מרגוט זינגר

מתחת לעץ אגוז הצופה לכנרת עמד שולחן פלסטיק לבן ומסביבו המולת-פלאים של משפחה. בראש השולחן ישבה המלכה הישישה והמחויכת מרגוט זינגר. לא היה לה כתר. על פניה ראו שעברו עליה חיים שלמים, עם צער אך גם עם סיפוק. היא כבר חצתה את גיל 90 והייתה חלשה. מדי פעם הייתה מספרת איזה סיפור קצר לנכדיה שלא עייפו מלשמוע. הסיפורים שלה לא כללו תביעות נסתרות או הטפות מוסר. את המקום הזה הקימה במו ידיה. זו המשפחה עליה גאוותה. זה הנוף לו היא שייכת. היא לא מנהיגה ואין לייחס לה תגלית יוצאת דופן אך סיפורה הוא סיפור של אישה יהודיה שביקשה לעצמה ולבני דורה דרך. אפשר לומר שהיא אישה המגלמת את הציונות במיטבה. אני רואה בתמונה הזאת לחוף הכינרת את תמונת הפרידה מהאישה שחייתה בקיבוץ עין- גב מיומו הראשון של הקיבוץ ועד ליום מותה.

נעורים של מצוקה וערגה

מרגוט זינגר לא הייתה שייכת לטיפוסים הידועים ביהדות הגרמנית, בני- משפחות שהיו בטוחות ברווחתן ובשייכותן לגרמניה הוויימארית ונפלו לתהום עם עליית הנאצים לשלטון. בכל צמיחתה מן הילדות היא באה מהצד של המצוקה. משפחה ענייה. אבא שכנראה ידע שקיעה באבטלה ובקלפים. מחלה. הוא נפטר בצעירותו בגיל 42. אימה, כבדת שמיעה, נתנה את כול נשמתה במלחמתה על קיומה ועל קיומם של ארבעת ילדיה. בת שתיים-עשרה הייתה מרגוט כשנתייתמה מאביה. שלחו אותה לעבוד אצל הדוד כעוזרת בית ותלמידה. הדוד היה אמיד, סוציאליסט וציוני. אצלו בבית למדה שיש בעולם פלשתינה – נקודה ארכימדית העשויה לחלץ אותה. אך בינתיים נמלא ליבה געגועים לאחיה שעבר להתגורר עם המשפחה. נדדה עמם מבית לבית. מדירת גן מתפרקת לדירת מרתף טחובה. תמיד צפוף, תמיד במצוקה, אך במאור פנים. למדה פקידות וחלמה לעלות ארצה דרך תנועת הנוער. אמנם קיבלה גיבוי בבית, אך לא מהאח הבכור והאהוב שחלם על הסימביוזה היהודית-גרמנית, דיבר על גתה, עישן  סיגרים קובניים ולגלג על שיגעונה של הציונות. הוא היה האח שנספה בידי הנאצים. מרגוט דחתה את השקרים החברתיים של
הבורגנות היהודית בברלין, אך לא עשתה מן הסתירות שהתגלו השקפת עולם פילוסופית או מרד קיומי עתיר כאב. כשעלתה ארצה ב 1936 הייתה צעירה תרבותית. הכירה בצורך לכבד את היינה ומוצרט אך לא היה לה זמן וצורך להפוך זאת לפולחן. מצוקתה הכלכלית בברלין הפכה לניסיון מועיל כחלוצה בארץ ישראל. היא הייתה רגילה למצוקה. למרות זאת תבונת חייה העמוקה לא הפכה את המצוקה לאידיאל. היא לא הייתה סגפנית. היא בקשה לעצמה חיי שמחה, אתגר ותחושת ערך.

ויכוחים ופשרות

הקבוצה המייסדת של עין-גב החלה את דרכה בארץ כקבוצה של סטודנטים מגרמניה שמצאו עצמם מחוץ לאוניברסיטה ולמוסדות אחרים. אחד למד בפקולטה לרפואה, השני פליט  האופרה של ברלין וכך גם האחרים. צעירים בלא מסגרת תנועתית ובלי יעד מוגדר להמשך חייהם. הם ישבו בנחלת-יהודה כקבוצת פועלים וחיכו לפתיחתו של חלון הזדמנויות בא"י. הוויכוחים בחבורה היו סוערים. רבים עזבו כשמצאו עבודה אלטרנטיבית. לימים הצטרפו, לחבורה המידלדלת, בוגרי תנועות-נוער יהודיות מגרמניה. אלה כבר ידעו מה הם רוצים: קיבוץ. אך לא ידעו של איזה זרם, מה יהיה אופיו והיכן יקימו אוהל. בכל השלב הזה מרגוט לא הייתה. חברת 'קידמת כנרת' הייתה חברה שהמציא יהודי גרמני קלאסי: גם אורתודוקס וגם סוציאליסט, גם ציוני וגם פקיד גבוה בממשלת בוואריה. עם עלות הנאצים לשלטון הגיב באופן אופייני ליהודי גרמניה: החליט לתבוע את פון-פאפן לדין. כגרמני גאה החליט שפון-פאפן  'לא היה בסדר'. הוא קיווה כי החוק והסדר הגרמניים ינצחו ויגברו על הברבריות שלפתע השתלטה על כולם. היה זה הוא שהגה גם את הרעיון להקים מושבה ליהודים עשירים מגרמניה בישראל. אחרי לבטים נבחר מקום בחוף המזרחי של הכנרת. באותו הזמן ניטש ויכוח קשה בקבוץ המאוחד: האם להרשות הקמת ישובים של יוצאי גרמניה?  הקיבוץ המאוחד דגל בקיבוצים מעורבים. העברית הייתה צריכה להיות המכנה המשותף. אך התגלו קשיים רבים. השוני בין חלוצים ממזרח-אירופה לאלו מגרמניה היה גדול. לבסוף הוחלט להרשות, כמקרה מיוחד ויוצא דופן הקמתם של כמה קיבוצים של יוצאי ממרכז אירופה. באשר לעין גב הוחלט כי כאן יהיה כור היתוך קלאסי. מערב אירופה ומזרחה, חלוצים סתם וחברי תנועות-נוער יקימו את הפרויקט בעבור חברת 'קידמת כנרת' ויקבלו בתמורה כמה מאות דונמים. אלא שחברת 'קידמת כנרת' פשטה את הרגל. חלק מחוות ביתניה שהושכרה על מנת להכשיר את אנשי הקבוצה לעלייה לעין גב נשרף על ידי הערבים במאורעות. הידיעות הגיעו לגרמניה והיהודים האמידים החליטו כי פלשתינה אינה בטוחה. האדמות נמסרו לקרן הקיימת. המפעל כולו נמסר לאחריותם של החלוצים הצעירים.

מצוקה וריקודים

מרגוט לא הייתה מעורבת בוויכוחים הללו. היא הגיעה מן האוניה היישר לחוות-ביתניה. שם בחווה רוכזו הייקים של הקבוצה. מישהו מהחברים במקום הזמין אותה. איננו יודעים מה הוא חשב אך היא חשבה כי היא רוצה להיות חופשייה. להיות חופשייה בביתניה משמעו לחיות במתח גבוה. להתרגל לעבודה בלתי נגמרת במטבח. לשאת את העובדה שהיא 'טירונית' ואינה מאומנת ברטוריקה המקובלת. להיות אכולת 'פורונקלים' ועקיצות ולפגוש כל בוקר חולדות מקומיות ליד חבית-המים במטבח. אלא שמרגוט התגברה. כנראה גם בשל מציאת אהוב שהפך לבן-זוגה לחיים. כך הגיעו הימים המיוחדים של העלייה לקרקע. הקמת החומה והמגדל. פעמיים. פעם אחת במשכן הזמני וכעבור שנה במשכן הקבוע. צריך היה לנהל מו"מ עם הערבים, עם הבריטים, עם המחלקות השונות של הסוכנות היהודית שרבו ביניהן מי בעצם אחראי על המקום. המדינאים חשבו שזה חשוב. הכלכלנים אמרו שזה בלתי אפשרי. המחלקה הגרמנית שהוקמה בסוכנות היהודית נכנסה בסופו של דבר לעניינים. כל הדיונים הללו, הקטנים והגדולים, התנהלו במטבחה של מרגוט. שם, במטבח עם ה'מקררים' שהיו למעשה מי-כנרת, היא נשאה את כל הרגעים המביכים, הקשים והנהדרים. תגובת החבורה למצוקתה ברגעים האלה הייתה בהומור, בשירה ואף בריקודים. מרגוט התבלטה אז וכל ימי חייה בחיוניות נפלאה. אהבה לספר סיפורים. לשמוח. לא נתנה למצוקה להשתלט עליה. במיוחד כשהלחצים היו כאלה של אקונומית שאין לה במה להאכיל את החברים. גם כאשר הצלחות לא הספיקו לאורחים ולחברים בליל הסדר. היו לה ימים קשים ביותר, ימים של אבדן אמון. כשעלתה אימה לארץ, חברי הקיבוץ לא קיבלו אותה. לדעת החברים לא אפשרה דלותו של המקום לקלוט את האם. מרגוט לא סלחה על כך כל חייה אך החליטה לבלוע את העלבון והכעס וללכת קדימה.

הולדה בבדידות

תקופת עבודתה בבניין כתפסנית ורצפת הותירה בה חותם של גאווה. היא השתתפה בעבודת-הבניין של הבתים הראשונים שנבנו בקיבוץ. אלו היו בניינים סטנדרטיים שתוכננו לבנייה בכול הארץ. חדרים של שנים עשר מטרים מרובעים. סביבם היו אוהלים וסוכות, סככות ומבנים מוזרים, אך בתי הבטון נבנו בתכנון קפדני שסתר באופן מוחלט את הדלות ואת הנוף החשוף. בשנת 1940 נולדה דינה, הבת הראשונה של מרגוט. בזיכרונותיה המאוחרים כתבה מרגוט: "ראשי וראשו של דוב (דוב זינגר,בעלה) היו בעבודה ובחברה. היה נראה אז כי לגדל תינוקות במצב הדיור, האוכל וההיגיינה היה בלתי אפשרי. ביומן הקיבוץ כתבה אחת החברות כי עוד לא הגיע הזמן ללדת ילדים. כבר היו כמה ילדים בחצר הקיבוץ והקשיים נראו באופן ברור. העבודה הקשה גרמה לי הפלה. אך נכנסתי שוב להריון. שבועיים לפני הלידה נסעתי לבית החולים בעפולה, ברכבת העמק,כדי לחכות לשעה הנכונה. לא הייתה אפשרות לחכות בעין-גב. שבועיים גרתי בעפולה בצריפים שיועדו למקרים כאלה. יום אחד הרגשתי שזה מתחיל. שכבתי בחדר הלידה ארבעה ימים. כבר רצו לנתח אותי אך לא ניתן היה להשיג את חתימת בעלי שהיה בעין-גב. גם לא היה טלפון בקיבוץ. שכבתי עם כאבים אך לא צעקתי או בכיתי כי זה לא היה נאה לחברת קיבוץ. לידי ישב רופא צעיר שלא ידע מה לעשות. הוא ישב וקרא בספר גדול וחיפש פתרון. אך הסוף היה טוב. בתי הגיעה לעולם." מרגוט לא הסכימה עם כול דפוסי החינוך הקיבוצי. הייתה הערכה לסמכותם של אנשי המקצוע ובמיוחד הרופאים. המטפלות פעלו על-פי הספר של ד"ר נסאו. מרגוט התנסתה בנוהג הקשה של ההנקה המשותפת – אמהות הניקו תינוקות שלאמהותיהן לא היה חלב. במשך השנים נחשפו יותר ויותר התנגדויות לשיטת החינוך אך אז כבר נבנתה תשתית אחרת לחיים המשפחתיים.

הלוחמת והאימא

בימי מלחמת העצמאות הייתה מרגוט בין החברות שנשארו בקיבוץ והשתתפה בקרבות. חברי עין-גב התפצלו: לוחמים ואמהות מטפלות בילדים אשר פונו לקיבוצים אחרים ואח"כ לחיפה. הפיצול גרם לפצע גדול. אמהות נאלצו לבחור בין פרידה מילדיהן לבין פרידה מהקיבוץ ומהלוחמים. הקרבות בעין- גב היו קשים והיו גם נופלים. הלוחמים והאמהות עם הילדים חשו בכאב ובחרדה אך אסור היה לדבר על כך. מרגוט שנמנתה עם המפקדים נפרדה אז משני ילדיה ומאימה שפונו ונשארה בקיבוץ כדי להשתתף בסערת הקרב. תמיד חשה אשם על שנטשה את ילדיה ובהם ילד בן שנתיים. חרף הניצחון במלחמת העצמאות, המצוקה הייתה גדולה. עין- גב שלחמה כמעט לבדה ואפילו הסתערה בכוח חבריה על הר הסוסיתא, מקרה יחיד בו קיבוץ לא רק הגן אלא גם תקף, נשארה אחרי המלחמה כמעט באותו מצב אסטרטגי כמו לפניה – בודדה במזרח הכנרת ומעליה – רמת הגולן. האזור הוכרז שטח מפורז. הקיבוץ היה הרוס מההפגזות. המתחים היו גדולים. הפילוג הפוליטי החל נוגס במורל של החבורה.

ניצחון ושכול

בימי הפילוג (בתנועה הקיבוצית)היה למרגוט ברור באיזה צד היא עומדת: יחד עם בן זוגה דוב החליטו שאת המקום ואת בן- גוריון לא עוזבים. הקרעים החברתיים בין המתפלגים היו מרים. העזיבות היו רבות והציפייה לחידוש פני החברה הייתה גדולה. מרגוט לא איבדה את התקווה. רק שנים אחדות  אחרי הפילוג התמלאו שוב השורות כשהצטרפו לעין-גב צעירים מתנועת הנוער הישראלית. מרגוט הייתה הקולטת שהביאה אליהם חיוך וחום, ומורשתה לא של מחסום אלא של גשר.
מלחמת ששת הימים נראתה כסיום מזהיר להיסטוריה עקובה מדם. נראה כי החלה תקופה חדשה. משפחת זינגר התגוררה מול הכנרת. עץ אגוז צמח אל על. הילדים גדלו. אחד העפיל להתיישב ברמת-הגולן. ואז בא האסון: אריה, בנה השני של מרגוט, נהרג במלחמת ההתשה על גדות התעלה. הייתה זו מכה קשה. הניסיונות של מרגוט להתגבר עלו יפה מבחינה חיצונית בלבד, אך משהו בפנים לא נותר כשהיה. עכשיו השקיעה עצמה בתפקידי אם וסבתא ביתר שאת. היא המשיכה בעבודתה, בנתה את הסופרמרקט הקטון שהיה עדות לשינויים שהתחוללו באוויר. דוב, בעלה, נפטר. באינתיפאדה נהרג הנכד עופר בפיגוע בתל- אביב. מרגוט עמדה מול האסון החדש והחלה להדריך את בנה וכלתה במחילות הקשות של השכול. נכד שני נהרג בתאונה בעת טיול בארה"ב. מרגוט הישישה חשה אחריות אך כוחותיה כבר לא עמדו לה. בכל זאת המשיכה להשקיע בשמירת  אחדותה של המשפחה. מן המשפחה שאבה נוחם לאסונותיה.

בחזרה לשורשים

בתקופות האחרונות לחייה חידשה את הקשר עם ברלין ועם גרמניה. מדי פעם היו מגיעים אליה אורחים גרמנים לשיחות. היא החלה לשחזר את עברה. נסעה לגרמניה בחיפוש שורשיה. הטלוויזיה הגרמנית הפיקה תכנית על חייה. הרעיון נשא חן בעיניה אך היא לא ידעה אם תעמוד בכך. לבסוף הסכימה להשתתף ופרחה: חוש ההומור והמשחק שלה באו לידי ביטוי. היא סיפרה בלי התחכמויות. הפעם גם לא הסתירה את המחיר הכבד ששילמה, אך בלי לאבד את היכולת לראות את הניצחון הגדול של חייה: ליצור משפחה, לחיות בשותפות, להקים קיבוץ, לראות בהגשמת הציונות בה האמינה.

מוקי צור, חבר עין- גב נחשב להיסטוריון של התנועה הקיבוצית, חוקר תולדותיה וערכיה.