתפרו לתוך קבוצות הבובות שיצרה. בובותיה הן יצורים קטנים עצמאיים. אדית סמואל העניקה להם בעזרת פיסול הפנים ותנועת הגוף הבעה אינדיבידואלית. ניתן לחוש ביחסים החברתיים בין הדמויות ובכך נתנה אדית ביטוי ל'אחרים" בתוך החברה בה חיה, בראשון לציון: "לילדים הערבים הצטרפו ילדים תימנים ונשים תימניות נושאות ילדים על גבן, בני ישיבה עם כובעים ובגדיהם השחורים, חלוצים לבושים בבגדים כחולים ובחאקי." הדמויות שלה אינן "בובות אופי" כפשוטן אלא אלו הם פסלים, עשירי מבע וסמליות, כמעט איקונות של מדינת ישראל הצעירה. לעיתים הזמינה לסטודיו ילדים נבחרים ופיסלה את פניהם בחומר ולעיתים הייתה מתרצה ומנסה להציג לפניהם סיפור בעזרת הבובות, במילים הספורות והמשובשות שידעה בעברית. אדית התפרנסה בדוחק מעבודותיה. עם זאת החלו אחרים להתחרות בה "כך היו לי לקוחות אך במקביל החלו לחקות את עבודתי. בעיתון כינו אותי האמנית בעלת מספר החיקויים הרב  ביותר בארץ. תחושת הכבוד התגברה על תחושת הכעס כלפי אלו שחיקו אותי".

אדית סמואל נפטרה ממחלה קשה בשנת 1964. היא נותרה דמות מעניינת ואניגמאטית. סיפור חייה הוא סיפורה של תקופה ומקום והוא בא לידי ביטוי הן ברובד הגלוי והן במה שמתחת לפני השטח, בבובות ובפסלים שיצרה.

מתוך ה- MB יקינתון – מאי 2009, אייר תשס"ט, גליון 232

 

תגובה אחת

  1. הגיע לידי עותק ממוזיאון ראשון לציון " אדית סמואל -פיסול"
    אני מציגה בחלון הגלריה מיצבים שמיטב האמנים ומיטב המכללות לאמנות צופים בחלון הגלריה 24 שעות ביממה.
    אשמח להציג את הפיסול בחלון.

    בברכה,

    גלריה טובה אוסמן -בן יהודה 100 תל אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן