קהילת הייקים

דיוקנו של ד"ר פריץ שיף, מחלוצי תחום האמנות בישראל

מאת: מריאנה ברטון

אבי, ד"ר פריץ שיף, היה אחד האנשים הראשונים שפעלו בתחום האמנות בארץ החל משנת עלייתו ב-1937. דיוקנו התלוי ב"מוזיאון חיפה לאמנות" בפינה רחוקה מעיני המבקרים כמעט ונשכח. רק ב"מוזיאון היקים" בתפן נמצא זכרון לפעלו בין חלוצי העלייה מגרמניה שהטביעו את חותמם על פיתוחה של מדינת ישראל.

נותרתי רק אני, בתו היחידה, להעלות את זכרו ואת הביוגרפיה של אדם גדול בתחום קידום האמנות בישראל. הוא ראוי לכך כי היה אדם בעל אישיות יצירתית כה יוצאת דופן, מורה ומדריך אשר חרט על דגלו את הרחבת האופקים והבאת האמנות לקהל כדי שיוכל להנות ולהבין אותה טוב יותר. אני עצמי כבר בת 86, תושבת "מעון רעות" בחיפה ואני מרגישה חובה לדאוג שפעלו לא ישכח.

אני רואה במאמר זה מצבה ראויה לאבי האהוב. מבין כל מעריכיו ומוקירי פעולתו אני זו שהכרתי אותו טוב מכולם, מלבד אמי המנוחה. האפשרות להביא כאן את סיפור חייו מאפשרת לי לגמול לו על היותו גם אב ובעל מסור.

ברלין

אבי נולד בברלין בשנת 1891 לאב סוחר פנינים ולאם שוחרת אמנות. ראשית חינוכו בגימנסיה ההומניסטית, שם נתגלה כבעל הישגים טובים ובעל דמיון עשיר אך גם שלח ידו במעשי קונדס. במסיבת גן שערכה אמו לגבירות חובשות כובעים מקושטי פרחים, כצו האופנה הברלינאית, "דאג" להשקות במשפך את פרחיהן ממרום העץ שבחצר…בגיל 17 נאלץ לפרוש מהגימנסיה כאשר התמוטט העסק של אביו ועבד אצל יצרן מכונות. ב-1912 החליט לעבור לרומא והתקבל אצל סוחר בספרים עתיקים. הוא אהב את רומא וספג את האווירה האמנותית בעיר ובו זמנית נרשם ללימודי תולדות האמנות ושפות נוספות. בטיוליו בזמנו החופשי גילה את אוצרות האמנות באיטליה, ראה מדריכי אמנות בעבודתם. מאוחר יותר עסק בהדרכה תוך שהוא משפר את דרכי ההסברה לקהל מאזיניו. ב-1914, עם פרוץ מלה"ע ה-1, נאלץ לחזור לגרמניה וגוייס לצבא, למרות שהיה פציפיסט. הוא הגיע לדרגת קצין וקיבל את צלב הברזל, אותו מכר כמחאה לפעולות מלחמתיות. פעם כשהלכתי איתו ברחוב ראינו קבצנים נכים, המראה גרם לי כאב רב ושאלתי אותו מה גרם לנכותם, ענה לי: "זה בגלל המלחמה והיא הדבר הנורא ביותר לאנושות!" אך גם בצבא לא איבד את ההומור ומצא את המגוחך בסיטואציות וסיפר על גדודו שחנה בפולין, החיילים הלכו לקניות בשוק היהודי בעיירה. חייל שלא דיבר יידיש צעק לו: "שיף, בוא תעזור לי". יהודי זקן  ששמע את שמו סבר בטעות שמדובר במיליונר היהודי מאמריקה יעקב שיף ובערב הגיע  לשער הבניין בו לנו החיילים לבקש "עזרה כלכלית" מהמיליונר…

בתום המלחמה התחיל לעבוד בכתב העת "יודישע רונדשאו" וכאשר התקבלה מילגה החל בלימודי תולדות האמנות ופילוסופיה. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת האלה ושם גם הכיר את אמי, הילדה. הם נישאו ב-1923.

בשנות השלושים הוא היה מרצה בבתי ספר גבוהים לאמנות, כתב והדריך בהצלחה בסיורים מקצועיים. הוא היה ידוע כשמאלן וב-1933 הלשין אחד ממתחריו לשלטונות שהוא  קומוניסט. למזלו מישהו דאג להזהירו ולפני שבאו לעצור אותו הצליחה משפחתינו להימלט לפריז שבה גרו בני דודים אמידים שלו.

במשך שלוש שנים גרנו בעיירה ליד פריז, לא הייתה לו עבודה מסודרת ומשפחתו תמכה בנו. ב-1936 כאשר רוחות המלחמה החלו שוב לנשוב הוא הבין שאין לו עתיד בפריז ועלתה שאלת ההגירה לא"י. לא הייתה לו אפשרות לממן את הסרטיפיקט הנחוץ. לעזרתו נחלץ ידיד ותיק, ד"ר נחום גולדמן, איש הסוכנות היהודית, דאג לרשיון עלייה עבור המשפחה והשיג  לו את משרתו הראשונה בארץ כאוצר מוזיאון "בצלאל" בירושלים.

ירושלים

"בצלאל" שכן בבניין עתיק בנוי לבנים אדומות וחצר גדולה עם עצי זית ושימש בעיקר כמוזיאון לתשמישי קדושה. מנהלו היה מרדכי נרקיס. לצוות הצטרף גם מר הרברט קרמר, סוחר אמנות שעלה מגרמניה. אבי דאג להכשיר בבניין אולמות לתערוכות והצוות הקטן הזה הקים את היסוד למרכז תרבותי שלימים יקרא "המוזיאון הלאומי בצלאל" ובו גם מסגרת לחינוך לאומנות, קידם אומנים מקומיים, ערך תערוכות ניידות לישובים רחוקים וקיים סיורים מודרכים.בשנות ה-40 הוצגו עבודותיהם של מרדכי ארדון ואביגדור אריכא, אמן בתחילת דרכו אז. ב-1951 התקיימה תערוכה של מרק שאגאל והאומן הגדול היה נוכח בפתיחה. אבי הנהיג גם קונצרטים קאמריים והקהל החל להגיע בהמוניו.

העבודה בבצלאל לא הספיקה לפרנסתו והוא הרצה במוסדות ובחוגים פרטיים ונסע ברחבי הארץ להקנות ידע לתושבי התיישבות העובדת. היה נוסע, בכל מזג אוויר, ונושא עמו באוטובוסים מזוודת שקופיות ומקרן. את השקפים צילם בעצמו מתוך ספרים, פיתח במטבח ביתו ואמי הדביקה עליהן זכוכית שקופה להגנה. הרצאותיו היו מלאות במאזינים שהוא סחף באנרגטיות שלו. מעולם לא התעייף, ראה שליחות בעבודתו ואהב כל רגע. מוזיאון "בצלאל" היה למוסד אומנותי משגשג ובעל שם עולמי בזכות תרומתו.

חיפה

בשנת 1953 פנה אליו ראש עיריית חיפה דאז, מר אבא חושי, בהצעה לנהל את ה"מוזיאון לאומנות חדישה" שעמד להקים לצד המוזיאון לאמנות עתיקה. הפנייה באה לאור המלצתו של ד"ר ראובן הכט, מקים ממגורות "דגן", חבר מועצת העיר ואספן. לאחר התלבטויות החליט אבי לקבל את ההצעה ועבר לגור בחיפה בדירת שני חדרים צנועה בשכונת רוממה. הוא אמר אז שבגיל 64 הוא ה"צעיר" היחיד שנמצא מתאים להקים מוזיאון חדש.

להקמת המוזיאון הקציב אבא חושי אגף של בניין העיריה ובעזרת מהנדס העיר מר וולף אנקר הוכשרו אולמות התצוגה והמשרד. אבי הקים הכל מן היסוד. גייס תרומות להקמת אוספים ורכישת יצירות. קמו תערוכות משותפות לאומנים צעירים, תערוכות יחיד, נתנה תמיכה לאומנים מתחילים והכניס תחום הפסיפס שדרבן לקישוט בנייני ציבור ובתים פרטיים. הוא ערך קונצרטים והיה הראשון להקים בגן האם את תערוכת "פסל בגן". ראש העיר אבא חושי שיתף פעולה ודלתו הייתה תמיד פתוחה לאבי. ההערכה ההדדית שלהם הניבה הצלחה אומנותית כבירה. הוקמה גם אגודת ידידי המוזיאון שדאגה בעיקר לתרומות למימון פעילות. הודות למרץ אינסופי, לחשיבה היצירתית, לאהבת האמנות וראיית השליחות בהקנייתה לקהל הרחב, הצליח אבי בזמן קצר למדי להקים יש מאין.

כאן המקום לתאר קצת את דמותו כאדם. אבי היה ממוצע קומה, עיניו חומות ומבען רך, היה לו שער שחור וחלק שהפך כסוף ולבוש תמיד בקפידה. עמידתו הזקופה שידרה נמרצות ואופטימיות תמידית. הוא ניחן בחוש הומור נהדר שעזר לו להתגבר גם בתקופות קשות בחייו לקדם את מטרותיו. מה שהוציא אותו מכליו היו ביורוקרטיה, שרירות לב ואטימות. תמיד היה צעיר ברוח למרות גילו!

למרות היותו עסוק ביותר בענייני המוזיאון עסק בכתיבת מאמרים לכתבי עת, דברי מבוא לספרי אמנות חדשים וכתיבת ערכים לאנציקלופדיה העברית. היה יועץ אמנותי לגופים רבים בארץ וייצג את המוזיאון בכנסים ובתערוכות בינלאומיות. כך זכה, בעת כנס בהאג, ללחוץ את ידה של מלכת הולנד ולשוחח איתה באריכות. בתקופה זו עבר התקף לב שאילץ אותו למתן את פעילותו.

הוא עבד גם בחקר אמנות ועבודתו האחרונה הוקדשה לפסל  "אתנה פרתנוס". פסלו הענק של הפסל היווני פידיאס מהמאה ה-5 לפנה"ס. הוא ניסה לשחזר את הקורות והאירועים באתונה שהביאו ליצירה מפוארת זו ששכנה במקדש הפרתנון שבגבעת האקרופולים ואבדה במהלך ההיסטוריה. העבודה נכתבה במהירות ובכתב צפוף ובלתי קריא, כאילו חש שיש למהר ולסיים. ואכן למרבה הצער הוא לא זכה לסיימה ונפטר ב-1964. אמי עמלה ארבע שנים בפענוח ועריכת העבודה שהתפרסמה בירחון שווצרי לאמנות, תורגם ויצא לאור בהוצאת "שקמונה" בסיועו של ידידו הטוב ראובן הכט ואוניברסיטת חיפה.

המוזיאון נמצא כיום בבניין,  ברח' שבתאי לוי ונקרא "מוזיאון חיפה לאמנות". דיוקנו שהוסר  עם העברת המוזיאון נתלה שוב לאחר שפניתי בעניין זה למר עמרם מצנע בתקופת כהונתו כראש העיר, אך לא זכה למקום ראוי כדי שיזכר גם אצל צוות המוזיאון וקהל המבקרים.

יהיה זכרך ברוך, אבי האהוב!

הערות:

הביוגרפיה המלאה נמצאת בחוברת על קורות משפחת שיף שכתבתי ובה פרק בן שלושים ושמונה עמודים המתאר את חייו במלואם.

ביוגרפיה נוספת, שכתבה אמי, הילדה שיף, נמצאת כמבוא לעבודה "אתנה פרתנוס" בהוצאת אוניברסיטת חיפה מ-1979. היא נמצאת בספריית האוניברסיטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן