מעיה זילברבך
בכתבה הקודמת כתבתי לכם אודות חוג הנוער. ועכשיו אני נזכרת בסיוע שכולנו – הורי ז"ל ואנוכי – זכינו לסיוע מן המדור של שלכם Solidaritätswerk "" – המפעל לעזרה הדדית.
החל משנת 1938 בערך נכנסנו למצוקה כלכלית קשה ביותר . הגענו לפת לחם תרתי משמע. אבי ז"ל ,שהיה רופא במקצועו נדבק מאחת המטופלות שלו במחלה מאד מדבקת , Scharlach (סקרלטינה)
כל הקליינטורה שלו נטשה אותו ולא חזרה אליו יותר – גם לא אחרי החלמתו. וכאמור הגענו לפת לחם. אז הורי פנו – בהנחיית אחותה של אמי – ל-"עזרה הדדית" שלכם. בעקבות כך הורי זכו לקבל – באמצעות המתווכת גב' פולאק- כל מיני מלאכות לביצוע בבית . Heimarbeit
אמי קיבלה מלאכות תפירה עבור סלונים פרטיים לאופנה, – שהיו מקובלים אז – ומלאכות קליעת רצועות ארוכות מחוטי רפיה.
ואבי עסק במלאכות עבור הצבא הבריטי -מעשיית רשתות "דייגים" ענקיים להסוואה של משאיות צבאיות – זה היה בתקופת מלחמת העולם השנייה – וגם מלאכות של קליעה מרצועות קנה-סוף שמהם הוא הוא היה צריך לתפור אחר-כך סוליות לסנדלי-ים. ועוד מלאכות כהנה וכהנה. ואני, שהייתי תופרת מתלמדת מתחילה , זכיתי במלגות ללימודי מקצועות האופנה – כגון: גזירה, ציור אופנה, עשיית פרחים מלאכותיים וכו'.זאת הייתה תקופת חיים קשה ביותר .
כיום אני אומרת 'תודה' בצורה של תרומה חודשית קבועה, למפעל לעזרה ההדדית שעזר לנו אז לשרוד כ-15 שנה של עוני ורעב .
ואפילו עוד היום אני אומרת "תודה"