סלומון ויקס נולד בוינה, נישא לרוזה ונולדו לו 3 בנים: פרד, גוסטב ורוברט. ברשותם היה בית דפוס גדול ומוכר בווינה בשם WIX. סלומון נפטר עוד בוינה, ורוזה שלא עלתה לארץ, נשלחה לטרייזינשטט.
גוסטב ויקס, סבי, האופפה שלי, נולד ב-6.3.1906, בנערותו שיחק כדורגל בקבוצת "בר-כוכבא" וב"הכח וינה". בבגרותו, התמנה למנהל הקבוצה, וקיבל תעודת "דפס מכונאי מוכשר."
סיציליה רישלס סבתי, האוממה שלי, נולדה ב-10.3.1910 בוינה אוסטריה. הוריה: סאלי והרמן רישלס. למשפחת רישלס נולדו 7 בנות: לולה, ברטה, נלי, סיציליה, גיגי, אירנה, אולי. (מהבכורה לצעירה). הם גרו ברחוב לוונגאסה LOWENGASSE בוינה וברשותם היתה מכולת. גוסטב וסיציליה נישאו בוינה ובתאריך 13.2.1932 נולד בנם היחיד: היינץ – אבי.
אבי זוכר שנהג ללכת עם אביו למשחקי הכדורגל בוינה. חנן (היינץ) זוכר את המאבקים ביציעים בין קבוצת הכדורגל "רפיד וינה" לבין "הכח וינה." שחקני קבוצת הכדורגל, "הכח וינה" היהודית, היו חבר'ה חזקים בגופם וביניהם גם שחקן בשם מיקי הירשל, שהיה סגן אלוף העולם בהאבקות. הוא זוכר את כניסת הנאצים לוינה, האנשלוס, ראה את המצעד דרך חלון ביתו ואת רציחתו של ראש ממשלת אוסטריה, שושוניק.
העלייה לארץ
מבין 7 האחיות לבית רישלס (משפחתה של אוממה:) חמש אחיות נסעו לאמריקה, אחת עברה ללידס- אנגליה, וגוסטב, סיציליה והיינץ ויקס עלו לארץ-
פלסטינה, באותם הימים.
התארגנה קבוצה של בית"ר לעלייה בלתי לגאלית. הקבוצה שכרה ספינה קטנה ודלה בשם "אף על פי", ב-13.4.1937 15 צעירים וביניהם סבתי, הגיעו לחופי פלסטינה, לא רחוק מנמל חיפה.
קבוצה נוספת של בית"ר, אליה צורף היינץ, התארגנה במאי 1938 לעלייה לארץ. היינץ נסע מוינה ברכבת עם דודתו ברטה, הם הגיעו באותו היום לארנולדשטיין- עיירה שנמצאת על הגבול האיטלקי- ושם נעצרו. האיטלקים סירבו לתת להם לעבור בנימוק שאין להם ויזה. הם יכלו לחזור לוינה אך אייכמן איים שאם הרכבת תחזור היא תמשיך ישר לדכאו (מחנה ריכוז.)
בארנולדשטיין הרכבת הועברה לפסים צדדיים. חנן (היינץ) זוכר זאת כחוויה נחמדה ריצות בין פסי הרכבת עם הילדים אחרים. לאחר שבועיים-שלושה הגיעה הוראה ממטה הגסטאפו להחזיר את הרכבת לוינה. אימו, סיציליה שהייתה כבר בארץ, פעלה לכך שבנה יקבל אישור עלייה לארץ.
היא פנתה להנרייטה סולד ולהנס בייט BEYTH HANS, עוזרה הנאמן של הנרייטה סולד ומנהל אירגון "עליית הנוער" וביקשה אישור עלייה עבור בנה, אך הנרייטה סולד הסבירה שעקב גילו הצעיר (חמש) הוא לא יוכל לקבל סרטיפיקט (אישור) משום שאינו מתאים להגדרת הגיל "נוער". סבתי לא ויתרה ואיימה שאם לא יאושר לבנה לעלות לארץ- הוא יתנצר ויקבל אישור עלייה דרך המיסיון והמנזרים בארץ ינפיקו לו אישור עלייה.
לבסוף ניתן אישור העלייה בתור סטודנט, אך זה חייב את היינץ, בעלייתו ארצה, להיות במוסד ילדים של "עליית הנוער." בוויזה שהוא קיבל ובדרכון, נכתב היינץ ויקס –סטודנט. היינץ קיבל אישור עלייה לפלסטינה בשנת 1938 בהיותו בן שש.
אביו, גוסטב, הביא אותו לתחנת הרכבת בוינה ונפרד ממנו שם וביקש משני סטודנטים שישמרו עליו עד הגיעו לארץ. (*מעניין לדעת מי היו אותם סטודנטים). אבי חנן, זוכר שאביו הכניס אותו דרך חלון קרון הרכבת ישר לידיהם של שני הסטודנטים.
הם נסעו ברכבת לטרייסט באיטליה, שם הם עברו לאנייה "גלילאו" הוא זוכר שבאנייה היה לו מאוד כיף, השתובב ו'שומריו' הסטודנטים נהגו תמיד לחפש אחריו ברחבי האנייה. הם הגיעו לארץ בצורה לגאלית ועגנו בנמל חיפה. בדרכונו האוסטרי יש חותמת "פלסטינה."
בחיפה חיכתה לו אמו סיציליה, והנס בייט שהיה אחראי העליה קלט את הילדים עם הגיעם לארץ. כשהגיע לארץ הוא נסע עם אמו לביתה בתל-אביב ברחוב הירקון. (שכנתה רוזי הייתה נשואה לאנגלי שבבעלותו חנות ספיניס Spinneys רשת סופרמרקטים בריטית).
לאחר חופשה קצרה עם אמו, עבר ל"משק ילדים-" מגד בפרדס חנה, שהיה בחזקת "עליית הנוער" ושימש כבית ספר חקלאי, שם הוא למד וגר בתנאי פנימייה שש שנים.
הוא זוכר משם מספר חברים:
אהרן אדלר
יהודה דיין (שהיה ביחידה 101)
גדי זוסטהיים אהרן פרנקל
ופרופסור שקד (מנדל) שלמד בשכבת גיל מעליו.
כש"המוסד" נסגר חלק מהילדים הועברו ל"נווה הילד" בנהרייה. חלקם וביניהם אבי, חנן ויקס, עברו ל"אהבה-" מוסד נוסף של "עליית הנוער" בקרית ביאליק שם הוא שהה כשנתיים. (המנהלת- ביאטה ברגר מכרה את כל רכושה לשם הקמת "אהבה" בארץ.)
עקב עבודתה רבת השעות של אימו ב"המוזג" (בית אוכל ברחוב בן יהודה פינת בוגרשוב, תל אביב) ועבודתו הרחוקה של אביו גוסטב, שעבד כטבח בצבא הבריטי בבית ג'ירג'ה – (ליד קיבוץ יד מרדכי) ומפאת גילו הצעיר, חנן עבר ללמוד בבית ספר בכפר מל"ל וגר אצל משפחה מאמצת ברמת הדר – משפחת לווה – משפחה ייקית דוברת גרמנית.
האב עבד בצבא הבריטי ולמשפחה שלושה ילדים:
רפי (בקיבוץ)
יהודית, גדולה מעט מחנן
ודני, הצעיר.
חנן זוכר לטובה מבית הספר את המורה, המנהל אליעזר שמאלי, כאישיות מאד מיוחדת וחיובית. בבקרים נהג לנסוע באוטובוס, לבית הספר אשר בכפר מל"ל וכך גם היה חוזר בסיום הלימודים, לבית משפחת לווה. האוטובוס היה עובר בכל הישובים באיזור: רמת הדר, הדר, ירקונה, רמתיים, וכפר מל"ל .
עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי, חזר לתל-אביב לבית אמו סיציליה ריגר, שגרה ברחוב פינסקר 13. חנן החל לעבוד בתור שוליה- ב"שירות קירור" ברחוב חלוצים 31 תל-אביב.
חגיגת בר המצווה נערכה ב"קפה צבר" ברחוב בן יהודה (בין אלנבי לטרומפלדור) וכללה קפה ועוגה והעלייה לתורה נערכה בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון." בחופשות נהג חנן לנסוע לבקר את אביו בעבודתו בבסיס הצבא הבריטי, בבית ג'ירג'ה.
הוויזה הבריטית שניתנה לו הייתה ל-10 שנים ותוקפה פג בדיוק בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל. בנערותו חנן הצטרף לגדנ"ע, בתפקידו כקשר הוא הדביק כרוזים ברחובות תל-אביב. ב-1950 התגייס לצה"ל, לגולני. במילואים שירת בשריון בחטיבה 27 ,גדוד 141 בחרמ"ש עד 1985 והשתתף בכל מלחמות ישראל.
סבי, גוסטב ויקס עלה לפלסטינה ב-1938 עם האנייה "אלי" לחוף נתניה. הוא עבד זמן קצר כשכיר בבית דפוס ועבר לעבוד כטבח בצבא הבריטי בדרום (בית ג'ירג'ה.) עם קום המדינה כשהאנגלים עזבו את הארץ, עבר גוסטב סבי לעבוד ב"קפה דיצה" ברחוב פרישמן פינת דיזנגוף מול תיאטרון ה"קאמרי."
בשנת 1948 הוא פתח מסעדה בתל ליטוינסקי, (כיום תל-השומר) עם שותף בשם אוסקר גינזר. מעט לאחר מכן השותף עזב וגוסטב נשאר במסעדה. שם המסעדה היה "קפה אורה" אך היתה ידועה יותר כ"המסעדה של גוסטב." (כיום מקום המסעדה הוא במקום בו נמצאת מסעדת "מפגשים" בתל השומר.)
במסעדה סבי גוסטב בישל אוכל ביתי וינאי באהבה גדולה ובכישרון גדול: ארוחות בוקר עם ריבה, חמאה, ביצה ולחמניות טריות, שניצלים ענקיים שאי אפשר היה לסיימם עם סלט תפוחי אדמה- קרטופל סלט, גולש וינאי, והכל ברוחב לב ובמחירים צנועים מאד. הוא התבייש לקחת כסף על בישוליו, כה צנוע וענו היה. בין הפוקדים את המסעדה היו בין השאר רופאי וסגל בית החולים תל השומר, חיילים ומפקדים ששירתו בבסיס וגם עוברי אורח וילדי השכונה. פרופסור שיבא נהג לאכול באופן קבוע אצלו וכן גם פרופסור מני. לאחיו של גוסטב, פרד ורוברט ויקס היה בית דפוס ברחוב החלוץ בחיפה ליד הדואר שפעל עד אמצע שנות ה-70.
ב-1970 חנן החל לעבוד עם אביו במסעדה, שהפכה גם ל "סטקייה" בנוסף לתפריט הקבוע. חנן היה אחראי על "הגריל" ואביו המשיך לבשל את המאכלים המסורתיים.
גוסטב ויקס, סבי, האופפה שלי, נפטר ב-10.2.1975
אבי, חנן ויקס, המשיך והחזיק במסעדה עד 1977. סיציליה ריגר, סבתי, האוממה שלי, גרה שנים רבות ברחוב סמולנסקין בתל אביב. עבדה ב"קופת חולים מכבי" בגביית התשלומים לקופה. נהגה לשחות יום יום בבריכת גורדון ואהבה לשבת עם חברים בבתי הקפה בבן יהודה שטראסה. היא היתה מנויה לקונצרטים. אני זוכרת לטובה את הערבים שבהם שיחקה עם חברים קנסטה (משחק קלפים,) בעיקר בגלל הכיבוד הטעים שהכינה. היא זכתה ליהנות מ- 3 נינים. אוממה נפטרה בשנת 1989 ותרמה את גופה למדע.
בשנת 1956 נישא חנן לשולמית שפרן לבית פליט, אמי. שולמית נולדה בתל-אביב ב"שכונת הרכבת" בשנת 1936. למדה בתיכון בלימודי ערב ועבדה מגיל 13 בעיריית תל אביב עד יציאתה לגמלאות. הם גרו בתחילת נישואיהם ברמת גן, ומדצבר 1960 גרים במושב גנות. נולדו להם שתי בנות וששה נכדים. חנן עבד ב"אלקטרה" כקניין החברה, עד יציאתו לגמלאות.
סוף דבר
חשוב היה לי לשמר את הזיכרונות, הפרטים החשובים והמרגשים בהכנת המסמך על משפחתי. במסגרת שימור המורשת הוינאית שלי אספתי, קיבצתי, תרגמתי, בישלתי, ערכתי והוצאתי לאור את ספרי "מטבח וינאי" בהוצאה עצמית מהודרת ומוקפדת. הספר הוא מזכרת מניחוחות וטעמים רחוקים ומשמר את התרבות הנפלאה של יהדות אוסטריה. התגובות המרגשות של מחזיקי הספר "מטבח וינאי" מרגשות והן שכרי האמיתי.
תמר ויקס לרר
tamarwixl@gmail.com
