עם צאתי לגמלאות, חיפשתי לעצמי תחביב. מאחר שבילדותי ובנעוריי המוקדמים לא קראתי ספרים- במחנות השמדה לא קראו ספרים- בחרתי להיות אספן של ספרים עתיקים בתחום היודאיקה.
באחד הימים מסרה לי שכנה כתובת של אישה קשישה שרוצה למכור את הספרים שבביתה, כיון שהיא עומדת לעבור לדיור מוגן. נסעתי אליה במהירות, בתקווה למצוא אצלה "אוצרות". פגשתי אישה נעימה, ייקית מלאת חיים, תרבותית ודוברת שפות. את העברית שבפיה היא תיבלה, פה ושם, בגרמנית. היא הזדהתה בפניי בשם חווה "אבל תקרא לי אֶוָוה, כי כך קוראים לי", אמרה. היא כיבדה אותי בספל קפה, ובעוגיות מעשה ידיה. היא הצביעה על שני ארונות גדולים עמוסים בספרים, ואמרה לי שאלה למכירה. בארונות שכנו סדרות ספרים ממיטב הקלסיקה של הספרות הגרמנית: גתה, שילר, היינה, קלופשטוק, ועוד. אמרתי לאווה, שאני מצטער, אני מתעניין אך ורק בספרים בנושא יודאיקה. הודיתי לה על הקפה, נפרדתי ממנה לשלום, ופניתי לדלת היציאה. "איין מומנט ביטה", קראה אלי אווה, "אני רוצה להראות לך משהו".היא הוציאה מאחת המגרות של הארונות צרור קטן, עטוף בד קטיפה, ובו ספר תפילה קטן בכריכת עור.
זה היה מחזור לראש השנה ויום כיפורים, חרוך במקצת, שנדפס בוינה בשנת 1864.דיפדפתי במחזור, ומצאתי בו משהו מיוחד. לפני "מוסף" של יום כיפורים, בתפילה "הנותן תשועה למלכים, וממשלה לנסיכים" – תפילה שהיהודים בגולה נהגו לשאת לשלום המדינה בה התגוררו – נדפס במחזור זה הטקסט הבא: "הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה את אדונינו הקייזער פראנץ יאזעף הראשון, ואת הקייזערין עליזבעטא עעאוגעניע ירום הודם". לשאלתי, מדוע הספר חרוך ושרוף, ואיך הוא הגיע אליה, ענתה אווה שהספר הוא אוד מוצל מה-Kristallnacht בגרמניה. הוא אינו למכירה. קפאתי במקום, ונשימתי נעצרה. שאלתי את אווה, מה יהיה גורל הספר בעתיד. והיא ענתה שעוד לא החליטה מה לעשות בו. נפרדתי ממנה.
יום אחד צלצלה אווה, וביקשה שאבקר אצלה בביתה החדש, בדיור המוגן. לבי ניבא שמשהו טוב עומד לקרות לי. עם בואי, כמנהגה, כיבדה אותי אווה בקפה ועוגיות. היא הוציאה ממגרה את הצרור שכבר הראתה לי בפגישה הקודמת ואמרה לי: "תשמע, כפי שאתה יודע, אני אישה בודדה. חליתי לאחרונה, ואיני יודעת כמה זמן עוד אחיה. החלטתי כבר על גורל הספר. אני מפקידה אותו בידיך. אנא שמור עליו מכל משמר, כשם שבעלי המנוח ואני שמרנו עליו. חס וחלילה שלא תמכור אותו. אתה יכול להעביר אותו כירושה לילדיך, או למוסד כלשהו, בו ישמר לדורות". קמתי בהתרגשות, לקחתי את המחזור מידיה, נשקתי אותה על לחיה, והבטחתי לה שאקיים את בקשתה.
עם רכישה, או קבלה של ספר,שמתוסף לאוסף שלי, אני צמא לדעת את "סיפור" הספר. איך, וכיצד הוא הגיע לבעלים האחרונים שלו. הנה מה שסיפרה לי אווה:
"התגוררנו בברלין ברובע "מִיטֶה" סמוך ל-"נויה סינגוגה" שברחוב אורנינבורג. בית הכנסת הזה היה אחד מסימני העיר, משום כיפתו המוזהבת עם מגן-דוד בראשו. בעלי המנוח גדל בבית שומר מצוות אבל לא התפלל בבית כנסת זה. יחד עם זאת הוא ראה בו סמל של יהדות ברלין. בנובמבר, 1938 כידוע לך, התרחש "ליל הבדולח". הנאצים ערכו פרעות ביהודים בגרמניה ובאוסטריה. מאות בתי כנסת הוצתו ונבזזו, ביניהם ה"נויה סינגוגה". למרבה המזל, עצר את המתפרעים המציתים, קצין משטרה גרמני והורה להם להתפזר. בעלי המנוח לא ידע את נפשו מרוב צער כשראה, מבעד לחלון דירתנו, עשן מתמר מבית הכנסת. הוא הרגיש שגם עולמו עולה באש. הוא התהלך בבית כארי בסוגר, אמר שהוא מוכרח לראות מקרוב מה שאירע לבית הכנסת. הוא וידא שאין בסביבה אנשי SA והתקרב לבית הכנסת. באחד הפתחים מצא ערימה של ספרי קודש זרוקים על הרצפה, חלקם שרופים. הוא תחב תחת מעילו ספרים אחדים ורץ הביתה.
בשנת 1939, ממש ברגע האחרון, הצלחנו לצאת בחשאי מברלין עם מזוודה אחת ביד. בעלי שהכיר קצין גרמני בכיר, שיחד אותו בכסף ובתכשיטים, וזה השיג עבורנו אישור יציאה לחו"ל. במזוודה היו מעט חפצים אישיים שלנו, וביניהם הספר שאתה מחזיק בידך".
המאמר התפרסם בגיליון יקינתון 293 של יקינתון
