קהילת הייקים

חנה קורצמן – חוויות אישיות מליל הבדולח / ד"ר מירי שטיינהרדט

ארגון יוצאי מרכז אירופה

חנה קורצמן מירושלים, מספרת "נולדתי באביב 1928 בעיר דרמשטדט בגרמניה.  היה לנו בית יפה בן 3 קומות.אנו (הוריי, אחי המבוגר שנולד ב-1927, ואחותי הצעירה שנולדה ב-1931) גרנו בקומה ראשונה, מעלינו גרו סבא וסבתא, והקומה השלישית הייתה מושכרת.  הגינה סביב ביתנו הייתה משהו מיוחד עם 2 עצי צידר (ארז)… הכל ניראה כל-כך יותר קטן כשביקרתי שם עם בני לראשונה, אחרי למעלה מיובל שנים, כי חלק מהשורשים שלי היו שם.  בשעתו חשבנו שזו עיר בסוף העולם.

חנה ממשיכה ומספרת על קורותיה בתקופת ה"קריסטל-נכט": הייתי בת 10 וחצי.  גרנו ברחוב שלוסגארטן (גני הארמון).  ואמנם, מול ביתנו היה פארק וארמון.  זה היה מקום מקסים.  בכניסה אליו היה ה'אנשלאג של השטורמר'.  לא רחוק מאיתנו היו תהלוכות, ומאד רצינו לראות, אבל הקהל צריך היה 'לעשות הייל היטלר'.  מה עשינו? כדי לראות את הפגנת הכוח, רצנו מסביב לפינה.  "יהודים!  מה אתם עושים פה!  אסור לכם להסתובב כאן!"  הם זיהו אותנו וגם ידעו שאנו יהודים.  התהלוכות והמצעדים עם כל הפגנת הכוח, ריתקו אותנו, הילדים, מאד.  בתהלוכה השפיעו אלמנטים שונים:  צעדי האווז המדודים, הדגלים הצבעוניים, התלבושות המוקפדות, והמוזיקה הקצבית.  המצעדים ריתקו אותנו, אך גם הפחידו אותנו בו-זמנית.  חשנו שמצבנו מסוכן, ועוד מעט יבוא המשיח…

יצאנו לבית-הספר כמו תמיד.  זה זמן-מה שבית ספרנו שכן בבית הכנסת.  צעקו לעברנו: "יהודים!  תחזרו הביתה! בית הספר שלכם בוער!"  לא האמנו להם, כי הם תמיד ניסו להתגרות בנו ואף התעללו בנו תדיר.  לא היה בזה משהו חדש.  אלא שהפעם לא ידענו שהם אומרים לנו את האמת.  האומנת המבוגרת שלנו רצה אחרינו: "בואו הביתה מהר!  בית הספר ובית הכנסת בוער!"  זה היה נורא מפחיד.  היינו צריכים להישאר בבית.  עזרנו לאימא לארוז מזוודות למקרה שנצטרך לצאת.  בחרנו נעליים.  אחותי בת ה-7 לא הייתה בעניינים.  אחי בן ה-13 למד בבית-ספר נוצרי עד שנת 1937, ולא התחלק איתנו במחשבות שלו.  פעם קיבל כדור שלג בראשו.

ילדים מבינים דברים בצורה אחרת.  וכך, שמחנו שאנחנו לא צריכים ללכת לבית-הספר, כי הוא נשרף. אנחנו, ז"א אני וחברתי, שהייתה קרובת משפחה רחוקה, היינו בקשר כל הזמן.  חשבנו לתומנו שעוד מעט יבוא המשיח.  השמחה על שאיננו צריכים ללכת לבית-הספר לא ארכה זמן רב. כעת נאלצנו ללכת לבית-הספר הליבראלי – ורבנו עם התלמידים שם.

