חרמונה שעוני – יהלום

"אלזו"… כך נהגה אמא לפנות אל אבא, כאשר רצתה לומר משהו שלא אבין, בילדותי המוקדמת.

אכן,מעט תמוה, בהתחשב בעובדה שאמא איננה ייקית כלל. אמא נולדה במושבה הצפונית מטולה, בשנת 1912. הוריה,סבי וסבתי,היו ממקימי מטולה בסוף המאה התשע- עשרה. אך ביום בו הכירה אמא את אבא – החליטה ללמוד את השפה הגרמנית בכוחות עצמה. ואכן,הגיעה לרמת- דיבור, הבנה וקריאה במהירות ובקפדנות.

החיבור שלה, נערה מטולאית שמשפחתה הגיעה לכאן מערבות רוסיה, עם הייקה הצעיר שהיגר זה עתה מגרמניה –הדהים את המשפחה וכל מכריה.

"הצברית הזו עם ייקה אמיתי? איך זה יתכן? והלא יש הבדל תרבותי כה גדול..", טענו כולם .

אך עד מהרה התאהבו כולם באבא. כן, בעקבות אמא שהייתה נערה נבונה ביותר, וידע לעשות את צעדיה בזהירות אך בביטחון.

אמא נולדה למשפחה ענפה, שרבים מבינה תרמו רבות לארץ-ישראל, ונודעו בעשייתם המיוחדת. סבה וסבתה, שמואל ובריינה צ'יזי'ק, הגיעו מאוקראינה היישר למושבה כנרת, ממנמה עברו אל מנחמיה –אז מלחמיה – בה התיישבו עם עשרת ילדיהם הקטנים.

סבה של אמא, שמואל זנגוויל צ'יז'יק, היה בן למשפחת חכמים ולומדי תורה, ידע עברית על בורייה ובקיאות רבה הייתה לו בספרות העברית.

מיום הגיעו למנחמיה, החל לעסוק בעבודת האדמה, על אף התנאים הקשים והמחלות וכל אותם פגעים ידועים בחבל-ארץ זה. הוא וסבתי הגיעו מטומשפול במערב אוקראינה, כשברור להם מה ברצונם לעשות – להיות עובדי אדמה בעמק!

בטרם ברחה המשפחה לארץ- ישראל, הגיעו לכן שני הילדים הבכורים – חנה וברוך צ'יזי'ק. הם כיתתו רגליהם ימים ארוכים עד הגיעם לארץ . ומיד, שיגרו אל הוריהם : "עיזבו הכל ובואו עם כולם לארץ- ישראל". וכך עשו הוריהם.

חנה ,הבת הבכורה, הייתה חלוצה ואגרונומית, הקימה את משק הפועלות בתל אביב. ברוך, אחיה הבכור, הוכשר בבית-ספר חקלאי, פיתח לראשונה גידולי מטע זיתים, עבד במטעיו של משה סמילנסקי והביא לראשונה את שתילי ארז-הלבנון מדמשק!

אמא, אהבה מאד את הדוד ברוך, ונשבתה בידע שלו ובאהבתו לחקלאות ולצמחיה. שנים למדה ממנו, שהרי צמחה היא בתוך החקלאות מילדותה.

"אלזו, דני…" – אמרה אמא לאבא כשהחליטה שעליו לסדר מעט את שולחן עבודתו, שנראה בעיניה כחדר גדוש תווים וספרים. קפדנית היא מאד, והסדר היה חשוב לה. כן, היא התחברה במהירות לתרבות הייקית,  ולעיתים תהיתי –

מי כאן הייקה ביניהם …?

הזו היא הנערה מן המושבה הרחוקה, שאהבה לעבוד בחצר המשק?

היא למדה במהרה לארח את חבריו ללימודים של אבא, מברלין, עם מפיות תחרה צחורות כשלג וספלי- קפה זעירים…

אכן, הקפדנות הייתה ,לעיתים גם מנת חלקו, של אבא ושלי…שהרי אבא לא קפדן נוראי כפי שנוהגים לתאר את הייקים. נשמה רכה בו מאד. אולי מפני נפש- האמן שבו.

אמא נהגה לספר לי בילדותי, בהגיע חג הפסח, על ביקוריה במנחמיה אצל סבא וסבתא שלה. היא נסעה תמיד ברכבת העמק, בתוככי הנוף המרהיב.

"סבא שלי היה לוקח אותי בידו לכל פינה בבית הגדול, בידו נוצה ארוכה וכך היה מנסה לבער את החמץ…" סיפרה אמא. הוא לא שמר מצוות ביד קשה, אך אהב מאד את המסורת. אמא היתה נכדתו האהובה. בתה הבכורה של מרים צ'יזי'ק, בתו הצעירה.

בהגיע היום בו היתה צריכה לשוב הביתה, היה הסבא דואג להושיבה ברכת העמק, ביקש מאחד הנוסעים להשגיח על הילדה. וכמה דומה סיפור זה לנסיעותיי הרבות אל סבי במטולה, שם הייתי בכל קיץ עוזרת בקטיף התפוחים ובחצר בעלי- החיים …מילדותי המוקדמת עשיתי זאת.

וביום בו עמדתי לשוב הביתה, היה סבא מעלה אותי על האוטובוס הראשון לתל אביב, מבקש מאחר הנוסעים להשגיח עלי …נופף בידו כשדמה בזווית עינו.

אמא היא בתה הבכורה של מרים צ'יזי'ק, הנערה ממנחמיה. בהיותה בעבודה בכנרת, הכירה מרים את יצחק שעוני- יהלום שהגיע לארץ ישראל, לעבודת החקלאות. הם החליטו להקים בית במטולה, והיו ממקימי המושבה ב-1896.

אמא,הבכורה, נולדה בשנת 1912. וביום היוולדה דאג סבי לכתוב מודעה גדולה בעיתון "הצפירה" דאז:  "בת בכורה נולדה לנו, לרגלי החרמון ושמה יהיה חרמונה". היום, במלאת לאמא מאה ושלוש שנים וחצי … קשה לי לדמיין איזו כברת- דרך היא עברה, לאורכה של מאה שלמה…

חייה של אמא היו מלאי התלהבות ומשיכה לדעת עוד ועוד. תכונה אשר הובילה אותה ללימודים בתחומים רבים. היא אהבה מאד הסטוריה, ארכיאולוגיה, חקלאות.כילדה עבדה רבות במשק ההורים במטולה,וסייעה בכל עבודה אשר התבקשה.

בית- הספר היסודי  במושבה שימש את כל הילדים, אך כשהיתה אמא בת 13 לערך, תפשה ךפתע הדת את מקום הלימודים החילוניים. אמא החלה לחוש שלא בנוח, ועל אף גילה הצעיר מאד התמרדה במנהלים. שהרי בבית הוריה לא שמרו על מצוות. סבי, אביה של אמא,היה אינטלקטואל יחדי במושבה, ואחראי על התרבות. אמא המשיכה להילחם ולמרוד…אך ללא הועיל.

וכך,במלאת לה 14 שנים בלבד,החליטה לעזוב את מטולה ועברה לתל אביב.

היא התגוררה אצל דודתה האהובה, ציפורה צ'יזי'ק, שהיתה לוחמת ומרדנית אף היא,וקיבלה את אמא באהבה כמובן. אמא החלה לעבוד כמזכירה כדי לממן את לימודי ההוראה עליהם חלמה.

חוויותיה משנות ילדותה במטולה היו רבות. היתה זו תקופה רבת- תהפוכות ומלחמות, אך המשפחה נאחזה באדמתה וסירבה להישבר. סיפור אחד שסיפרה לי אמא,פעמים אחדות,נחרת בזכרוני היטב:

היה זה באחת ההתנפלויות על תושבי הגליל, וכנופיות ערבים רבות נכנסו בדהרות אל תוככי המושבה.התושבים החלו לברוח על נפשם אל לבנון, לנסות להימלט מבלי דעת לאן..

אמא,ילדה כבת שמונה, יחד עם אחיה הצעיר, היו בביתם והתכוננו לברוח, אך לפתע ראו את אחותם התינוקת מונחת בתוך כסת גדולה,על השולחן (אמם היתה טרודה במטבח..).הם לקוחה במהירות והחלו לרוץ לכיוון הלבנון. שם, בהמולת ההתנפויות וההמון הבורח, חרש אביהם,סבי,את חלקת האדמה…

הם זעקו אליו בקול, ויחד מצאו מקום מחבוא לשעות אחדות.

כשאמא נהגה לספר זאת במפגשים המשפחתיים, התרגשות רבה ניכרה בה.

והנה, אמא הצברית הכי ייקית , עבדה לפרנסתה בשלוחת האוניברסיטה העברית בשכונת אבו כביר. מזכירתו של פרופ' קאופמן היתה, מכותבי הערכים במילון לתולדות העברית. כאשר החליטו חברי האוניברסיטה לצאת לטיול להרי ירושלים, הצטרפה אמא אליהם. בין המרצים היה פרופ' צעיר, אחיו הבכור של אבא אשר היה כבר בארץ- ישראל. הוא ניגש לפרופ' קאופמן ושאל:

" האם הנערה הנמצאת עימכם תרצה להכיר את אחי,עולה חדש שהגיע מגרמניה זה עתה?"

נו, אמא הביטה אל הצעיר הגבוה ויפה התואר, העולה החדש, ומשהו כבש את עיניה. ובודאי את ליבה. לא היה ביניהם דיבור ממשי, אלא מילים ספורות בלבד.

ביום המחרת, כתבה אמא על דף חלק:

" לסמבורסקי שלום!

התאהבתי בך.

חרמונה.

נ.ב. אם מעוניין אתה בכתובתי, הנה: צ'יזי'ק, שכ' פועלים א."

והרי זו צבריות,לא כן? ישירות. בקצרה. ללא בושה…

אבא,קיבל את המכתב לאחר יומיים. הוא השיב לה בזו הלשון:

"שלום לך חרמונה!

קיבלתי מכתב ממך, ורציתי לדעת אם זה זיוף, הלצה או אמיתות.

תעני לי בבקשה,

דניאל סמבורסקי. "

וכך המשיכו אמא ואבא להתכתב שנים רבות,וכל מכתביהם שמורים עימי!

אמא לימדה בבתי- ספר יסודיים, ואהבה את אשר עשתה.היא אהבה את הילדים ואת ההוראה, וקיבלה בחזרה הרבה משבי- אהבה והכרת תודה.

באת הימים בהם היתה בחופשה,ולאחר פרישתה מההוראה, ניצלה ללימודי ההסטוריה והארכיאולוגיה,ועבדה בהתנדבות שנים רבות מאד במוזיאון ארץ-ישראל, במחלקה למטבעות עתיקים.

גם שם עשתה עבודתה בדייקנות ובקפדנות.

ייקית או לא?…

עיתים עוברת בליבי מחשבה שהחיים במטולה היו קשים. הנטל היה רב, ואמא תמיד לקחה על עצמה מטלות רבות ועבודות מסובכות, שהרי הרגישה שבת בכורה היא. גם לאחר שעברה לתל אביב,נהגה לנוסטע למטולה לעזור במשק ובמטעים, ונרתמה לכל בעייה שהתעוררה, גם עם אחיותיה הצעירות.

אמא לקחה את אבא למטולה,ואף הוא התאהב בסבי החקלאי העקשן …

גם הוא סייע הרבה בחצר,בחופשותיו מן ההוראה, והיה אהוב על המשפחה.

כאשר הכירה אמא את אבא,נמשכה מאד לתרבות האירופית,שלא היתה עדיין מוכרת לה. אל היופי הרנסאנסי שאבא היה כל כך בתוכו,והחיים מלאי- התרבות הציפוה.

אתמול,בהיותי אצל אמא בבית,היא שמחה לקראתי כבכל יום, ולפתע אמרה לי:

"עופינקה" חמודה..

כך היה אבא קורא לי,והיא אהבה זאת מאד.

בת יחידה אני להורי. ובכל ליבי יכולה לומר באהבה:

"שתלתם ניגונים בי, אמא ואבי".