משפחת לודויג מרקוביץ / מנחם מרחב

חלק א': 1937 – 1871

הסבא, לודויג מרקוביץ, נולד בספטמבר 1871 ב- Dobrzyca , גרמניה, כצעיר בין חמש אחיות ושלושה אחים. עקב היותו הצעיר היה צריך לצחצח כל יום ששי את נעלי כל המשפחה. תפקיד זה חרט בו את אותותיו, כיוון שהוא הרבה לספר על כך עד שנותיו האחרונות. בהגיעו לגיל המתאים שרת בצבא הפרוסי, וכיוון שהיה היחיד (פרט לקצינים) שידע קרוא וכתוב, נתמנה לפקיד פלוגתי.

לימים לודויג עבר לברסלאו ( וורוצלאב כיום). שם נישא למינקה (מריה), בתו של סוחר טקסטיל. הוא נכנס לעסק של אביה, והפך אותו לבית חרושת מצליח לבגדי ילדים. נולדו להם שלושה ילדים: הבכור, הרברט 1927 – 1900 , נפטר בגיל צעיר ממחלת השחפת, השני אבי, ארנסט אברהם , 1979 – 1901, והצעיר זיגברט שלמה, 1988 – 1912 .

לודויג , בהיותו תעשיין אמיד, חי בברסלאו חיי רווחה. אני זוכר שהיה להם בית גדול ורכוש. כל זה היה להם לרועץ כשרצו לעזוב, בשלב יותר מאוחר.

סבא היה טיפוס דומיננטי, והמשפחה הייתה משפחה פטריארכלית, בסגנון הימים ההם ("ששש שקט ילדים, אבא ישן"). סבא היה רגיל לחלק הוראות, וזה לא השתנה גם כש"הילדים" היו לבוגרים העומדים  ברשות עצמם. כשהאדמה החלה לבעור בגרמניה, ניסה סבא לחסל את רכושו בתנאים סבירים, אך נתקל בקשיים רבים. מסיבה זו הם עזבו את גרמניה רק בסוף 1939 כלומר אחרי תחילת מלחמת העולם, והגיעו לארץ ב- 1940 .

בתחילה לודויג ומינקה שכרו חדר בדירה בבית הכרם, קרוב למגורים של הורי. השינוי באורח החיים ובתנאי המגורים, מבית מרווח בברסלאו לחדר בבית הכרם היה מדי קשה למינקה, והיא העדיפה לעבור לעולם שכולו טוב. היא נקברה בהר הזיתים במקום מכובד. כנראה שהשפעת הדתיים (קבורה על יד הגדר) עוד לא הייתה חזקה אז כהיום.

סבא עבר בסמוך לחיפה. עם הכסף שהצליח להוציא עמו נכנס לשותפות לחברת מספוא, "מרקוביץ את ד"ר דנציגר", ולימים שלמה הצטרף לעסק.

אבי, ארנסט, סיים למודי דוקטורט בהנדסה כימית בברסלאו, עבד שנה במכון כימי ידוע בברלין ("מקס פלאנק") ועבר לליפציג כמנהל טכני של מפעל צבעים. ב- 1928 הוא נישא לאמי, הילדה לבית וולף. אביה, מקס וולף, היה סוחר ויבואן חפצי אומנות. בין השאר ביקר מספר פעמים בסין של ראשית המאה. הוא נפטר ב- 1925 .אמה, אלמה, הייתה עקרת בית, וטיפלה בעיקר בבתה אדית, כפי שיפורט להלן.  לאמי היו אח, רודי , שלמד משפטים בגרמניה, אך בהיותו סוציאליסט, הוא נאלץ לברוח עוד לפני סיום הלימודים, ועלה ארצה בשנת 1936. כמו כן הייתה לה אחות, אדית שחלתה בפוליו בגיל צעיר יחסית, והייתה רתוקה לכיסא גלגלים. אמי הייתה סטודנטית לרוקחות בעת נישואיה, ובבחינות הגמר שלה כבר השתתפתי כעובר.

מכיוון שאבי עבד בלייפציג, זה היה גם המקום בו אני הגחתי לאוויר העולם ב- 1931. אבא עבד במפעל בלייפציג עד 1935 , עת שהנאצים דרשו את פיטוריו. הוא עבר לעבוד במעבדה לבדיקת איכות של רשת כלבו שוקן בעיר צוויקאו בגרמניה. אחד מצאצאי משפחת שוקן רכש לימים את עיתון "הארץ" .

במאי 1936 נולדה אחותי רחל, לימים נוף. ב- 1937 אבי החליט שעדיף להתקפל. המשפחה חזרה לברסלאו, ואבא נסע לפלסטינה כדי להסדיר לעצמו מקום עבודה, ומקום מגורים למשפחה.

לי אין הרבה זיכרונות מגרמניה. לפני מספר שנים ביקרתי בלייפציג, אך הביקור לא היה שונה מביקור בכל עיר אחרת. מה שכן נחרת בזכרוני זה תקריות עם נאצים בשכונה. היה בשכונה ילד שאביו היה  נאצי שרוף. הילד הזה כאשר ראה אותי משחק עם ילדים, היה צועק Jude,Jude , וקורא לילדים האחרים להחרים אותי. כמו כן היה לו כלב, והוא שיסה בי את כלבו. פעם הכלב אפילו נשך אותי קלות. מאז יש לי סלידה מנאצים ומכלבים. אי אפשר להשוות זאת לאימי השואה, אך בכל זאת זה היה מאד לא נעים.

בחודשים האחרונים שלנו בברסלאו הכניסו אותי לגן ילדים מאולתר בחצר הגדולה של אחד מצאצאי משפחת שוקן. לימים הבנתי שזה היה עקב צו נאצי לסלק ילדים יהודים ממוסדות החינוך הציבוריים.

באוגוסט 1937 נסענו ברכבת לילה דרך צכוסלובקיה ואוסטריה לטריאסט שבאיטליה. אחותי עשתה עליה בעגלה. בטריאסט התחבורה הציבורית המקובלת היתה בכרכרה רתומה לסוס. הכרכרה לא יכלה להכיל גם את העגלה, וכך אבי ואני עשינו את הדרך למלון בכרכרה, ואמי הגיעה כעבור שעה עם העגלה. מטריאסט שטנו באנייה "גליליאה" לארץ הקודש.

המגורים הראשונים שלנו היו בבית הכרם, בבית משפחת וינד, משפחה ידועה בירושלים. אבי עבד בבית חרושת "טבע", שהיה אז בחיתוליו.

ב- 1938 באה לבקר אותנו סבתא אלמה מברסלאו. מכיוון שהכתובת כבר היתה על הקיר בצורה בוטה ביותר הורי הפצירו בה להישאר. היא סירבה

בהסבירה שאיה יכולה להשאיר את אדית לחסדי זרים לאורך זמן. הגלויה האחרונה שקיבלנו ממנה הייתה ב- 1943 ממחנה טרזין Terezienstadt .

זיגברט שלמה היה חלוץ, והיה במחנה הכשרה ציוני לקראת עליה לארץ. בהיותו ממשפחה אמידה היה לו "סרטיפיקאט" (תעודה שנתנו הבריטים לעליה ארצה לבעלי אמצעים). לפי תקנות הבריטים ניתן סרטיפיקאט גם לנשות בעלי התעודה המיוחלת. חלוצים רבים נישאו אז בנישואים פיקטיביים כדי להעלות מה שיותר אנשים. גם שלמה התחתן במטרה זו. התברר לימים שזו הייתה הפעם האחת והיחידה ששלמה התחתן. הוא התגרש מיד עם הגיעו ארצה.

כעבור כמה שנים התארח שלמה באחד הקיבוצים, ובמקלחת הציבורית הוא שומע מישהו אומר: "הזיגברט מרקוביץ הזה הוא אידיוט" . הוא ניגש בדחילו ורחימו ושאל למה הזיגברט מרקוביץ הזה הוא אידיוט. התשובה: "הוא היה נשוי לאשתי וויתר עליה".

בארץ התיישב שלמה בקיבוץ הזורע. בהיותו רווק, אך לא רצה לחלוק חדר עם מישהו אחר, כמקובל בימים ההם בקיבוץ, הוא גר בפילבוקס (עמדת שמירה)

בקצה הקיבוץ. כעבור כמה שנים הוא נאלץ לעזוב, כדי לעזור לסבא בעסקי המספוא.

תולדות מנחם, ממשפחת  ד"ר ארנסט מרקוביץ בארץ הקודש

פרק ב' תקופת המנדט: 1948-1937

כזכור המשפחה עלתה ארצה בספטמבר 1937 , ומכיוון שלאבא הייתה עבודה  בבית חרושת טבע בבית וגן  (השכונה בירושלים) , גרנו בבית הכרם, שכונה במרחק 2-3 ק"מ מבית וגן.

מכיוון שעלינו בספטמבר, מועד פתיחת שנת הלימודים, נשלחתי ישר לבית הספר מבלי לדעת מילה עברית. השעתיים הראשונות עברו בסדר, עד שהצטרכתי לבית שימוש, שלא ידעתי את מקומו.

פניתי לאחד הילדים בגרמנית "איפה בית שימוש ?" . הוא הסתכל עלי בתדהמה ולא ידע מה אני רוצה ממנו. כנ"ל שני ילדים נוספים. פרצתי בבכי עד שנערה יותר בוגרת שידעה גרמנית באה לעזרי. תבורך.

במשך השנה התאקלמתי מהר בשפה ובלימודים עד כדי כך שבסוף כתה ב, בה הייתי כגר יותר שובב ארץ-ישראלי אמרה לי המורה עם חלוקת התעודות " בשנה שעברה היית תלמיד יותר טוב".

בית הספר נקרא "בית הספר שעל יד הסמינאר למורים" ונחשב לבית ספר יוקרתי.

בין המורים יש לציין את אבן שושן, לימים מחבר המילונים, את בנבינישתי, חוקר גיאוגרפיה ידוע, והצייר מיכאל ארדון.

התקופה הייתה תקופת המרד הערבי, ועד היום אני זוכר את התקפת מטוסי חיל האוויר הבריטי מפציצים את דיר יאסין, כפר ערבי ששכן מעבר לגבעה מבית הספר. . כפר זה התפרסם גם במלחמת השחרור, עת האצ"ל כבש אותו ועשה טבח בתושביו.'

קוריוז אחר מאותה תקופה: יום אחד בין ערביים מופיע אצלנו שכן ואומר לאבא "נדמה לי שראיתי את בתך בדרך לבית וגן" כולנו נתמלאנו חיל ורעדה, אבא מיהר בעקבותיה, ואכן תפס אותה כחצי ק"מ מחוץ לישוב. הפעוטה בת השלוש החליטה שהגיע זמן להכרת הארץ..

הייתה לי גם חוויה קשה יותר בהכרת המציאות בארץ. בקצה בית הכרם היה בית יתומים. שחניכיו למדו

איתנו בבית ספר. יום אחד הלכתי הביתה עם אחת החניכות שלמדה  בכיתתי, והיא סיפרה לי איך נהרגו הוריה ביריות אקדח מטווח קרוב בנוסעם על אופנוע בכביש בין עירוני כלשהו..

המרד הערבי נסתיים המאי 1939 כאשר הבריטים החליטו על שנוי במדיניות ופרסמו "ספר לבן" שהגביל את העלייה היהודית לארץ ל-15,000 לשנה, ואסר על קניית קרקעות ע"י יהודים במרבית שטחי א"י.

ב- 1/9/1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. בתחילה, כילד, זה לא אמר לי הרבה. אולם אני זוכר שב 10/9 נפלה וורשה, ואני התחלתי לקרא את עיתון "הארץ".

בתחילת 1940  נתגלעו סכסוכים בין אבי לבין מר פרידלנדר, מייסד ובעלים של "טבע". אבא קיבל הצעה מבית חרושת כימי על יד פתח תקווה, וכך עברנו לפתח תקווה, מקום בו אנו עומדים להתגורר בחמש עשרה השנים הבאות. גרנו בשכירות אצל משפחה בשם סירקיס. היה להם ילד בן גילי בשם נחמיה שנהג לנגן מדי יום שעות על אקורדיון, וכן הצטיין בקליעה ברובה אוויר. יותר מאוחר הוא השתתף כנציג ישראל בקליעה  במספר אולימפיאדות, , ובינתיים התאמן בקליעה בין העיניים של החתולים שבשכונה…

הורי, שכאמור עלו לארץ בשנות ה-30 לחייהם, הצליחו אמנם ללמוד עברית, אר שפת האם שלהם הייתה  גרמנית, ובה הרגישו יותר  נוח  להתבטא. חוג חבריהם היו על טהרת עולי גרמניה, וגם בבית דיברו גרמנית. כשישבה כל  המשפחה לשולחן אחותי ואני דיברנו בינינו עברית, ועם ההורים גרמנית.

שניות ה-40 היו כידוע שנות מלחמת העולם, הגרמנים היו האויב השנוא, ושפת הגרמנית הייתה מוקצית מחמת מאוס. לכן הקפדנו עם ההורים שמחוץ לבית מדברים רק עברית.

מנהג נוסף היה במדינה (אז קראו לזה הישוב) שמקובל  שהוותיקים צוחקים על העולים החדשים.

עולי גרמניה, על מנהגיהם השונים,, האקצנט הגרמני,  אהבת הסדר שלהם, ובמידה מסוימת גם תמימות מסחרית, היו טרף קל  לוותיקים, וזה נמשך עד לעליה הגדולה שלאחר קום המדינה. לעולי גרמניה הדביקו את הכינוי "יקה", לעתים עם עוד כינוי מעליב….

אישית התאקלמתי די מהר, אך עד היום אני זוכר שבהיותי בכיתה ח' אמרה לי איזה ילדה ה מכיתה יותר מבוגרת- "לך יש מזל, לא מרגישים שאתה יקה".

שנות מלחמת העולם: 1945 – 1939

שנות מלחמת העולם עברו על הישוב בארץ  בקלות יחסית. היה מחסור במצרכי מזון מסוימים, בעיקר אלה המיובאים מחו"ל, אך אף פעם לא היה רעב. כמו כן, אולי לא נעים להגיד, אך היה גם "שוק שחור"

בו ניתן היה להשלים ציוד. היה גיוס בהתנדבות לצבא הבריטי, וגם דודי אורי (רודי ) וולף התגייס, ובילה את מרבית שנות המלחמה כנהג תובלה בקו א"י- מצרים.

היו מספר הפצצות, בעיקר של חיל האוויר האיטלקי על תל אביב, אך נזקן לא היה נוראי.

דאגה אמתית הייתה  בארץ בשנת 1942 , כשהגרמנים התקדמו בצפון אפריקה, עד שהגנרל רומל נעצר ונהדף בקרב על- עלמיין שמצרים.

ל קראת סוף המלחמה הסכימו הבריטים לכונן בריגדה יהודית , מה שהגביר את קצב הגיוס, וגם נתו למגויסים הזדמנות ללמוד מגוון מקצועות לחימה, מה שהיה לעזר רב כעבור שנים ספורות במלחמת העצמאות. כוח המגן היהודי בארץ היה ארגון "ההגנה", שעמד לפקודת המוסדות הלאומיים, שנשלטו אז על ידי ההסתדרות, והמלגה השלטת מפא"י. כמו כן היו שני ארגונים חצי צבאיים נוספים, הארגון הצבאי לאומי (אצ"ל), בפיקוד מנחם בגין,  ולוחמי חרות ישראל (לח"י) בפיקוד  אברהם שטרן ויצחק שמיר, הארגונים נבדלו אחד מהשני במידת התנגדותם האקטיבית לשלטון המנדאט הבריטי.עם פרוץ מלחמת העולם החליטו ההגנה והאצ"ל לשתף פעולה עם הבריטים במלחמה בנאצים, ולהסתפק בעלייה בלתי חוקית, (לדוגמה מנהיג האצ"ל אז  דוד רזיאל נהרג בשליחות הבריטים בעירק), ואילו לח"י נטה לשתף פעולה עם האיטלקים במלחמה בבריטים.

ל"הגנה" הייתה יחידה המגויסת גיוס מלא, הפלמ"ח, שהוקם ב-1941 . חבריו התגוררו בקיבוצים, עבדו בקיבוץ 3 שבועות בחודש, וביתר התאמנו באימונים צבאיים.

כמו כן הקימה ההגנה גדודי נוער, הגדנ"ע, שבהם התאמנו בני נוער בגיל 18 – 14 באימונים טרום- צבאיים.

שנות המרי 1948- 1945

ב- 1945 עם סיום מלחמת העולם, כשהתברר גם גודל השואה, גברה דרישת הישוב להעלות את שארית הפליטה מאירופה, וכינון מדינה עברית בארץ. . הבריטים סרבו לכל הדרישות, וכן סרבו לבטל את הספר הלבן מ- 1939 . זה גרם להפסקת שביתת הנשק בין היהודים לשלטון המנדט, והארגונים התחילו בפעולות טרור נגד הבריטים. תחילה בשיתוף פעולה, אך לאחר מספר פעולות חריגות של האצ"ל, שהמפורסמת שבהן הייתה פיצוץ אגף שלם במלון המלך דוד, בו היו מרוכזים משרדי השלטון הבריטי, ונהרגו  90 איש.  ההגנה חששה מלהיכנס למלחמה ממש נגד הבריטים, והסתפקה בתגבור פעילות ההעפלה, ועקיצות כמו פיצוץ גשרי הרכבת וכו' ובפעילות מדינית.'. האצל נקט בפעילות אלימה נגד אנשי הצבא הבריטי בארץ. הבריטים הגיבו בחוזקה נגד האצל והלח"י, ובין השאר גם תלו מספר לוחמים שתפסו.

תקופה זו הייתה מהפחות נעימות שאני זוכר בארץ. מצד אחד הבריטים הצרו צעדינו, ולא היה שום ביטחון לאן זה יוביל, מצד שני היחסים בין ההגנה ואצל ולחי התחדדו. ההנהגה המדינית ראתה בפעילותם האלימה סכנה לגורל הישוב, והייתה סכנה אמתית למלחמת אחים.

בשנים 1940-1945 למדתי בבית ספר פרטי בשם "גימנסיה אחד העם" . זכורים לי משם בעיקר שני מודים, אחד, לאומני בדעותיו, כאשר למדנו גיאוגרפיה של המזרח התיכון, אסר עלינו לקרא למדינה השכנה "עבר הירדן" אלא רק "ארץ ישראל המזרחית:. (סמל האצל הייתה מפת ארץ ישראל השלמה, כלומר כולל עבר הירדן, כשבמקום הירדן מצויר רובה, ולמטה הסיסמה "רק  כך").

כמו כן הייתה לנו מורה לאנגלית, בשם שרה, שהייתה בעלת פתיל  קצר, לעגה, נתנה ציונים  שליליים לרוב, כך שכינויה היה "המכשפה". אולם היא נתנה לי יסוד טוב באנגלית, ששימש אותי נאמנה כשהגעתי לארצות הברית.

כילד אהבתי לשחק כדורגל, כמו כולם, ותקופה מסוימת גם שיחקתי בקבוצת הילדים של מכבי פתח תקווה. . בקיץ 1943 החלטתי לצאת למחנה עבודה. במחנות אלה, שהיו בקיבוצים עבדנו בחקלאות, אני כבר לא זוכר כמה שעות ביום, ושארית היום הוקדשה לפעילות חברתית. לשם כף הצטרפתי ל"גורדוניה", תנועת נוער מסונפת למפא"י. תנועה זו התאחדה אחרי כן עם פלג של "המחנות העולים",

וכך נולדה "התנועה המאוחדת", בה המשכתי עד הגיוס לצה"ל.

אחת ממטרות היציאה למחנה עבודה מטעם התנועה הייתה קרוב לבבות לקיבוץ, שכן מטרת התנועה הייתה לחנך נוער להגשמה בקיבוץ. אצלי הושגה מטרה הפוכה. באחד הקיבוצים, במקלחת המשותפת, הטיתי אוזן לשיחה של שניים מוותיקי הקיבוץ. אחד אמר לשני- "אתה יודע, לברקוביץ מגיע ארון". השני חשב רגע והגיב "נכון, הוא כבר שבע שנים". הקריירה הקיבוצניקית שלי נסתיימה באותו רגע.

ב- 1945 הייתי בן 14, והגיעה שעתי להתגייס לגדנ"ע. הורי התנגדו נמרצות, טענו שאני צעיר מדי

להתגייס להגנה, בפרט שחלקו על הקו האקטיביסטי שלה. הסכסוך הרציני היחידי שהיה לי עם הורי היה על רקע זה. הסכסוך הסתיים בשנת 1946, כשהתגייסתי לגדנ"ע בהסכמתם.

בגדנ"ע למדנו קצת ג'ודו, עשינו מסעות בארץ, וכן התאמנו ב"קפאפ" (קרב פנים אל פנים) עם מקלות בגודל מטר, כשאחד מרביץ והשני מתגונן. היום זה מעלה חיוך- שהלכנו לפרדסים שבקצה העיר, נפנפנו במקלות, והרגשנו שבזה אנחנו מצילים את המולדת. הנשק הכי כבד שהתאמנו בו היה האקדח, ופעם אחת אף זכינו לירות חמישה כדורים.

כשסיימתי בי"ס עממי נשאלה השאלה- מה הלאה? אבי ניסה בזמנו לקרב אותי למקצוע הכימיה שבו עסק. לשם כך לקח אותי עמו לבית החרושת הכימי בו עבד. המקום היה ספוג בריחות של כל מיני כימיקלים שעשן לי כאב ראש. הודיתי בנימוס, אך מיהרתי להסתלק מהמפעל ומהמקצוע כאחד. הורי לא האמינו בתכנית הלימודים של תיכון עיוני, וחשבו שעל י ללמוד מקצוע. בדומה לכך אחותי רחל , אחרי שסיימה בי"ס עממי פיק"א, נשלחה ללמוד בבי"ס ויצו להיות עקרת בית, ובהמשך לבי"ס לאחיות מעשיות בשם "אמנה" בחיפה.  לשבחה ייאמר שעסקה במקצוע זה בוואריאציות שונות בכל חייה המקצועיים. נרשמתי לכן לתיכון אקסטרני מקצועי בשם מונטפיורי, ובו למדתי מסגרות וטכנולוגית רדיו, בנוסף ללימודים עיוניים שהכינו לבחינות הבגרות של ממשלת המנדאט. בתיכון עיוני רגיל הכינו לבחינות הבגרות של הועד הלאומי.. כעבור שנתיים במונטפיורי חשתי כי הרמה העיונית שם אינה גבוהה דיה, ושמסגר גדול לא יצא ממני, ועברתי לבית ספר אקסטרני אחר, שהכין בלימודים מרוכזים לבחינות הבגרות  של ממשלת פלשתינה. השנה כבר הייתה 1948 , והמנדאט הבריטי עמד להסתיים ב- 15/5/1948 .

אי לכך הוקדמו בחינות הבגרות מיולי למאי, מה שהטיל עומס לימודים כבד. למרות זאת עמדתי בבחינות בהצלחה. .בדיעבד עלי לציין שההשכלה התיכונית שלי לא הייתה הצלחה גדולה .

הטרור נגד הבריטים , למרות ממדיו המצומצמים, גרם להם כאב ראש לא קטן, הם הקיפו את בסיסיהם בגדרות תיל, והביאו לארץ אוגדת צנחנים מאירופה. צנחנים אלה גרמו, בין השאר להצלחה הגדולה של השיר" כלניות" של שושנה דמארי, שיצא אז לאור, כיוון שאמרו כלניות – כובע אדום עם לב שחור.

פעולות האנטי טרור של הבריטים היו מתונות יחסית , בעיקר אם נשווה לפעולות צה"ל בשטחים כיום.

יום אחד התעוררתי וראיתי שהחצר מלאה חיילים בריטים  מתרחצים וסועדים את ליבם. כעבור זמן קצר עברו מכוניות עם רמקולים וקראו לכל הגברים מעל גיל 15 להתרכז במכלאה במקום מסוים.

התייצבנו במכלאה. עמדתי במכלאה ודיברתי עם חבר כשלפתע אני רואה בקצה העין צנחן רץ לעברי עם אגרופים שלופים. אינסטינקטיבית הרמתי אגרופים להגן על הראש, וחטפתי ממנו מכה "סמלית".

בינתיים התקהלו סביבנו אנשים, והוא חזר לעמדתו. הסתבר שבלי כוונה התקרבתי מדי לגדר, וזו הייתה דרכו לסלקני. אחרי הזדהות כולם חזרו לביתם.  עד היום אני זוכר היטב את פרצופו של הצנחן ומתמלא כעס. אני מזכיר את הסיפור מתוך חשש איך כל הפלשתינאים הנתקלים בחיילי צה"ל במחסומים ובחיפושים יזכרו אותם, אם אי פעם יהיה פה שלום.

הפעולה היזומה הגדולה של הבריטים הייתה ביוני 1946 (29/6/46, "השבת השחורה"*,) עת פשטו על מצבורי נשק של ההגנה.

ההצלחה הגדולה שלהם  הייתה בקיבוץ יגור, בו נתגלה מצבור (סליק, כפי שנקרא אז) נשק ענק.

כמו כן עצרו כמה ממנהיגי הישוב וריכזו אותם בלטרון, ואת מנהיגי האצל שתפסו היגלו  לאריתריאה.

לאט לאט המצב נמאס לבריטים, וגם דעת הקהל באירופה וארה"ב הייתה נגדם, והם הודיעו לאו"ם שהם מחזירים את המנדאט לאו"ם. האו"ם מינה וועדת חקירה, שהגישה המלצה לכונן בארץ שתי מדינות. ב-29/11/1947  אישרה עצרת האו"ם את ההמלצות, והכריז על מועד סיום המנדאט ב- 15/5/1948 .. הישוב היהודי פרץ בתרועות שמחה, ואילו הערבים הגיבו בזעם, וכבר למחרת עשו מארב לאוטובוס יהודי בדרך לירושלים, והרגו חמישה מנוסעיו.

התחילה תקופה קשה, כשכנופיות של ערבים מתנכלים לעורקי התחבורה של היהודים, ומדינות ערב מתכוננות לפלוש לארץ עם סיום המנדאט ב- 15/5 . הבריטים הפגינו "ניטראליות" פרו ערבית מובהקת. כשבכמה מקומות פרקו את הנשק מעמדות שמירה יהודיות, ואחרי שהסתלקו באו ערבים וטבחו אותם. כמו כן הבריטים יזמו וביצעו את פיצוץ מכוניות התופת ברחוב בן-יהודה בירושלים.

כגדנעי חרוץ השתתפתי בפעולות שמירה. כך למשל נשלחתי עם עוד חבר לעזור לתושב מקומי בכפר סירקין, שהית בחזקת ישוב ספר.. שוטטנו באזור הפרדסים מתשע בערב עד ארבע.

בארבע הזמין אותנו המקומי לביתו לכוס תה באומרו: "אני מכיר את הערבים. אם הם לא באים עד ארבע הם כבר לא יבואו", ואכן הוא צדק.. כמו כן, אחרי הפיצוץ ברחוב בן יהודה עמדנו במבואות פתח תקווה ובדקנו מכוניות נכנסות.. בקיצור- לא הצלנו את המולדת אך הבאנו תועלת.

ביום ששי,  14/5/1948  הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל (המנדאט הסתיים רק ב- 15, אך אי אפשר להכריז בשבת, ולכן זה הוקדם.

ההכרזה הייתה מלווה בלבטים רבים, שכן מדינות רבות, בהן ארצות הברית, חששו ממרחץ דמים עם פלישת צבאות מדינות ערב לארץ. כתוצאה מהלחץ גם חלק מחברי הממשלה הזמנית הציעו לדחות. בן גוריון החליט להכריז, וכך היה.