בקריסטל-נכט הם שברו את הזכוכיות בחנויות, והחלו לאסור אנשים: גברים עד גיל 60!  אבא חשב שכדאי שיסתתר בבית (אולי בבית השימוש), אבל אימא אמרה שלא כדאי.  הגסטאפו בא.  "אל תיקח כלום!  תיכף תחזור!"  שבועיים לא שמענו ממנו דבר.  החברים הלא-יהודיים נטשו אותנו, פרט לחברה קומוניסטית, ששמרה על קשר.  כעבור שבועיים קיבלנו גלויה מודפסת מאבא:  "אני פה (בוכנוואלד).  אני בסדר.  אין טעם לפנות לפקידים המקומיים!" ומתח קו מתחת.  זה מאד הפחיד אותנו.  מה יהיה איתו?  למה התכוון בגלויה? האם היה זה סימן לאימא שתיפנה למישהו?  הסתבר שנילקח תחילה לווימאר ומשם, במקום לאושוויץ, נשלח לבוכנוואלד.  עוד התברר שהיהודים נלקחו לבוכנוואלד ולדכאו ללא כוונה להרוג אותם, רק לענות אותם:  לעמוד בלי לשתות.  היו שמתו.  הכוונה הייתה שיעזבו את גרמניה.  ואכן נתנו אז לאנשים לעזוב.  גם את האוסט-יודן ניסו להוציא חזרה לפולניה.  אנשים נתקעו על הגבול.  אבא נסע במכונית כדי לאסוף אותם.

מאוחר יותר התברר שאבא באמת התכוון שאימא אמנם תיפנה לקונסוליה האמריקאית  היו לנו קרובים בארה"ב: אחות אבא ובעלה הגרו לשם כבר ב-1929, כי ידעו.  הדוד היה מטאורולוג, וידיד של אלברט איינשטיין.  הם הזמינו אותנו לבוא לארה"ב.  אבא הגיע לביקור בארץ-ישראל ב-1936.  הוא חזר, כי קרוב המשפחה רצה שיעבור לארה"ב ולא יעלה לא"י, עם משפחתו.  לאחר כעשרים שנה חזרה ועלתה כל המשפחה, כאשר אני הייתי החלוצה והגעתי כבר ב-1950.

למרות שאבא היה שומר מצוות, הוא לא האמין שנושאי התרבות הגרמנית יעשו להם משהו שכזה…  ליל הבדולח היה פחות מפחיד ממה שבא אחר-כך.  המתח והדאגה: מתי אבא יחזור?  איך הוא ישן כל הזמן באותם הבגדים?  שלושה שבועות עברו עד ש אבא חזר.  יש תמונות.  איזה בגדים!  כשחזר רק ביקש שאכין דלי מים, כדי שיוכל לשטוף את עצמו.  אבא לא סיפר כלום.  אמרו להם שאם ידברו, תשיג אותם הזרוע הארוכה של הגסטאפו.  גם בארה"ב הוא לא דיבר.  זמן רב היו לו עוד חלומות בעתה בלילה.  לאחר זמן הוא כתב מאמר, בו ציין שמה שליווה אותו כל הזמן הייתה הצעקה שלי, כשלקחו אותו.  אני לא זוכרת את זה.

אבא עזר מאד לאנשים, ויצר אצלם אמון.  אנשים שהכיר בבוכנוואלד, הביאו לו ספר תורה מפוקסשטדט, לו היה כתר מגולף מעץ. בין היהודים היה כל הזמן קשר טלפוני.  להרבה משפחות בקהילה היה כבר טלפון.  עד לרגע האחרון ליציאתנו, לא היתה ודאות האם יתנו לנו לעזוב.  גרנו ליד המשטרה, אך הם לא אמרו לנו דבר.  למי שהייתה ויזה לארה"ב, שוחרר והורשה לצאת.  לבסוף האישור התקבל, ובתחילת מרץ 1939 נסענו ברכבת להמבורג.  שם עלינו לאוניה סנט-לואיס.  זו הייתה ההפלגה האחרונה של האוניה לניו-יורק.  בהפלגה הבאה, כבר לא נתנו ליהודים לרדת בשום מקום, והאוניה חזרה להמבורג.  התייחסו אלינו יפה מאד. נהנינו,  בעוד שההורים הקיאו.  אני נזכרת שבבוקר קיבלנו לשתות מיץ של כרוב חמוץ.  חוויה נוספת נחרתה מההפלגה אצל אחותי.  יום הולדתה חל בעת ההפלגה.  היינו כולנו יחד, כולל סבא וסבתא.  והנה, סבתא לא שכחה את התאריך ונתנה לאחותי מתנה: שטריק-נאדל (מסרגה stricknadel).  לאחר כשבועיים, ירדנו בניו-יורק.  הסתבר שגם ידיד המשפחה (יהודי, כנראה) שהיה מושל מדינת אילינוי, עזר מאד בהשגת האף-אי-דיוויד, הוא האישור המיוחל.

האמת? כל התקופה הזאת לא נכנסת לרגשות שלי.  זה לא היה הלילה המיוחד הזה.  בידיעה זה היה נורא מפחיד.  התקופה שלאחר ליל הבדולח היתה מלאת מתח."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן