קהילת הייקים

הולך לו ייקה עם תיק

ארגון יוצאי מרכז אירופה

פרק מעובד מתוך הרומן "שהכול יהיה מסודר" (מעריב, 2008) מאת עליזה הרט.

שבע בערב. רחוב הוֹהֶנצוֹלֶרנְרינג בקֶלן זרח באלפי אורות של חנויות מהודרות, שלטי ניאון ומכוניות, ואנשים התרוצצו על המדרכות בדיוק כמו בכל רחוב אחר בכל עיר אחרת בעולם.

אבל על המדרכה ברחוב הזה, בחזית בית מספר ארבעים ושבע, בדיוק מול חלון ראווה של חנות מפוארת, נטועות ארבע מרצפות קטנות, מרובעות, מוזהבות, צמודות זו לזו, שהפכו למרצפת אחת גדולה וארוגה בתוך המדרכה האפורה עליה דרכו ורצו ומיהרו וטיילו אנשי קלן. וגם שני תיירים מצרפת שראו אותי מתכופפת וקוראת מה שכתוב על המרצפות הקטנות, ושאלו מה זה. אמרתי להם שאלה "שְטוֹלְפֶּרשְטָיינֶה", אבני נגף, מרצפות זיכרון ליהודים שגרו בבית הזה לפני שישים וארבע שנים, לפני שגורשו ל"מזרח". ואת הכרת את היהודים האלה, שאל אחד התיירים באנגלית במבטא צרפתי מתנגן. אמרתי לא. הם נרצחו לפני שהספיקו להיות סבא וסבתא שלי.

קראתי שוב ושוב את מה שהיה חרוט בשחור על כל אחד מהריבועים הקטנים. כאן גר דוקטור יוזף הרט, נולד אלף שמונה מאות שבעים ושבע, גורש אלף תשע מאות ארבעים ואחת ללודז', נפטר עשרים וארבע באפריל אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. כאן גרה אדלה הרט, סבתא,  נולדה… גורשה… נעלמה… כאן גרה אידה בלוך, אחותה של סבתא. כאן גרה קרולין. מי זאת קרולין? התחיל לרדת גשם. פתחתי את מטריית העץ הגדולה הכחולה וזזתי לעבר גגון שהיה שם מעל לחנות המפוארת. וחשבתי על סבא יוזף, ועל אבא שלו קונרד, שהיה קתולי והטביל את יוזף הקטן, ושלח אותו לכנסייה בכל יום ראשון.  וכשיוזף גדל הוא הלך ולמד כמוּרה ורצה להקדיש את הימים שלו לישו. אבל אז החליט שהיהדות היא הדת היחידה והאמיתית, ויש רק אלוהים אחד בשמיים ובארץ, וגירש מחייו את הברית החדשה, ואימץ את זאת, הישנה, והתגייר, והפך ליהודי מאמין.

וכשהילדים הפכו למכתבים הוא ישב ותקתק על מכונת הכתיבה שלו מכתבים לילדיו שהצליחו להימלט לארץ ישראל, פלשתינה של אז. רודולף וגרטרוד, שהפכו כמה שנים אחר-כך לאבי ולדודתי. מכתבים על גבי מכתבים אותם כתב בזמן שמגפי העור השחורים רמסו את רחובות קלן וצווחו יוּדן זינְד אוּנְזֶר אוּנְגלִיק, יהודים הם האסון שלנו.

וסבא המשיך, ולימד, וחינך, וניהל את בית ספר מוריה שתלמידיו, אלה בעלי המזל, עזבו או הועברו לאנגליה בזה לאחר זה. עד שהחליט גם הוא סוף סוף, כשהיה כבר כל כך מאוחר. ואז ניסה להשיג סרטיפיקט בכל דרך אפשרית.
ובינתיים כתב.
מכתב ועוד מכתב.
תשמרו על הבריאות שלכם באקלים החדש, הוא כתב.
כמה זמן, בהערכה זהירה, ייקח עד שנקבל את האשרה.
קנינו היום מטאטא ומטליות כדי שהכול יהיה מוכן לקראת הנסיעה.

טיילנו היום על חוף הנהר. יש שם שלט גדול המכריז שאנחנו לא רצויים. לא צריך. אפשר גם בלי זה. הרי לא הייתי מעלה על דעתי שיום ולילה לא אחשוב על שום דבר אחר אלא רק על המרחק האינסופי הזה המפריד עכשיו בינינו. סליחה אם אין במכתב הזה היגיון, אבל נאחזים בכל קנה-קש. ובמכתב לראש השנה: יש לכם שני ימי חג. תנוחו היטב ותתפללו חזק, ותנו לאלוהים מה שמגיע לו.

"מה שמגיע לו"? יכול להיות שאפילו הוא, שרק זמן קצר קודם לכן כתב לילדיו "הכול-יכול יעשה מה שהכי טוב בשבילנו" התחיל לכעוס עליו, על אלוהים? ובחושך-בחושך, כשאף אחד כבר לא ראה אותו ולא שמע אותו, הוא חשב את מה שרומן גארי יכתוב שנים אחר כך בספרו "ריקודו של ג'ינגיס כהן", שטעות היא לומר שהיהודים מאמינים באל נקמות נוטר וחסר רחמים. אנו היהודים, יכתוב רומן גארי, יודעים שהאלוהים יכול להיות אנושי מאוד, וכמו לכל אחד אחר אפילו גם לו יש לפעמים רגעים של חוסר ריכוז, ואז הוא שוכח מישהו, ואותו בר-מזל נהנה מחיים מאושרים.

אני מצלצלת באינטרקום כדי להיכנס לבניין ולראות את מה שהם, סבא וסבתא ואחותה אידה, שכולם קראו לה טָנְטֶה, דודה, ראו בפעם האחרונה. את הדירה אליה נזרקו ובה גרו חמישה חודשים לפני שגורשו בעשרים ואחד באוקטובר אלף תשע מאות ארבעים ואחת מהבית הזה ומהעיר שלהם ומהחיים שלהם, לגטו לודז'. דלת הבניין המפואר נפתחת בזמזום ארוך, ואני מתחילה לטפס במדרגות הלולייניות הצרות.  מכאן הם יצאו. זה היה הדבר האחרון שהם ראו לפני שהובלו בחמש לפנות בוקר לתחנת הרכבת קלן דויטץ. והדרך ל"מזרח". והגטו.

על מה הוא חשב, סבא, כשהלך לבדו ברחובות הגטו, בלחיים שקועות ובצעדים רזים, מבועתים ועקשניים, מטורף מגעגועים, קפוא, "לא רחוץ" ומורעב, אבל עדיין בגב זקוף, ותושביו הוותיקים של הגטו קראו אחריו ואחרי חבריו שנזרקו זה עתה מההָיימאט הגרמני, אחרי שנים של טרור והשפלות וגזילת רכוש: עס גייט א יעקע מיט א טעקע – הולך לו יקה עם תיק. כי הם, הייקים החצופים, נציגי האליטה התרבותית של המערב – כמו שקרא להם רומקובסקי, זקן היהודים, "מלך הגטו" – הגיעו כשהם לבושים בבגדים חמים, והביאו איתם חפצים שאנשי הגטו המקומיים, ה"אוֹסְטְיוּדֶן", שנדחסו ורעבו שם כבר שנתיים לפניהם, שכחו שהם קיימים בכלל. בגדים וחפצים מועטים שסבא וסבתא, "נציגי האליטה התרבותית של המערב", יכלו לקחת איתם, ורק את אלה שהופיעו ברשימה הקצרה שהגסטאפו הכתיב להם, ועכשיו היו צריכים למכור הכול, עד האחרון שבהם, כדי לקנות מעט אוכל בשוק השחור, במחירים שהלכו והאמירו בגלל הביקוש הגדל. כי מנת הלחם היומית המוקצבת לנפש הצטמקה והצטמקה עד שהגיעה למאתיים ושמונים גרם.

על מה הוא חשב שם, סבא, בתורים האינסופיים והאלימים למזון ולתרופות, שבהם עמד שעות, בסבלנות ובנימוס יֶקיים, למרות כאבי הברכיים והשיניים ועוד אלף דברים שלא רק "הזִקנה מביאה איתה", והוא נהדף ונדחף מכל עבר על ידי הוותיקים, שכבר למדו מזמן "לשכוח, להתרגל ולהסתגל", וגידלו לעצמם מרפקים ואגרופים. ותמיד הצליחו לחזור הביתה עם מנת המרק שלהם.

על מה הוא חשב כשתמורת עוד כמה גרם לחם ופירור מרגרינה עבורו ועבור סבתא, ש"נעלמה" שמונה חודשים אחרי שהם הגיעו לשם, הוא מכר את המעיל שלו. ואחר כך את השמלה הכחולה החמה של סבתא. ואת חליפת הצמר השחורה הטובה שלו, שעליה היה מצמיד פעם, כשהשתתף בטקסים חגיגיים, את צלב-הברזל – העיטור שהציל אותו ואת סבתא מהגירוש הגדול הראשון של יהודי הרייך מהגטו לחֶלמנוֹ, במאי אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, והאריך את חייהם בכמה חודשים, אבל לא את חייה של טנטה שנשלחה לשם, למחנה ההשמדה, בעשרה במאי, ו"נעלמה". והוא המשיך ומכר גם את הסוודר האפור העבה עם הכפתורים הגדולים, שטָנְטֶה סרגה לו בלילות החורף כשהיו עוד שלושתם, הוא וסבתא וטנטה, בגלגול הקודם שלהם. בבית, ברוּנְשְטָראסֶה בקלן. מכותרים ומבודדים, מחכים עד אין קץ למכתבים מגרטרוד ומרודולף, לסרטיפיקט לפלשתינה או לוויזה לשווייץ. אבל למרות הרדיפות והרעב והמחסור הם עדיין ישבו בחדר מחומם, פחות או יותר, ואכלו תפוזים שגרטרוד שלחה להם מפלשתינה. עוד הרבה לפני שזרקו אותם מהבית ל"יוּדֶנהאוּס" שברחוב הוהנצולרנרינג ארבעים ושבע, שהיה גטו של בית אחד במרכז קלן, ועכשיו הוא בניין משרדים, ובו שוכנים חברת בנייה, וכמה עורכי דין ומשרד לארגון אירועים בשם Enjoy, ובקומת הכניסה יש חנות מפוארת לבגדים מיד שנייה. ואולי גם שלישית.

וסבא מנסה להיזכר מתי הוא נסע לאחרונה בחשמלית לבית-הספר, לפני שאסרו עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית. וכמה זמן עבר מאז דיבר בטלפון. מאז הקשיב לרדיו. מאז קיבל מכתב מגרטרוד ומרודולף. ומתי הוא וסבתא וטנטה טיילו בפעם האחרונה ב"חגורה הירוקה" של קלן, לפני שאסרו עליהם לשבת על ספסל בפארק. לפני כמה שנים זה היה? ארבע שנים? ארבעת אלפים? ארבעים אלף? האם הם טיילו בכלל אי-פעם?

על מה הוא חשב, ה"יעקע" התמים, כשחזר לדרגש שלו וב"טעקע" מונח האוצר שהצליח לקנות במחיר של משכורת חודשית, שהרוויח מעבודתו קצרת הימים כמורה וכ"יועץ חינוכי" בגטו, ואז אולי גילה, כמו רבים מחבריו המרוּמים, שהחליפה האחרונה שלו הפכה במקום למאה חמישים גרם מרגרינה, לחתיכת קולרבי שרק מצופה מלמעלה בשכבה דקה של מרגרינה. או שהנעליים השלמות היחידות שעוד נותרו לו, ושבלעדיהן הוא יצטרך להמשיך וללכת עד הסוף בנעליים הקרועות או בקבקבי עץ או אולי גם זה לא, הפכו במקום לחצי קילו קמח, לקצת קמח מהול בהרבה סודה לשתייה.

על מה הוא חשב בימים ההם, האחרונים שלו.
האם הוא חשב על אלף השאלות שיש לו לשאול את מי ש"יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי".
האם הוא חשב אפילו לשבריר שנייה על נקודת ההתחלה שבה החליט הבחור הקתולי הצעיר שהיהדות היא החיים עצמם ורק לה יש התשובות לשאלות הכי צודקות והכי מוסריות, והשאיר מאחוריו את לימודי הכְּמורה ואת הכנסייה.
האם הוא היה חוזר לנקודה הזאת.
וחושב מחדש.

צלצלתי בדלת של אחד המשרדים. איש צעיר בחולצה לבנה מבהיקה פתח לי את הדלת ואמר בפנים מאירות: גוּטֶן אָבֶּנד מָיינֶה דָאמֶה, מה אני יכול לעשות בשבילך?

* הטקסט מופיע באנתולוגיה של ספרות עברית מודרנית בשפה הספרדית "און סולו דיוס", אחד אלוהינו, בעריכת ירון אביטוב ובהוצאת פרדיסו. האנתולוגיה עוסקת באמונה היהודית, וראתה אור במאי 2009 באמריקה הלטינית.

מתוך ה- MB יקינתון – ספטמבר 2009, ראש השנה תש"ע, גליון 235

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן