קהילת הייקים

חנה בן-דור – חוויות אישיות מליל הבדולח / ד"ר מירי שטיינהרדט

ארגון יוצאי מרכז אירופה

חנה בן-דור, מקיבוץ שער העמקים מספרת: "נולדתי בשנת 1921 בווינה כבת יחידה.  המשפחה עלתה כשהייתי בת 12, בשנת 1934.  הגענו לתל-אביב.  אימא לא הסתגלה לזבובים, לחול, לחום ולזיעה.  להוריי היה מספיק מפלשתינה.  חזרנו לווינה בסוף שנת 1936, אחרי שהות של מעל לשנתיים ומחצה.  נכנסתי שם לתנועת 'השומר הצעיר'.  בשנת 1939, עליתי לבד ארצה כבת 17.  נישאתי כאן ליהודי יוצא הונגריה.

על "ליל הבדולח" אין לי הרבה מה לספר: בבוקר יצאתי כהרגלי לעבודה.  עבדתי אז אצל תופרת, כדי להיות עסוקה במשהו.  הלכתי אליה, ולא ראיתי שום דבר יוצא דופן בדרך.  כשהגעתי אליה היא הזדעזעה ואמרה לי לשוב במהירות הביתה.  היא לא הייתה יהודיה, אבל הייתה נפש טובה.  חזרתי.

בבית נודע לי מה קורה באותו היום.  לא אני ולא הוריי עזבנו את הבית אז.  היה זה יום מפחיד, יום שגרם לנו לחשוב אחרת.  עד אז אמרנו לעצמנו שלנו לא יקרה שום דבר.  לא היינו עשירים.  אך המקרה 'הודיע' לנו שאנו בסכנה, כי לא חשוב המעמד.  הייתי אז בת  ½ 16.

עוד לפני ליל הבדולח, הייתי אמורה לנסוע לאנגליה למשפחה קוויקרית, והתכוננתי לכך.  התכתבתי איתם.  אך לא קיבלתי את האישור.  הקשר איתם נוצר על-ידי כך שהיה לי ידיד מבוגר ממני, שעזב לקמברידג' ללמוד.  הוא קישר אותי עם המשפחה הזאת.  היו שם משפחות שהתנדבו לקבל משפחות…  אך לי היו גם חששות רבים:  לא ידעתי אנגלית,  לא היו לי שום מכרים באנגליה, ובנוסף ידעתי שלקוויקרים יש מנטאליות מיוחדת.  מנגד עמד השיקול המכריע שזו הייתה הדרך לעזוב.
בערב של פוגרום ליל הבדולח צלצל הטלפון בביתנו.  חבר התקשר והודיע לי: "רשמתי אותך לעלייה!" סלע ירד ממני!  כמה שמחתי שאני יכולה לעלות ארצה.  ידעתי עברית, היו לנו קרובים וידידים בארץ – ואין לי מה לדאוג…

מה שקרה להוריי נודע לי מבית טרזין.  שם איתרו את השנה בה נלקחו הוריי: 1942.  הם נשלחו ישר לאושוויץ.  אני משחזרת שהם נפטרו בדרך, כי אין שום רישום עליהם באושוויץ.

עזבתי את הבית ואת ווינה במרץ 1939.  נותרו בידי עוד מכתבים מהם בחצי השנה הראשונה לעלייתי, כלומר עד ספטמבר 1939.  אחר-כך הגיעו רק דפי הצלב האדום, ואז נדמו…"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן