יעל, חברתי סימלה עבורי את הצבריות, צברית כפי שרציתי אני להיות…למרות שגם היא לא הייתה חופשייה ממרות הוריה. אביה למשל, למרות שלא היה איש דתי, אבל בעל עקרונות כמעט כמו אבי, לא הרשה לה ללכת לביה"ס במכנסיים קצרים והיא נאלצה להחביאם בארון החשמל. לצאת מהבית בחצאית ולהחליפה במכנסיים בחדר המדרגות, באין רואה. לי בכלל היו רק שמלות שהבאנו איתנו מברלין. היות ולא ניתן היה כבר להוציא כסף מגרמניה בעת ההיא, הורי ציידו אותי ואת אחותי הגדולה ממני בביגוד, אופנת ברלין, כך שלפחות בזמן הראשון לא יאלצו לקנות לנו בגדים. כמובן שהביגוד הזה כלל לא התאים למקובל אז בארץ. ואף ילד בגיל הזה אינו רוצה להיות יוצא דופן.
לכן דאגתי בדרך יהודית לחבל בשמלות המיובאות. עליתי על הסקטים וירדתי בכיפוף ברכיים את המורד התלול של רח' מאפו, רחוב הגליל בימים ההם. זה גרם לשמלה להיתפס בסקטים ולי להיפטר לפחות משמלה אחת. וכן הלאה. אך לרוע מזלי, כשגדלתי, ירשתי את השמלות של אחותי, ושוב לא הייתי לבושה כמו כולן. חלומי הנכסף היו מכנסי חאקי קצרים עם גומי מושחל בירכיים על מנת שיהיו עוד יותר קצרים, וחולצה רקומה. בעיקר חלמתי על סנדלים תנכיות. ולא אלה המיובאות מברלין, מראפיה קלועה ועקב קטן, שהיו בוודאי מאד אלגנטיות, אך דווקא זה עורר את התנגדותי. למזלי היה לאבא בן דוד סנדלר והוא תפר לי סנדלים תנכיות שאותן אהבתי כמו אוצר. חסרה במלתחתי רק עוד החולצה הרקומה. את היפה ביותר קנה לי יהודה'לה – מתנה ראשונה בתחילת חברותנו, בגיל 17. עשיתי את כל המאמצים על מנת להפוך לצברית. מאמץ הכי גדול השקעתי בלהיפטר מהמבטא היקי, ממנו רציתי להיפטר, ויחסית די הצלחתי, לדעת הרוב. אבא, בחינוכו היקי הקפדני, די שלל ממני את החופש. הגזירה הראשונה, אמנם בתאום עם מחנך הכתה, הייתה לנתק את החברות ביני לבין חברתי יעל. לדעת המורה אהרון, לא הייתה לה השפעה טובה עלי ובעקבותיה בא האיסור של אבא.
בדרכנו המשותפת הביתה ישבנו על ספסל בחדר מדרגות ובישרתי לה שעלינו להפסיק את חברותנו. בכינו שתינו ומאותו יום חברותנו ירדה למחתרת. וכפי שאומרים: "מים גנובים ימתקו", כך היה. הייתה עוד גזירה כואבת. אסור לקום מהשולחן בליל ששי בטרם נגמרה הארוחה שלאחריה הושר שיר המעלות ונאמרה ברכת המזון. בינתיים, כבר החלה פעולת קבלת השבת בתנועת מחנות העולים אליה הצטרפתי למורת רוחו של אבא שהיה ציוני כללי. צריף התנועה היה רחוק מהבית. כדי להגיע נאלצתי לעבור דרך הכרמים של קריית מאיר. כמובן, שבשעה כה מאוחרת לא נמצאו לי מלווים וכדי להגיע מהר, רצתי כל הדרך. הגזירה השנייה הייתה אכזרית עוד יותר והיא: לחזור הביתה בשעה עשר בדיוק. כלומר לעזוב כאשר השמחה בצריף בשיאה. שירה וריקודים שכה אהבתי. כמו סינדרלה, הייתי חייבת לעזוב באמצע ושוב לרוץ כל הדרך לבד בחושך, דרך הכרמים. אם איחרתי, אבא עמד ברחוב וחיכה לי, ופרוש הדבר, ברוב המקרים היה סטירות. חברי לא היו מתקבלים בסבר פנים יפה.
הייתי מארחת אותם על הגג. המצרכים שניתנו לי לכיבוד בדרך כלל היו מיושנים. חברות לארוחות ערב ניתן לי להזמין. הן בדרך כלל נהנו מאד משפע הממרחים שהיו על השולחן, בניגוד לארוחות הערב הקלות בביתן, ותוך התגברות על בושתן, אכלו בתיאבון רב. לגבי רוב חברי היו לאבא הערות ציניות. למשל, לחברי הראשון שהיה גבוה ממני בהרבה, הוא קרא "זה השותה מהמרזב" וכמובן נעלבתי. חרף כל אלה הייתי מאד קשורה לבית ולאמא עד גיל די מבוגר. ובכל יציאה מהבית בחופשות בתור ילדה ובבגרותי ביציאה למחנה עבודה עם ביה"ס או עם התנועה, התגעגעתי מאד הביתה. כל זה השתנה מהרגע שהייתי חברתו של יהודה'לה. גם לגביו היו לאבא הערות, כי הוא לא היה רופא ולא עורך דין ובעיקר לא יקה. עם כל שסופר, יצאתי די מוקדם לחיים עצמאיים בריאה בנפש וללא תסביכים.
מתוך "אניטון", ביטאון בית הורים ע"ש אניטה מילר – כהן, תשרי תשע"ח, ספטמבר 2017
