ד"ר וולפגנג יוהנס זאב בנימין פון וייזל

בבוקרו של ה-12 במרץ, 1938 חצו חיילים גרמנים בטנקים ומשוריינים את הגבול לאוסטריה. הם לא נתקלו בשום התנגדות. הם התקבלו כגיבורים. היטלר כבש את אוסטריה בלא שנורתה ירייה אחת. למחרת התדפקו קציני הגסטפו על הדלת בקירשנגאסה 48 בוינה, וחיפשו את וולפגנג פון וייזל. יום קודם בבוקר שבת עזב ד"ר וולפגנג פון וייזל את אוסטריה מולדתו ומולדת אבותיו מזה 300 שנה. איתו עזבו אישתו ושני ילדיו הקטנים. במשך עשר השנים שקדמו לאותו יום הספיק פון וייזל לנאום למעלה מ-2000 נאומים ב-24 מדינות שונות, בקוראו לאחיו, "קומו! עזבו הכל! ועלו לארץ אבותיכם. לגאלי או לא לגאלי, הצילו עצמכם לפני שיהיה מאוחר מדי!"

לפני כמה שנים יצר איתי קשר הסופר טום רייס מניו יורק, ושאל על שיתוף הפעולה בין סבי, ד"ר וולפגנג פון וייזל, ולב נוסבאום הוא אסד ביי הוא קורבן סאייד – יהודי שהתאסלם, סופר ידוע וסלבריטי באירופה של תחילת המאה ה- 20, שזכה לתהילת עולם בזכות הרומן עלי ונינו. שיתוף הפעולה בין השניים הוליד את הספר,
Allah is Great: The Decline and Rise of the Islamic World  שיצא לאור בוינה  בשנת 1936, שמות שני הסופרים מתנוססים על הכריכה זה בצד זה. בזכותו של טום רייס נודע לי שהספר יצא לאור במהדורה מחודשת בברלין, וששמו של סבי הושמט מהכריכה. המו"ל טען שקיבל חוות דעת, שקבעה כי תרומתו של פון וייזל הייתה מזערית. חוות הדעת התעלמה כמובן משלושת הספרים ומאות המאמרים שפירסם פון וייזל (באותו נושא) קודם לשיתוף הפעולה עם אסאד ביי. (אגב, מבין שני הסופרים, רק לפון וייזל יש יורשים.)

רייס כותב: "הכתבות של פון וייזל מלאות ניתוחים הרואים את הנולד בקשר למאבקי הכוח במזרח הקרוב." ואת הבדיחה הבאה: "אם תבדוק היום את השם פון וייזל במילון של סופרים אוסטרים בגלות תמצא טעות מזעזעת… הערך ממזג את אסד ביי ואת וולפגנג פון וייזל לישות אחת – ומכאן העיתונאי האוסטרי, אשר חוץ [מספר זה] כתב רק ספר מסעות וספר על ארטילריה אוסטרית, הפך לפתע לסופר הפורה של כ-20 ספרים… אבל אפילו טוב יותר, לב נוסבאום, המכונה אסד ביי/ קורבן סייד, הופך בפתאומיות להיות אחד מהמנהיגים המייסדים את התנועה הציונית, ואז קצין ישראלי בנגב."

גם טום רייס טעה. פון וייזל כתב 8 ספרים, מהם שלושה שעסקו בגאופוליטיקה של האיסלם. הוא התקבל בחצרות שייחים ומלכים ברחבי עולם הערבי. באחד ממסעותיו, בפרס, באוקטובר 1930, נעצר, נחשד בהתססה של הכורדים, ונכלא, יחד עם חברו ושותפו למסע – הצייר לודוויג בלום. על שניהם ריחפה סכנת מות בתלייה שהומרה, לאחר שזהותו של פון וייזל התבררה, בקבלת פנים חגיגית וראיון אישי אצל השאח. ממשרדי העיתון Vossische Zeitung בטהרן התפרסמה ידיעה האומרת כי הכתב שלהם לעינייני המזרח הקרוב נאסר על ידי השילטונות הפרסיים והיה במעצר במשך 10 ימים בגלל שהפרסים "זהו בטעות את אדון פון וייזל כקולונל לורנס הידוע… במשך שנים פון וייזל צעד באותם דרכים שבהם פסע קולונל לורנס. בלבוש ערבי מסורתי, חמוש בחרבו הקצרה, הוא ביקר את איבן סעוד, המלך פייסל וכל המנהיגים הערבים…" מאז דבק בו הכינוי "לורנס איש ערב היהודי". אסאד ביי היה סופר פופולרי ושקרן. פון וייזל כתב כמה שורות בהיסטוריה של עם.

מי אם כן היה ד"ר וולפגנג יוהנס זאב בנימין פון וייזל?

ב-3 בבוקר ה-27 במרץ, 1896. פחות מחודש לאחר פירסום "מדינת היהודים" נולד וולפגנג יוהנס בנימין זאב ברחוב צר מאד בשם ברייטנגאסה. כמה חודשים קודם, כדרכו ערב ערב, ישב אביו, ד"ר ארנסט וייזל, בבית הקפה במריה הילפרשטרסה וקרא עיתון. בשולחן סמוך ישב ידידו, העורך של מדור הפיליטונים של הנוייה פרייה פרסה, ד"ר תיאודור הרצל. כמו תמיד, בשעה שבע וחצי בדיוק, קיפל וייזל את העיתון ועמד ללכת. אולי אז, אולי עוד קודם, פנה אליו הרצל, ואמר לו כי יש לו רעיון שיכול לעניין אותו. הרעיון הלהיב את וייזל, והוא הזמין את הרצל להרצות בביתו בפני חוג ידידיו. בית וייזל לא היה בית יהודי טיפוסי. אפילו לא כבית יהודי מתבולל. ארנסט פרנץ וייזל, שאביו הרופא מפראג הציל ממות את ילדו של הנסיך שוורצנברג, היה נשיא החברה הקולונאלית האוסטרית וכן נשיא האיגוד הבינלאומי של עורכי הדין בוינה, נודע כמשפטן מבריק. באותה תקופה ניהל מאבק לשינוי משפט העונשין הצבאי של הקיסרות (החוק החדש התקבל בזכותו ב- 1911).

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כממלא מקום התובע הצבאי הכללי. חוג ידידיו הקרובים כלל את הנסיך והנסיכה אלפרד וְרדֶה, הברון פוטייה אקלס, הרוזן גולוחובסקי – מי שהיה בזמן מן הזמנים שר החוץ, הנסיכה לובומרסקה, האדמירל בולקה, ועוד כהנה שופטים, סופרים, ואנשי ממון. גם אישתו, שרלוטה פופר מיכלופ, שבצעירותה התפרסמה ברחבי הקיסרות כילדת פלא ופסנתרנית מחוננת, הביאה לנשואין נדונייה מכובדת לא רק בממון אלא גם במכרים רבים מבני האצולה הגבוהה וביניהם השוורצנברגים, לזנסקי, קינסקי, הראראך… וכך בתום ארוחת הערב שנערכה לכבודו קם ד"ר תיאודור הרצל, ובנאום מתוכנן היטב פרס את הרעיון להקמת מדינה ליהודים, הרים את כוס השמפנייה שלו ואמר, "כמו שכוס זו תתמלא שוב בשמפנייה, כך תהיה ליהודים מדינה." שרלוטה סימנה לרב המשרתים למהר ולמלא את כוסו של האורח. רב המשרתים החויר ולחש על אוזנה … אזלה השמפנייה…

בנפשו של ארנסט חרוט היה זכר אחיו הבכור, הוגו, שנרצח על ידי חבריו למחתרת הלאומנית הצ'כית, ועל גופתו נמצא יומן כיס קטן ובו משפט אחרון: "אבא צדק. ליהודי אין מולדת." הוא היה מראשוני המצטרפים להרצל, ועבור בנו, וולפגנג, הייתה זו קריאה לדגל וחיים של דבקות במטרה. הוא ראה בציונות רק משמעות אחת: חיים בארץ ישראל, השתתפות בבניינה ובמלחמותיה ובמאבק להבטחת עצמאותה למען גדול הפרויקטים של ההיסטוריה המודרנית: שיבת ציון. את דרכו הציונית הוא התחיל בגיל 11 (1907) עם מאמר פוליטי ראשון ב"ווינר הנדלסבלאט" בנושא עליית יהודי תימן לארץ ישראל. ב- 1914, למרות שכבר למד רפואה באוניברסיטה, התעקש להתגייס ליחידה קרבית, כדי להתכונן למה שבעיניו היה בלתי נמנע – המאבק על ארץ ישראל. כקצין תותחנים בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, הוא זכה (דוקא) במדליית צלב הברזל. לאחר המלחמה חילק סרטי כחול לבן לקצינים יהודיים לקשור על כובעיהם, והקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי. במקביל להמשך לימודי הרפואה התמנה למזכיר קרן הקימת לישראל באוסטריה, ופנה בהצעה לרכוש ב-60 אלף לירות ציוד של קורפוס שלם (שתי אוגדות) לרבות כל מערכות החימוש, לארגן עלייה של 30,000 חלוצים, ולכבוש את ארץ ישראל. כאן מונחת עיקר תורתו ומורשתו: פון וייזל גרס שישראל תוכל להתקיים רק כשתהיה חזקה, תישען על צבא חזק ותדע לשמור על גבולות היסטוריים, שרק הם הגבולות הבטוחים.

עם סיום לימודיו, ב- 1922 פון וייזל עלה ארצה, והדריך את קורס המפקדים הראשון ב"גדוד העבודה", על פי תוכנית אימונים שהכיר מימיו בצבא האימפריה האוסטרית. שנים רבות אחר כך נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל ענה: "כשהייתי סטודנט בוינה, היו כתובות על קירות ודלתות בתי השימוש: "יהודים החוצה!"" ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות."

מ-1924, כנציג העיתון הוינאי הנחשב-Neue Freie Presse  ובית ההוצאה לאור אולשטיין (Ullstein) למזרח הקרוב ולארצות האיסלם, פון וייזל פוצח בקריירה עיתונאית מזהירה, מאמריו מופיעים ברחבי העולם ומתורגמים אף לסינית. הוא התקבל אצל "חליף כל המאמינים" המלך החיג'אזי חוסין – כשזה היה מלך, והיה האירופאי היחיד שאכל עם החליף את ארוחתו המלכותית האחרונה לפני יציאתו לגלות. הוא התארח אצל המלך איבן-סעוד, שכן בביתו של הסולטאן אל –אלטראש -מנהיג המרד הדרוזי, היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, עבדאאלה, ורופאו האישי. הוא ליווה את פואד, מלך מצרים, בביקורו הממלכתי בגרמניה ושימש עוזרו ומתורגמנו האישי. (אישתו, נעמי, הייתה המארחת הרישמית של המלך בגרמניה ובת זוגו לריקודים); הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד הנודע…

יום שישי, ה-21 באוגוסט 1925. מושב חבר הלאומים בגנבה. העורך הראשי של הפושסה צייטונג, גאורג ברנרד, ניקרא לפגישה עם בריין – אז ראש ממשלת צרפת. בריין העלה קצף מזעם, "איך אתם יכולים להדפיס בגיליון שלכם כאלה שקרים על סוריה? אתם כותבים על מפלה קשה של הצרפתים במלחמה נגד הדרוזים, על אוירונים שיורטו, על טנקים אבודים ותותחים. הכל שקרים. הנציב העליון שלי, הגנרל סראי מודיע, שהמאורעות למעשה כבר לקראת סופם." ברנרד עוד לא קיבל את הפושיסה, הוא שאל: "מי שלח את ההודעה?" – בייאן קרא: "אחד וולפגנג פון וייזל." – "אם כן," אמר ברנרד, "חורה לי שאני צריך להגיד לך שהנציב העליון שלך שיקר. מה שוייזל כותב תמיד אמין."

… בתימן, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו… כשכל הזמן, ובכל מקום פון וייזל חושב ציונות ומנצל את מעמדו ואת היותו בן בית בחצרות מלכי ערב לטובת המפעל הציוני. הוא האמין שבידיו להניע את הערבים להכיר במפעל הציוני. לפייסל מלך עיראק הוא הציע טראנספר של ערבים מארץ ישראל שיעבדו את האדמה בעיראק, קיבל את ברכתו, ואף הורשה לפרסם ידיעה לטובת העניין, אך נתקל בהתנגדות של הבריטים וההנהגה הציונית הפרו בריטית בראשות וייצמן; באסיר הוא נפגש עם האמיר אידריסי – מנהיג "שיירי" הסינוסים מקירינאייקה (לוב), ועם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית נגד אנגליה ונגד – אבן סעוד, ובמצרים הוא ידידו של זגלול פשה שהבין מה שהבריטים לא הבינו וקיוה שהציונים ישבו על הגדה המזרחית של תעלת סואץ…

בפורים 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין המפורסמת מעל המזרח התיכון. בין הנוסעים: חמישה שרים גרמניים, אלמנת הגראף צ'פלין ואישי ציבור נוספים. יחד עם ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, קרא את מגילת אסתר בעודו מרחף מעל העיר תל אביב. המונים נרגשים הריעו להם מלמטה. מעל ים המלח, פון וייזל חלץ בקבוק יין "כרמל מזרחי", והשיק עם הנוסעים כוסית "לחיי עם ישראל ומדינתו". כמה חודשים מאוחר יותר, ב-מאורעות הדמים באוגוסט 1929 נפצע פון וייזל קשה מפגיון ערבי, ונחשב כמת. הספדים מתפרסמים ברחבי העולם, ובאחד מהם הוא מוזכר כמרק טווין של השפה הגרמנית. גלויות עם תמונת מיטת חוליו נמכרות, ובבתי הכנסת תפילות נאמרות לשלומו. הוא שורד ומעיד בפני ועדת שאו.

במקביל לפעילותו העיתונאית ולמסעותיו, ביחד עם 4 אחרים וביניהם ארתור קסטלר ייסד את המפלגה הרויזיוניסטית בארץ (1925). הוא ערך את "דואר היום" – העיתון היומי השני בגודלו אז בארץ, ומשזה נסגר הוציא עיתון חדש – "העם" שהוליך קו אקטיביסטי נוקשה; הוא מלא מגוון תפקידים בכירים במפלגה הרויזיוניסטית אך המקוריות שלו ודעותיו העצמאיות היוו מקור בלתי נידלה לסכסוכים. פעם, כששוב היה בחילוקי דיעות עם המנהיג, ז'בוטינסקי, היה מי שהציע לפטר את וייזל. "לפטר את וייזל?!" קרא ז'בוטינסקי, "איך אני יכול? אם מתוך כל 10 רעיונות – 8 הם שלו, מה אני אעשה בלעדיו?!"

פון וייזל הרבה לנאום ולהרצות בארצות מערב ומזרח אירופה והטיף לעלייה המונית לארץ, סחף את הנוער, וקרא להתכונן למלחמת עולם. עוד ב- 1931 הוא מנבא את עלייתו של היטלר לשלטון וקורא ליהודים "הצילו עצמכם כל עוד אפשר, אירזו חפציכם ולכו לפלשתינה, לגאלי או בלתי לאגלי, אבל לכו!" זעקות הקסנדרה שלו לא היו לגמרי לחינם. בתקופה זו הוא גם פועל נחרצות נגד תוכנית החלוקה שקרעה משטחי ארץ ישראל – שחלקה הגדול כבר ניתן במתנה למלך חוסיין – עוד חלקים גדולים.  ב-13 במרץ 1938, ממש עם כניסת הנאצים לאוסטריה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ללא מטען, וחונים בפריז (עד תבוסת צרפת) להמשך הפעילות. בקיץ של אותה שנה הוא מגיע להסכם עם ממלא מקום שר החוץ הפולני בנוגע להגירתם של המוני יהודים. ההסכם כלל רכישת נשק כולל תותחים, ואף מלווים מטעם ממשלת פולין. ביוני 1940 הוא לוקח את משפחתו באונייה האחרונה שיצאה ממרסיי לפלשתינה.

ב-1 בספטמבר, 1946  כותב ד"ר זאב פון וייזל  ממעצרו בלטרון לנציב העליון של המנדט הבריטי:

 “…I have the honor to inform you that I shall abstain from taking food for a period of 28 days…  I am well aware of the fact that neither my fasting nor that of anybody else will influence the attitude or the decisions of the men who rule today over Palestine and who, apparently, regard it as their duty to hinder by all means the return of Israel to its Home…”

והופך להיות ממנהיג יוצא דופן ושנוי במחלוקת (גם במפלגתו הוא) לגיבור לאומי. מכתבים מגיעים אליו מרחבי הארץ והעולם ומכל קצוות הקשת הפוליטית, חורשה ניטעת על שמו ותפילות נישאות לשלומו.

ב-1948 עם פרוץ ההתקפה של צבאות ערב על המדינה שרק נולדה, הוא מתגייס לחיל התותחנים ומפקד על תותחים מודל 1908 מול הצבא המצרי בגזרה הדרומית. הוא עולה על עץ עם המשקפת מימי שירותו כקצין בצבא הקיסר, נותן הוראות כיוון וירי וכותב אחר כך לאשתו, נעמי לבית צוקרמן הבילויי: "אני כיוונתי. ה' פגע." טור הטנקים המצרים נסוג.

ב-25 בפברואר 1974, יום לאחר מותו, ובמרץ 1974 הופיעו מאמריו האחרונים של ד"ר וולפגנג זאב פון וייזל ז"ל. מאמרים אלו חתמו את פעילותו ההגותית של פון וייזל שכללה אלפי מאמרים והרצאות וכמה ספרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות…ואפילו אסטרולוגיה. סדרת מאמריו על "תרזה נוימן מקונאסרוט" יצאה במהדורה מיוחדת ותוך ימים ספורים נמכרו 800,000 (!) עותקים.

"אחד הדמויות המעניינות והציוריות ביותר", "עלילות חייו יכולות למלא כרכים שלמים" , "אגדות אפפהו", "האיש בעל עט הזהב", "גאון" ו"נביא" אך גם "שרלאטאן", "דון קישוט", "הרפתקן" ו"פשיסט"… ב-1979 סיכם "העולם הזה" את שלל שמות התואר:  "ישנו רק איזם אחד המתאים לד"ר פון וייזל: "פון-וייזליזם".

אכן, גם בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 – תקופה שהייתה רווייה בהרפתקנים, מהפכנים, אוריינטליסטים, וסתם רומטיקנים, פון וייזל היה איש כמו אף אחד. בביקוריו בברלין ובפריז הוא הוצג כ"וייזל מציון". כאוריינטליסט וכבן בית בחצרות מלכים ונסיכים ערביים ומומחה עולמי לאיסלם הוא היה לאומן ציוני קיצוני, ובין חבריו למאבק הציוני הוא היה אציל אוסטרי, עוף מוזר עם פפיון וספר בכל כיס. הוא נולד בבית יהודי מתבולל אך תלמידי ישיבה הלכו בשבת לקצה השני של ירושלים כדי לשמוע את הדרשות שלו על מהות השבת. קצין בחיל התותחנים הקיסרי במלחמת העולם הראשונה, שלא שם לב לפגזים שנופלים סביבו כי היה שקוע בהגיגים פילוסופים על שלושת האמיתות הבודיסטיות. סופר ועיתונאי, רופא ועוסק במחקר הרפואי, ובו בזמן איש צבא ואסטרטג מקורי, הרפתקן, שחקן בלהקה נודדת ועל במות ההיסטוריה – ואיש של מסורת. מה שבעיני הרוב נתפס כבלתי אפשרי, כפנטסטי – בעיניו היה מובן מאליו.

"לא ישכח העורך הראשי הראשון שלי, אדון גלר, של העיתון WIENER MORGENZEITUNG, עברו כתבתי מאמרים על נסיעתי הראשונה לפלשתינה ב-1922. אדון גלר הטיל ספק בסיפור אחד – כיצד ברציף של הנמל הטורקי מרסינה, כאשר לא קיבלתי רשות לרדת לחוף, שחיתי לנמל האיטלקי ושם עליתי על סיפון אונייה.  אדון גלר צחק בבוז: 'אתה הלא לא תרצה להגיד לי שקפצת לים. בים התיכון, כידוע יש כרישים…'

בסקיצה אוטוביוגרפית – זר במולדת, שהתפרסמה בהמשכים בשבועון חיי שעה הוא כותב:

"… ב-1918 פשטתי את המדים, ו-30 שנה עברו עד שזכיתי להתגשמות חלומות נעורי. היו אלה 30 שנה, שבהן נשארתי זר בתוך עמי, שחשבוני ל"גוי", משום שניסיתי להחדיר ללב אחי את הרעיון הפשוט הזה: אתם זקוקים למדינה – למדינה ממש – ואתם זקוקים לחיילים כדי להקימה ולהגן עליה… 30 שנה הטפתי אמת ברורה זאת, ולא הבינו לרוחי. עד שבאה שנת 1948, השנה המבורכת, המאושרת והקדושה של השחרור. היא הביאה לי מה שביקשתי מהחיים: את הזכות ללחום כחייל יהודי בעד המדינה היהודית…

הייתה זאת דרך ארוכה, ארוכה, אשר הובילה מגדות הדנובה עד לבאר שבע ועד לחוף הים שליד עזה, אשר שם זיכה אותי אלהים ברוב חסדו לראות בקיום דברו: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים…"

הייתה זאת דרך ארוכה, ארוכה. היא הובילה דרך שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה בגליציה ובאיטליה, לתוך אולמוי הרצאות של אוניברסיטאות, לתוך מעבדות של רופאים מצויינים, אשר הועילו לקבל אותי כעוזרם, דרך אולמי קונגרסים וועידות מפלגתיות, דרך מדבריות ערב, דרך חצרות מלכים ואולמות נשפים, דרך מנזרי הודו וציילון, אשר בהם למדתי חכמה והשלמה, ודרך אולמי הרצאות של מאות ערים ועיירות, אשר מהם למדתי את אשר ידעתי. הייתי חלוץ, עובד בניין בתלפיות, מנהל פנקסים ב"ג'וינט", המדריך הצבאי הראשון בקורס הקצינים הראשון של ה"הגנה" ב"גדוד העבודה"; היום שבוי כמרגל בבתי כלא פרסיים, ולמחרת ב"צ'פלין" מעל תל אביב, וכעבור זמן שובת רעב במחנה הסגר בלטרון; פצוע על ידי הערבים בקרב רחוב, נרגם באבנים על ידי יהודים, מנהיג מפלגה בועד הלאומי ז"ל, עורך בברלין, וינה וירושלים – מתעניין בכל, אם זהו מטבע כסף הודי או הספיריטיזמוס או תרזה פון-קונרסרויט… אבל כל אלה היו רק אבני ציון בדרך למטרתי האחת והיחידה:

המדינה היהודית. הייתה זו דרך ארוכה, אשר לרוב עברתי אותה לבדי, זר בתוך עמי… דבר אחד יכול אני להבטיח: משעממת איננה, … דרכי זו לציון."

בספר הצחוק והשיכחה מספר מילן קונדרה על כובעו של קלמנטיס שנשאר על ראשו של המנהיג הקומוניסטי קלמנט גוטוואלד גם לאחר שהוא עצמו – קלמנטיס, סר חינו, נמחק מהחיים, מהצילומים של אותו מעמד, ומספרי ההיסטוריה. לעולם לא נדע אם ההיסטוריה של צ'כיה הייתה אחרת אילו במעמד בו נולדה צ'כוסלובקיה הקומוניסטית, קלמנטיס לא היה משאיל לגוטוואלד את כובעו, ולגוטוואלד היה קר מדי מכדי לעמוד חשוף ראש על המרפסת המפורסמת ולנופף להמונים.

בקפלי ההיסטוריה נחבאים כובעים ללא שמות. כמו החריטות על שולחנות הכיתה. אחד מקורבנות השכיחה הוא סבי, ד"ר וולפגנג זאב בנימין פון וייזל, אף על פי שהשאיר אחריו הרבה הרבה יותר מכובע. פון וייזל, יליד וינה, שהיה הכתב המיוחד למזרח הקרוב מטעם נוייה פרייה פרס והפושיסה צייטונג, מומחה בינלאומי למזרח, ואחת הדמויות הססגוניות והבלתי צפויות ביותר בתולדות התנועה הציונית, השאיר אחריו מורשת עשירה, מרתקת ורלוונטית, שעד היום לא נחקרה. סיפור חייו ופועלו לא סופר.

העמותה לחקר ושימור מורשתו של ד"ר זאב וולפגנג פון וייזל ע"ר פועלת לטובת איסוף הכתבים של פון וייזל והמסמכים הנוגעים לפעילותו ותירגומם לעברית כדי לאפשר לחוקרים וסטודנטים בארץ נגישות לחומרים היסטורים שעד כה לא היו ידועים. כמו גן, פועלת העמותה לאיסוף חומרים לצורך כתיבת ביוגרפיה והכנת סרט דוקומנטרי אודות פון וייזל. אנו פונים לכל מי שהכיר אותו, או שיש בידו מכתבים, תמונות או מזכרות אחרות הנוגעות לחייו להתקשר לניבה פון וייזל בטלפון 0522406813.

בין מייסדי וחברי העמותה: פרופ' בנציון נתניהו, פרופ' מישה ארנס, פרופ' יוסף גורני, פרופ' יהודה לפידות, שלמה נקדימון, פרופ' אריה נאור, פרופ' יואב גלבר, ד"ר טוביה פרילינג, ד"ר משה יגר, ישי העצני, אמירה שטרן, יוסי אחמאיר, עו"ד דן פון וייזל, וניבה פון וייזל.

דרושים: מתנדבים לתירגום מגרמנית לעברית מאמרים וכתבי יד של ד"ר וולפגנג פון וייזל ז"ל לצורך חשיפתם לחוקרים וסטודנטים. המאמרים, שהתפרסמו בעיתונים החשובים של גרמניה ואוסטריה בשנים 1924 – 1934, מרתקים ומספרים אודות מסעותיו בארצות ערב, מפגשים עם שייחים ומלכים, הטיסה ההיסטורית בצ'פלין ב-1929, הפוליטיקה של האימפריה הבריטית במזרח הקרוב, ועוד. נא להתקשר לטל. 02-5632683.