קהילת הייקים

"יקה פוץ" ימים ראשונים באלטנוילנד / יעקב טורי

ארגון יוצאי מרכז אירופה

הירידה מן האונייה, על שלל הפעילויות המשרדיות הכרוכות בהגירה, נמשכה זמן רב, ולכן נדחתה קבלת ארגז המסע שלי ליום המחרת. מכיוון שממילא תכננו לבלות שלושה ימים בחיפה לא הייתה חשיבות לעיכוב, מה גם שליד שער הנמל אמורה הייתה להמתין לנו מארגוֹט, בת-דודו של הלמוט, שבילתה בארץ כתיירת.

כך קיבלה תזכורת קטנה של עירנו בויטן את פני צמד העולים החדשים, שהיו מבולבלים לגמרי ממחסור בשינה, מהתרגשות, מהליכי הביורוקרטיה ומן ההמולה האנושית, סימפוניית הרעשים הקולנית עד אימה של איזור הנמל. ועל הכול רבץ להט חום רווי אבק. זה היה חמסין, אלא שעוד לא ידענו מה פשר הדבר. מארגוט הסבירה לנו בארשת חשיבות את צביונה של תופעת אקלים זו כשהובילה אותנו לחדר שהוזמן למעננו בפנסיון שבעיר התחתית, סביבה שלא השרתה מצב-רוח טוב במיוחד. במקום לשכב לנוח התקלחנו והתכוננו לצאת לארוחת-ערב עם מארגוט. סוף-סוף, היה לה כבר ותק של שבועיים בארץ והיא התמצאה בה טוב יותר מאיתנו.

זמן קצר לפני שובה נזקקתי לפרוש עוד פעם אחת לשירותים, ושם עברה עליי חוויה חרדתית ראשונה במולדת החדשה, חוויה שאותותיה נחרטו בי עד עצם היום הזה: כשמשכתי בשרשרת שיחרר מיכל המים זרזיף דקיק ובעקבותיו הופיע בעל-חיים קטן, עירום ובעל זנב. הוא טיפס במהירות על הקיר, וכשהגיע אל פתח האיוורור העליון נעלם בתוכו. ליבי זינק לגרוני כאילו היה פה דרקון סוב-טרופי. מחשבה שנייה הבהירה לי שאורכו של היצור לא הגיע אפילו ל-15 ס"מ, ואולם… האין בנמצא זוחלים ארסיים? תלונתי לפני בעלת הפנסיון, שנוסחה בעברית מגומגמת, חילצה ממנה משיכת כתפיים בלבד והסבר בגרמנית רצוצה: "שממית. מועילה הרבה. תופסת חרקים. נזכרת בתנ"ך…" מאוחר יותר הצלחתי להבהיר לעצמי שהיא הסתמכה על ספר משלי (פרק ל), אך באותה שעה עלה בידי לגמגם לעבר הלמוט, ששאל אותי לפשר ההתרגשות שאחזה בי, רק את המילים העבריות "משהו בבית-כיסא". מה שקלטו אוזניו היה "מוישל'ה בבית-כיסא", וכך קרה הדבר, שאותו בעל-חיים חמקמק, שהופיע בכל דירה שנקלענו אליה מאותו יום, נקרא במשפחתנו מאז ועד היום בשם "מוישל'ה בבית-כיסא". — בעודי כותב שורות אלה, צועקת עוזרת-הבית שלי מן החדר הסמוך ש"מוישל'ה" הבהיל אותה כשניקתה את התריסים, ועכשיו מוטלת עליי המשימה להרגיע אותה בהסתמך על אותו איזכור בתנ"ך…

אם נראה לכם מוזר, שחילופי-הדברים ביני ובין הלמוט נעשו בעברית, ראוי שאסביר שהוא ואני, שעמדנו לחלוק חדר למשך זמן לא-מוגדר, הגענו להחלטה חגיגית להתקדם בלשון במהירות רבה ככל האפשר. חיי היומיום בששת ימי-המעשה היו אמורים אפוא להתנהל במלואם בשפה החדשה שאימצנו לנו, ורק בשבתות הרשינו לעצמנו להתפנק תוך ניהול שיחות בגרמנית.

בחזרה לחיפה. בבוקר יום המחרת, כשקמתי משינה רגועה ונעימה, ראיתי את התאריך בלוח השנה. זה היה ה-28 באוקטובר 1935, ופתאום נתקפתי נקיפות מצפון. נזכרתי שזהו יום הולדתה של אימי ושנוסף על כך אני חייב לבשר להוריי שהגענו לחיפה. היה אפוא צורך לשלוח מברק. מלבד זאת, היה עליי לקבל את ארגז המסע שלי ולדאוג שיועבר לירושלים. הלמוט ובת-דודו ביקרו קרובים-רחוקים שלא היו מוּכָּרים לי, ולכן יצאתי בגפי לשורה של סידורים ראשונים בעיר הזרה. סניף הדואר הראשי נמצא לא הרחק משער הנמל, וכך התארגנה תוכנית הבוקר כמעט מאליה: תחילה המברק, אחר-כך למכס, ומן הנמל בסופו של דבר לתחנת הרכבת, כדי להפקיד את המטען למשלוח לירושלים.

בדואר הכול הלך חלק, אף כי לא בעברית: הפקיד הערבי נראה אטום לשפה. בין כך ובין כך, עלה בידי להוציא את המברק לדרכו הארוכה, מאחר שהוא ממילא אמור היה להיכתב באותיות לטיניות ובשפה הגרמנית. דמי המשלוח לא היו אפילו יקרים. לעומת זאת, במשרדי המכס שבנמל היה עליי להמתין נצח שלם לתורי. ואולם כשהגעתי לראש התור הובא הארגז בלי כל שהיות ואני התייצבתי לצידו באולם הנמל, שכפי שנאמר לי המרחק ממנו לתחנת-הרכבת היה שניים-שלושה קילומטרים. הרגשתי תקוע. את הארגז בקושי הייתי מסוגל להרים ונשיאתו הייתה בבירור מעל לכוחותיי. עגלה או מונית אפילו לא נראו באופק.

כך עמדתי בסמוך לשער היציאה מן הנמל והמתנתי בלי שמישהו יגלה בי שמץ של עניין. ופתאום התייצב לפניי סבל ענקי לבוש קרעים; חורני, כפי שהוסבר לי לאחר מכן (כלומר, מן הערבים הפרימיטיביים שהסתננו מסוריה והיו שנואים על הערבים המקומיים ממש כמו המהגרים היהודיים. נוסף על כך, הנחה לא-מוכחת אך לא בלתי סבירה אמרה, שבתקופת המנדאט הבריטי הסתננו לפלסטינה ערבים "לא-חוקיים" מסודן, מצרים וסוריה במספרים גדולים בהרבה מאשר יהודים, ומכל מקום, אין ספק שקצב הריבוי שלהם היה מהיר יותר מקצב הריבוי של היהודים). החורני ידע רק מילים ספורות בעברית ועוד פחות מזה באנגלית. ואולם הוא מיהר להניח את ידו על הארגז. אף אחד אחר לא יזכה לסחוב אותו; רק הוא!

אבל לאן? לתחנת הרכבת למטענים? העובדים בדיוק יצאו להפסקת-הצהריים. רק בעוד שעה — הסבל הצביע אל שעון-היד שלי — אדון צריך להיות בתחנה, מזוודה שלו כבר יהיה שם! חצי לירה עולה, שכר של שישה ימים לפחות בשבילו ובשבילי הזמנה להתמקחות שלא יכולתי וגם לא רציתי להיענות לה. למעשה, הוא כלל לא המתין לתגובתי. הוא מיהר להתיר חבל שחבק את פלג גופו העליון, כרך אותו סביב הארגז ועל ראשו, בגובה המצח, לקח תנופה — והארגז התרומם כאילו היה ריק ונחת על גבו המרופד בשק. הוא פתח בהליכה מהירה, ולפני שהספקתי להוציא מילה מפי כבר נעלם בקהל. כך נפטרתי מן המעמסה, אבל האם אזכה לראות שוב את המטען? הסבל לא נשא תגית עם שם או עם מספר ואין ספק שלא הייתי מסוגל לתאר יותר מאשר את מיבנה גופו הכללי, לא כל שכן לזהות אותו.

השעה הייתה דקות אחדות אחרי שתים-עשרה. צהריים. חום, אבק, מהומה קולנית. חמסין… נרגז, צמא ורעב עמדתי בתוך ההמון. הרגשתי צורך לשתות דבר-מה, וגם לחטוף משהו לאכול, ואחר-כך לנווט את דרכי לעֵבר תחנת-הרכבת למטענים. בסביבה היו בתי-קפה למכביר ואפילו דיברו בהם עברית, וכך עלה בידי לגלות שיש אוטובוסים הנוסעים לתחנת-הרכבת, אף כי רובם מופעלים בידי ערבים. אוטובוס יהודי חלף גם הוא, אבל את התחנה שלו היה עליי לחפש באחד הרחובות הצדדיים. החלטתי לעשות זאת, כי יכולתי לתקשר עם הערבים התגלתה מייד כמפוקפקת. (למרבה הצער, כך היא עתידה להישאר עד היום.)

האוטובוס היהודי הופיע פחות או יותר בשעה היעודה. עליתי עליו ומסרתי לנהג את יעד הנסיעה במיטב העברית שיכולתי להפיק מפי (משהו מעין: "הבית של הפסים מברזל", כפי ששיננתי כשלמדתי בעל-פה את מילון הכיס הגרמני-עברי שלי). הנהג הגיב בגסות, בלי שמץ של נימוס: "הההה?" ואני חזרתי על בקשתי. גם הפעם הייתה התגובה דוחה. כשניסיתי את מזלי בפעם השלישית בא לעזרתי אחד הנוסעים: "הוא רוצה לתחנת-הרכבת", אמר (בעברית, כמובן). הנהג, ברוגז ובגסות: "אז למה אתה לא אומר, יֶקֶה פּוֹץ!" לא הספקתי לקבל את כרטיס הנסיעה ואת מטבעות העודף וכבר עצר האוטובוס בסמוך לבניין שבו שכנה תחנת-הרכבת. מזועזע מחוסר האהדה של "בן-עמי" ומהעדר היכולת לקיים תקשורת ראיתי באירוע סימן מבשר רעות לקראת הפגישה הצפויה עם הארגז שלי ועם האדם שנשא אותו. מסוף המטענים שכן באגף צדדי חסר-צורה של בית-הנתיבות, וראשית כול היה עליי למצוא אותו. השעה הייתה אחת בדיוק, אבל את העובדה שבמזרח התיכון "זמן" הוא כמעט מילה נרדפת ל"המתנה" ול"סבלנות" למדתי כבר על סיפון האונייה.

מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי את הענק החורני עומד עם הארגז לפני תריס הגלילה המורם של דלפק המטענים ומניח אותו על המאזניים שליד הפקיד. ידו הושטה אליי במהירות ובכף-היד הפרושה הנחתי בהרגשת הקלה את השטר הסגול. הסבל מיהר להיעלם. הפקיד (היהודי) שאל כמה שילמתי, וכשנקבתי בסכום הוא הפטיר רק זאת: "יֶקֶה פּוֹץ!" דמי משלוח המטען לירושלים, כמודפס על הטופס הרשמי, היו פחות ממחצית הסכום שגבה הסבל. עכשיו התחלתי להבין מדוע הגיע הארגז ליעדו בדייקנות כזאת ובלי כל פגע:.החורני הרוויח בשעה אחת שכר של שבוע ימים, ועכשיו הייתי אני מוכן לכנות את עצמי בשם "יֶקֶה פּוֹץ"… למען האמת, עד היום נשארתי טרף קל לדרישות מופרזות תמורת ביצוע עבודות. איכשהו מבחינים מקבלי התשלום בעקב אכילס זה שלי ומנצלים אותו בלי נקיפות מצפון. כבר ביומי הראשון בארץ החדשה נאלצתי להשלים עם תכונה זו שלי ולמדתי לקח אחד או שניים.

לאחר שחטפתי עוד משהו לאכול חזרתי לפנסיון ושכבתי לנוח עד שובו של הלמוט.

ביום המחרת עדיין שרר חמסין, ואני נסעתי לכרמל כדי לבקר מכרים מבויטן. על השאלה שהצגתי למהנדס מ', ועל תגובתו גלוית-הלב, סיפרתי כבר [באחד מפרקי הזיכרונות הקודמים]. כאן אוסיף דבר אחד בלבד: הגינות על הכרמל נראו סתוויות-יבשות והותירו בי רושם מדכדך. היתוספה לכך העובדה, שאווירו היבש של החמסין הכביד על הנשימה. בסך-הכול הרגשתי מאוכזב למדיי, כי הכרמל המהולל לא קיבל את פניי בסבר פנים יפות. לוּ היה מישהו מנבא באותו יום, שאת השנים המאושרות בחיי אבלה בחיפה ועל מורדות הכרמל — שלמעשה אמצא לי שם מולדת שנייה — הייתי מגחך באי-אֵמוּן.

למחרת היום (ה-30 באוקטובר, כמדומני) התבצעה הנסיעה מחיפה לירושלים, שבאותם ימים עדיין הייתה בחזקת הרפתקה. ברכבת גדושת נוסעים, רובם ערבים, ארכה הנסיעה — כולל החלפת רכבת בלוד — כשבע שעות ועברה באזורים שכמעט לא ישבו בהם יהודים. אמנם אוטובוס "אגד" היהודי נסע גם הוא דרך ג'נין, שכם, לוד, רמלה וכו', אך הנוסעים שישבו ברכב היהודי הרגישו את עצמם מוּגָנים בחסות נהג של "אגד", שבאותם ימים נחשב לאצולת ה"יישוב". כפי שכבר הבחנתי, נהגים אלה הציגו לראווה קליפה חיצונית נוקשה, אך מתחתיה, כך נהוג היה לומר, פעם לב רך.

הנסיעה עברה בלי שום אירועים מיוחדים, למעט דבר אחד: לאחר חנייה קצרה בשכם נשבר פתאום החמסין והחל לרדת גשם. המים זרמו בעוז מן הדרך הגבוהה והצרה לשני העברים. מראה מרשים, בעיקר לאחר שהשארנו מאחורינו את המעבר הצר שבין הר גריזים והר עיבל ואת תושביה העוינים של העיר. הגשם השוטף, שבאירופה אין נתקלים בשכמותו אלא לעיתים רחוקות מאוד, בודד אותנו בתוך האוטובוס וגונן עלינו מפני מפגשים לא-נעימים עם יושבי הגבעות וההרים הקירחים עד שהגענו לירושלים. ואולם המראה הראשון של ירושלים האפרורית זימן לי אכזבה שעד היום לא הצלחתי להתגבר עליה. המשך הדברים ודאי תהיה לי עוד הזדמנות לעמוד על שורשי אותה סלידה.

כשהגענו לירושלים, נשאנו את מטען היד שלנו לחדר שהוזמן למעננו בפנסיון שברחוב החבשים. לאחר מכן היה עלינו להביא מתחנת-הרכבת, שהייתה מרוחקת למדיי ממרכז העיר היהודית, את המטען הכבד שנשלח ברכבת. (להלמוט כבר המתינה תיבת העץ שלו, שהייתה גדולה כמו ארגז המסע שלי בערך ונשלחה ישירות מאירופה לירושלים.) כיוון שאני כבר "רכשתי ניסיון" במשא-ומתן עם סבלים, התמקחתי עם שניים שנראו לי מעוררי אֵמוּן — הם לפחות היו יהודים דוברי עברית — לפני שמסרתי להם את תלוש המטען. בפנסיון הוסבר לנו שעל המחיר המוסכם יהיה עלינו להוסיף גם "בקשיש". אבל מה שלא הוסבר לנו היה, היכן נשיג את הכסף לתשלום בעבור החדר והכלכלה. דמי שכירות החדר לשבוע ימים לבדם היו גבוהים מהסכום שסטודנט ממוצע היה נזקק לו לכיסוי כלל הוצאותיו החודשיות. הדבר התגלה לנו בביקורנו הראשון במשרדי האוניברסיטה שעל הר-הצופים, שסטודנטים חדשים מכל מיני ארצות קיבלו בהם אישורי הרשמה ותוכניות לימודים ונרשמו לקורסים. היה עליי לעמוד בשורה של תורים, והדבר הותיר לי פנאי להיכרויות ולהחלפת חוויות בעברית מגומגמת. המסקנה הראשונה שהוצאתי מהדברים ששמעתי הייתה, שהלירות המעטות שהחוק הגרמני התיר לנו להביא איתנו יספיקו לשבועיים בפנסיון, במקרה הטוב. ומה יהיה אז?

למחרת היום ביקשנו לרדת לעומקה של הבעיה וניגשנו למשרד ה"העברה", שבברכת השלטונות הנאציים דאגה להעברת רכוש יהודי לפלסטינה על-ידי קיזוז עם סחורות יצוא גרמניות. שם נודע לנו שתמיכות כספיות קבועות לסטודנטים משולמות רק לאחר שחושב והועבר הסכום הראשון; ואולם לשאלה מתיי תתבצע ההעברה הראשונה יש תשובה שונה מכל מקום, יהיה עלינו להביא בחשבון חמישה עד עשרה שבועות של המתנה. בתחושת דכדוך סיימנו את הביקור במשרד ועמדנו ברחוב, מושכים בכתפינו בחוסר-ישע. ממש לא העזנו לחשב לכמה ימים (ימים, לא שבועות!) יספיקו הכספים שבידי שנינו ללינה ולכלכלה בסיסית. אפילו נזדרז ונמצא לנו חדר זול, הדרישה המקובלת לתשלום מראש של דמי השכירות לחודש הראשון תביא אותנו לסף פשיטת-רגל באותה מהירות עצמה שתעשה זאת השהייה בפנסיון, שמחיר הלינה בו (כולל ארוחת-בוקר אנגלו-סאקסית שופעת) שולם מראש לחמישה ימים נוספים. על צווארנו הייתה מונחת אפוא חרב ואנחנו התחלנו לסקור בעין בוחנת את הרחוב המרכזי החדש של ירושלים (רחוב בן-יהודה), שהבנייה בו הייתה נאה למדיי.

בבניין הסמוך למשרדי ה"העברה" גיליתי שלט ארד מצוחצח שהעביר בי זרם חשמלי ממש: Palestine Land Development Co, אמר השלט התלוי על השער הרחב, ולידו נוסח מקביל בעברית. האם לא הייתה זו הכותרת של המסמך שתקעה הגברת ברוק לידי כמתנת פרידה ואני תחבתי אותו לארגז המסע (שעדיין לא נפרק לגמרי), אי-שם בין הספרים? במהירות הבזק חזרתי לפנסיון. חיטוט קצר בארגז, היד חשה בפינה של נייר פרגמנט ושולפת את הדף. כן, זה השם!

בצעדים מהירים פתחתי שוב בהליכה לרחוב בן-יהודה, הפעם בלי הלמוט, ונכנסתי בשער. המשרד היה בקומה השנייה ובלב פועם ניגשתי למחסום שנועד לשים חיץ בין פקידים ספורים לבין הקהל שלא היה שם. הופיע גבר צעיר ושאל אותי למבוקשי. אני נופפתי במסמך וגמגמתי: "סליחה, אולי יש לזה איזשהו ערך?" אחרי הצצה חטופה התעשת האיש, התייצב לפני נייר הפרגמנט בראש מורם וענה: "אפילו הרבה. הקופונים של 1919 עוד כאן. שבע-עשרה שנות דיבידנדים! ואיגרת-החוב עצמה שווה היום שלושים לירות בערך! אתה רוצה שנכין לך תעודת הארכה, או…" "לא", קטעתי אותו, "אפשר לפדות את האיגרת הזאת? אני זקוק בדחיפות לכסף. עולה חדש". הפקיד הביט בשעון. "היום כבר לא", אמר. "ערב שבת, עוד מעט סוגרים. תבוא ביום ראשון. אנחנו נעשה חישוב מדויק, ומכיוון שזו תעודה למוכ"ז תקבל מייד צ'ק מזומן שאותו תוכל לפדות כרצונך".

וכך אמנם היה. ביום ראשון חזרתי העירה מיום לימודים קצר ראשון, ולאחר סדרת פעולות מהירה קיבלתי צ'ק על סך 40 ליש"ט בערך, סכום שנראה לי דמיוני ממש. כך זכינו, הלמוט ואני, במינימום מובטח לקיומנו במשך כל הסמסטר ויכולנו להמתין בשלווה עד שיגיעו כספי שכר-הלימוד באמצעות ה"העברה". אני התנצלתי בליבי לפני הגברת ברוק על הספק שהטלתי ברצונה הטוב ומיהרתי להתקדם יחד עם הלמוט לנקודה הבאה שעל סדר היום: מציאת מגורי סטודנטים זולים.

יד המקרה פתרה גם סוגיה זו במהירות הבזק: בערב, לאחר שנהנינו מארוחה חגיגית במחלבת "תנובה" — לֶבֶּן, לחמניית פרג וטבלת שוקולד "טוֹבְּלֶרוֹן" — גררנו את רגלינו בצינה הירושלמית היבשה בסביבות הפנסיון שלנו, ופתאום ראינו בחלון קומת-הקרקע של בניין חדש לגמרי שלט: "חדר להשכיר". המיקום השקט והסמיכות לתחנת האוטובוס להר הצופים (קו 9) הביאו אותנו לאחר התייעצות קצרה לדפוק על דלת הדירה שבקומת-הקרקע כדי להעמיד את הגורל במבחן. בעלת-הבית נראתה לנו זקנה כמתושלח אבל בריאה וחסונה. היא דיברה רק יידיש וערבית (היא התגוררה בירושלים מאז 1905, כפי שמיהרה לספר), אבל הבינה את רצוננו והראתה לנו את החדר. החדר היה מרוּוָח, אף כי שכן מתחת לפני הקרקע. הוא היה ריק ונראה לנו מזמין. היא ביקשה תמורתו ½2 ליש"ט לחודש, כולל מקלחת חמה בערבי-שבתות. חדר-הכביסה היה מחוץ לתחום בגלל המחסור במים. אנחנו הסכמנו מייד, כי בהשוואה למחירי הפנסיון נראה לנו החדר כמציאה של ממש. "אמידותנו" הפתאומית מיהרה להשכיח את לקח הסַבָּל החיפאי! קבענו שנעבור לחדר ביום שלישי, ה-5 בנובמבר 1935, שבו לא היינו אמורים להגיע לאוניברסיטה עד שעות הצהריים, וכך נותר לנו זמן פנוי לחשוב על רכישת רהיטים.

היו לנו התיבה של הלמוט לישיבה, ארגז המסע שלי, שהתא התחתון בו הועלה לדרגת כוננית ספרים ומזוודת-המלתחה שלי, שבשעת הדחק אפשר היה להשתמש בה כתחליף לארון בגדים. אבל עדיין היינו זקוקים למיטות, לשולחן ולמקום להניח בו חפצים לשימוש יומיומי. לכל אלה דאגנו ביום שלישי בבוקר, אחרי ארוחה עשירה בפנסיון. את משימת הרכישה ביצענו בסימטה שמתחת למעוננו החדש, שהייתה כבר בתחומי הרובע החרדי "מאה שערים", רובע שדיברו בו רק יידיש — פרט לענייני עסקים: הרהיטים נמכרו לנו בעברית, אם כי בהברה אשכנזית, שהייתה מוּכֶּרֶת לנו מ"בית-הכנסת הקטן" בבית (סליחה, בבית לשעבר). גילינו אפילו כּוּך זול למדיי לרהיטים, מה ששכנע אותי להשקיע מכספה של הגברת ברוק בספה עם ארגז לכלי-מיטה, כך שגם הכסתות והשמיכות שהבאנו איתנו וגם הישבנים הפרטיים שלנו זכו לטיפול הולם. הלמוט השקיע בנוסף על כך ב"כיסא ון-גוך" כדי שתהיה אפשרות לשבת ליד השולחן החדש ולעבוד עליו. כך עברנו למעוננו החדש בעזרת שני סבלים ועגלה דו-אופנית. שני הסבלים הביאו מן הפנסיון לחדרנו גם את שני הארגזים, ולאחר סיום מהיר של המעבר יכולנו לנסוע לאוניברסיטה.

מאוחר יותר נודע לנו משיחות עם חברים לספסל-הלימודים, שהתשלום המרבי תמורת חדר סטודנטים בקומה שמתחת לקומת הקרקע בסביבה שלנו הוא 2 ליש"ט לחודש. כעבור שלושה-ארבעה חודשים, כשכבר החשבנו את עצמנו "ותיקים", נתגלעו חיכוכים בינינו ובין בעלת-הבית ואנחנו אימצנו את הנוהג הפלסטיני של חודש החלפת הדירות שכונה בשם הערבי "מוּחַרֶם", שהיה כרוך בתחושה של התחדשות ודחף בני-אדם לעבור דירה. בוויכוח האחרון עם בעלת-הבית האשמנו אותה בניצול עולים חדשים. היא שילחה אותנו לדרכנו בלוויית מימרה, שבמרוצת השנים חזרה ועלתה בי שוב ושוב. "בחור צעיר", היא אמרה ביידיש דשנה, "יינגער מאן, איך וועל אויך ווייזען א חכמה: ביזנס איז קיי' גנייבה" [כלומר: עסק הוא לא גנבה]. הרומאים הקדמונים אמרו את הדבר בבהירות דומה, אם גם במידה פחותה של נחמדות: Caveat emptor [ייזהר הקונה], אבל יש בו, בנוסח הלטיני, מַעבר הולם לתיאור לימודיי באוניברסיטה.

[1]   פרק מתוך טיוטת זיכרונות שנכתבו בשנות חייו האחרונות של פרופ' יעקב טורי. הזיכרונות נכתבו בגרמנית ולא נועדו לפרסום. הפרק תורגם לעברית בידי בנו, פרופ' גדעון טורי, בראש ובראשונה לשימושם של הנכדים. הלמוט, דן ה. שמידט, הוא קרוב-משפחה וחבר ילדות, שעלה ארצה יחד איתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן