מבט אישי על שואת יהודי ברלין / ד"ר גבריאל א. אלכסנדר

דברים למעמד זיכרון ליום השואה והגבורה תשע"ב, קהילת הר-אל, ירושלים, 18 באפריל 2012

מבט אישי על שואת יהודי ברלין

חש אני שהנני עומד כאן, על בימת בית-הכנסת הר אל, במעמד הזיכרון ליום השואה והגבורה תשע"ב, לא בשל הידע שלי בתולדות הקהילה היהודית של ברלין אלא, כשליח ציבור יהודי אשר לא בחר בי, לא מינה אותי, ציבור אשר נרצח בשואה ושתרבותו הוכחדה.

ברלין, בירת הרפובליקה הגרמנית הפדראלית כפי שהתגבשה מאז נובמבר 1989, הייתה ליעד תיירותי ישראלי פופולארי. להערכתי, רבים מהתיירים אינם מודעים למשקע ההיסטורי של העיר. נוסעים לשם, בעיקר למסע קניות של "מותגים", לצייד מציאות בבתי הכל-בו, לטיול בגניה המטופחים של העיר ובפרט משום  שזה היה bonne tone להצהיר, הייתי בברלין, אהיה בברלין, הוזמנתי לברלין, אנחנו נוסעים  לברלין, רק חזרנו מברלין, ביקשו מאיתנו לבוא לברלין וכדומה. בקו הסיכום, על פי רוב, אמרות חסרות תוכן, עטופה ביוהרה סנוביסטיות ודברי הבל.

על כן, לשיטתי, נכון וראוי שקהילת הר אל ביקשה לייחד את הדברים במסגרת מעמד הזיכרון ליום השואה והגבורה ליהודי ברלין ושואת יהודי ברלין.

תולדות הקהילה היהודית בברלין, גורלה לפני ובזמן השואה, כמו גם רצח מרבית תושבי העיר היהודיים שלא עלה בידם להגר ממנה טרם לנפילתה לידי כוחות הצבא האדום הסובייטי במאי 1945, הם נושא מורכב הדורש עיון החורג ממסגרת הזמן הנתונה כאן.  כדי להתמקד, לא לפרוץ יתר על המידה את מסגרת הזמן שהוקצבה לי ולספר משהו מהכלל העצום הזה, החלטתי לנסח את דבריי בכתב, ולהישאר צמוד לטקסט ככל האפשר.

השואה לא הייתה נושא בביתנו. סבתא, פלורה ארטמן לבית יוקל, אמא של מרים שרלוטה או Lotte כפי שנקראה בביתה, נרצחה בפולין ב- 1942. סבא, גרהרד אלכסנדר, או בקיצור גרד, אבא של אבא אהרון ורנר אלפרד או Bims כפי שנקרא בביתו או אלכס כפי שקרא לעצמו יותר מאוחר, נרצח באושוויץ ב- 1943. אף על פי כן, הוריי מיעטו לדבר על אירועי השואה. כאשר לפני מספר שנים נטלתי, בכוונה, את הוריי לטקס בבית לוחמי הגטאות אשר בהפקתו הייתי מעורב בתוקף תפקידי בקרן קימת לישראל, אמרה אמא בתום האירוע, "אני לא מבינה בשביל מה אתה הבאת אותי לכאן. הרי זה לא הנושא שלנו. זה עניינם של היהודים מפולין או מרוסיה." כך! לאבא, הייתה דעה אחרת.

שנים רבות הצהרתי שוב ושוב, "כף רגלי לא תדרוך על אדמת פולין", זאת על אף ששכיחות נסעתי לאוסטריה ומדי פעם לגרמניה. לפני שלוש שנים, ביוני 2009, החלטתי להצטרף לסיור לפולין אשר ארגן שמחה שטיין, המנהל היוצא של  בית לוחמי הגטאות. יצאנו, קבוצה מקרית של שלושים ישראלים, מגיל שמונה-עשרה עד גיל שמונים. היינו למעין משפחה ואנו שומרים על קשר בינינו עד היום. אמא, אשר אז עדיין הבינה את המתרחש, הגיבה על הודעת הנסיעה שלי לפולין, "את זה אנחנו לא צריכים". אבא אמר, "אני מאוד מעריך אנשים  המשנים את דעותיהם".

מתי הבנתי לראשונה, כי דבר נורא ואיום קרה לפני שבאתי לעולם? הייתי בן 8 לערך. היה זה באקוודור הרחוקה, בה נולדתי. גרנו בבית דירות, מה שהיו מכנים כאן "בית משותף". בדירה מעלינו, התגורר נער, לא יהודי, מבוגר ממני בשנה לערך, אבל, בוגר ממני במידה ניכרת מבחינת אישיותו והבנת החיים. מכיוון שחדרי היה מלא צעצועים הוא אהב לבוא אלי. פעם,   שאל אותי הנער, אם יש לי סבא, סבתא, דודים, דודות וכדומה. סבתא הייתה לי. אמא של אבא. בגללה הגענו לאקוודור. אבל חסרו קרובי משפחה רבים. עניתי לילד, שאת שמו שכחתי, שהם, הקרובים החסרים, מתו במלחמה. על כך ענה הילד, "במלחמה מתים חיילים; אנשים כמו סבא, סבתא, דודים ואחים לא מתים במלחמות." לא מדויק ובכל זאת, יש הגיון מסוים בקביעה זאת. על כן שאלתי את הוריי, מה פתאום הקרובים החסרים מתו במלחמה, אשר בה מתים "רק" חיילים? אשר ענו לי אבא ואמא, איני זוכר. אבל, מאז הבנתי, שמשהו איום ונורא התרחש.

את "המכה" באשר למשמעות אירועי השואה חטפתי כאשר הגענו ארצה, באוקטובר 1960, ערב תחילת משפט אייכמן. המשפט, אשר דיוניו החלו ב- 11 באפריל 1961, ליווה את הליך קליטתי בארץ, עם כל משמעויותיו של מושג זה.

בשנת 1986, בשיחה מקרית ביני לבין פרופ' משה צימרמן, אשר היה לי מעין "יועץ סתרים" בלימודי המוסמך בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, עלה הרעיון, שאכתוב בהנחייתו דוקטורט על תולדות הקהילה היהודית בברלין. תרומה מסוימת להתגבשותו של הנושא הייתה לד"ר מיכאל היימן ז"ל. אכן, בימים בהם התלבטתי אם ליטול עלי את המסע והמשא לכתיבת דוקטורט שוחחתי גם עם ד"ר היימן. ד"ר היימן המליץ, שאבחר בנושא רגיונאלי ולא נושא מתחומיי ההיסטוריה האינטלקטואלית.

כאשר התחלתי במחקר כמעט לא ידעתי דבר על תולדות יהדות ברלין ומעט מאוד על קשריי המשפחה לעיר. לא ידעתי, למשל, שאמא של סבתא, היינו הסבתא של אבא, קלרה כהן לבית מזריץ, אשר נפטרה בדמי ימיה בשנת 1906, קבורה בבית הקברות היהודי של ברלין ב- Weissensee.

באותם ימי בראשית, מבחינתי, התבקשתי על ידי פרופ' ישראל גוטמן, עורך האנציקלופדיה של השואה אשר ערך  עבור יד ושם, לכתוב בהתראה של "מהיום למחר" את הערך "ברלין". עיקר הדברים אשר אביא כאן, לקוחים מערך זה.

יהודים התיישבו באזור הגיאוגרפי בו התפתחה לימים העיר ברלין החל מהמאה ה- 13. באמצע המאה ה- 18 הגיע מספרם לאלפיים. בברלין לא היה קיים אף פעם, גם לא בשנות השואה, גטו יהודי או רובע יהודי. יהודים גרו בתוך האוכלוסייה הכללית של העיר וכחלק אינטגראלי ממנה.

ברלין הייתה המרכז הראשון ל"השכלה" היהודית, בה ישב משה מנדלסון, בה הוקם בשנת 1778 בית-הספר "חינוך נערים" (Juedische Freischule), המוסד היהודי הראשון שנלמדה בו השפה הגרמנית. ב- 1854 הוקם בברלין המרכז הקהילתי הרפורמי. בשנת 1860 אישרו שלטונות הממלכה הפרוסית (המדינה הגרמנית המאוחדת או הקיסרות הגרמנית עוד לא הייתה קיימת) את החוקה הראשונה של "הקהילה היהודית של ברלין", ה- Juedische Gemeinde zu Berlin והעניקו לארגון הקהילה מעמד של "תאגיד ציבורי", Koerperschaft des Oeffentlichen Rechtes.

בשנת 1821 נספרו בברלין 3,300 יהודים. בשנת 1910, ערב מלחמת העולם הראשונה, ישבו באזור הגיאוגרפי של "ברלין רבתי", 142,000 יהודים. השיא היה בשנת 1925. אז נספרו בברלין קרוב ל- 180,000 יהודים, שליש מכלל יהדות גרמניה או קרוב ל- 5% מכלל תושבי העיר.

בתחילת שנת 1930 פעלו בברלין 115 בתי תפילה יהודיים. הקהילה עצמה החזיקה ב- 17 בתי-כנסת ובהם כ- 25,000 מקומות ישיבה. לצורך התפילות בימים הנוראים נשכרו אולמות מיוחדים ברחבי העיר, נערכו תפילות בנוסחים שונים, מהאורתודוקסיה השמרנית ועד לנוסח הרפורמי הגרמני הקיצוני.

בשנת 1978 ביקרתי לראשונה במערב ובמזרח ברלין. במהלך סיור מאורגן במזרח ברלין ראיתי   בפעם הראשונה, בחטף, את הריסות בית הכנסת  ב-  Oranienburgerstrasse, ה- Neue Synagoge. בקיץ 1986, טיילתי בשעת אחר הצהריים המאוחרות יחד עם עמית מהאוניברסיטה העברית, ד"ר אליעזר דומקה ז"ל, לאורך ה- Oranienburgerstrasse. ראינו, כיצד מהריסות הבניין צומח עץ. אפור ומדכא היה במזרח ברלין. שיכור אשר עבר במקום, סיפר לנו, מבלי שביקשנו ורצינו,  על פשעיה של ה- DDR כנגד היהודים. הבנו, כי בשונה מהנאמר בחוקת ה- DDR, לא הוקם שם גן עדן סוציאליסטי על אדמה גרמנית או כפי שנכתב במקור, Die Deutsche Demokratische Republik ist ein sozialistischer Staat der Arbeiter und Bauern .

על-פי רישומים ביומן עבודה אשר ניהלתי פגשתי ב- 16 בנובמבר 1989 פגשתי את מנהל מרכז התרבות היהודי, אז במזרח ברלין, ה-Centrum Judaicum , ד"ר הרמן סימון, זמן קצר ביותר אחר שאחד העובדים אשר הועסק בעבודות שיקום המבנה של ה- Neue Synagoge (ליתר דיוק, מבנה המבוא של בית-הכנסת, שכן בית הכנסת בעיקרו לא קיים יותר) מצא באופן מקרי לחלוטין את נר התמיד אשר היה תלוי בחזית ארון הקודש של בית הכנסת.

בערב סוכות אותה שנה, השתתפתי  בתפילה  בבית הכנסת של הקהילה היהודית של מזרח ברלין ב- Rykestrasse, בית הכנסת היחיד אשר גם לא הוצת ב"פוגרום ליל הבדולח" ב- 9 בנובמבר 1938 וגם לא נפגע בהפצצות. יש להדגיש, היו עוד בתי-כנסת אשר לא הוצתו ב"פוגרום", כמו למשל ה- Neue Synagoge, אך הם נפגעו מאוחר יותר במהלך מלחמת העולם השנייה. אולם בית הכנסת שימש ל-Wehrmacht, הצבא הגרמני, מחסן ואורוות סוסים. התנצלתי בפני מארחיי בקהילה,  שבשונה מהבטחתי לא השתתפתי בתפילת "כל נדרי".  בערב "כל נדריי" לא העזתי לעבור ממערב למזרח ברלין, וזאת עקב האירועים שהביאו מספר ימים מאוחר יותר לקריסתהרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, רוצה לומר, אירועי "נפילת חומת ברלין". אגב, אני הייתי הישראלי היחיד, ושלא יספרו לי בהקשר זה סיפורי אגדות, אשר עבר ב- 10 בנובמבר 1989 באמצעות הדרכון הישראלי שלי, יחד עם עשרות אלפי אזרחים של ה- DDR ממזרח גרמניה למערב ברלין, חוויה מאוד ייחודית אשר תלווה אותי עד יומי האחרון.

בביקורי הראשון בברלין באפריל 1978 הגעתי בטיסה מהמבורג. טסתי  כדי למנוע את המעבר היבשתי דרך ה- DDR. בלשכת התיירות בשדה התעופה ב- Tegel, אשר זה מקרוב נפתח, הופניתי לפנסיון אשר היה ממוקם ב- Fasanenstrasse. לא היה לי מושג, שמבנה מלון אשר נשקף מחלון חדרי בפנסיון, שימש עד לסוף שנות השלושים של המאה העשרים את "המשרד הארץ ישראלי" ה- Palaestina Amt, המקום בו הכריח באביב 1938 אבא את אבא שלו, הסבא שלי, לחתום על הסכמתו שיצורף לקבוצת הכשרה אשר הביאה אותו מספר חודשים מאוחר באמצעות "עליית הנוער" לקיבוץ קרית ענבים. היום אבא חוזר ומצהיר, "אני הצלתי לעצמי את החיים." וזה מאוד נכון. כך היה אבא בפועל ניצול שואה, תואר אשר רשויות מדינת ישראל מסרבות להעיק לו עד היום.

בחלקו האחר של ה- Fasanenstrasse בו עמד בית הכנסת הגדול ביותר של ברלין ביקרתי לראשונה גם כן בשנת 1978. מאוחר יותר הסתבר לי, שהמבנה המפואר אשר הוקם בראשית המאה העשרים ונחנך בטקס ממלכתי ב- 26 באוגוסט 1912 (קיסר גרמניה וילהלם השני ערך ביקור רשמי במקום מספר ימים לאחר מכן) ואשר בעיקרו שרד את הפצצות מלחמת העולם השנייה, פוצץ ב- 10 בנובמבר 1957 (מועד אומלל ביותר לביצוע מעשה כזה)   על פי הוראתו המאוד לא מחוכמת של ראש הקהילה היהודית של מערב ברלין דאז האדון היינץ גלינצקי, לטובת בניין חסר חן וטעם אשר עומד שם עד היום.

חזרה לקהילה היהודית של ברלין טרם השואה. הקהילה תמכה בעשרות אגודות יהודיות דתיות, ובכללן בתי-תפילה ובתי-מדרש חרדיים ובתי כנסת ספרדי ("תורכי") אחד. בשנות השלושים, טרם תפיסת השלטון על ידי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, הקיפה רשת בתי-הספר הקהילתיים 15 גני-ילדים, שבעה בתי-ספר יסודיים, שניים בחטיבת הביניים ובית-ספר תיכון אחד. לכלל הילדים היהודיים אשר למדו בבתי-הספר הכלליים החזיקה הקהילה בקרוב לחמישים בתי-ספר ללימודי הדת (Religionsschulen). לצד כל זאת, הפעילה הקהילה רשת רחבה ביותר של מוסדות סעד, רווחה ובריאות, אשר לטיפוחם הוקדש עיקר תקציב הקהילה.

ברלין הייתה מושב רוב מרכזי הארגונים היהודיים הגרמניים הארציים, כגון "האגודה המרכזית של אזרחים גרמניים בני הדת היהודית" אשר נודעה בשמה הגרמני המקוצר,  ה- Central Verein, ארגון הרווחה היהודי הכלל גרמני, ה- Zentralwohlfahrstelle der deutschen Juden, מושב הלשכה המרכזית של ארגון בני ברית בגרמניה, מוקמו בה מרבית מערכות העיתונים היהודיים אשר ראו אור בגרמניה.

עד לתום מלחמת העולם הראשונה שלטו במוסדות הקהילה "הליברלים". אחר מלחמת העולם הראשונה הונהגו, בשלבים, בחירות כלליות, שוות, יחסיות, אישיות וחשאיות למוסדות הקהילה, ובפרט לפרלמנט הקהילתי, ה- Repraessentanten Versammlung. בשנת 1926 זכתה בבחירות הללו בפועל המפלגה הציונית, "מפלגת העם היהודית", Juedische Volkspartei. בין השנים 1930-1928 עמד בראש ארגון הקהילה היהודית הגדולה ביותר בגרמניה, רוצה לומר, קהילת ברלין, ציוני, האדון גאורג קרסקי. בעבודת הדוקטורט הוכחתי "שחור על גבי לבן" כי הטענה המופיעה במרבית ספרי ההיסטוריה, שהפעילות הציונית בגרמניה טרם לתפיסת השלטון על ידי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית הייתה שולית, היא, בלשון המעטה, לא נכונה.

מאז ינואר 1933 החלה דעיכת היישוב היהודי בברלין ודעיכת מוסדות הקהילה. היישוב היהודי בברלין, כמו כלל יהודי גרמניה, היו מאז ועד תום מלחמת העולם השנייה, חשופים להטרדות והתנכלויות בלתי פוסקות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 התגוררו בברלין, ככל הנראה, כ- 75,500 יהודים, חלקם יהודים אשר הגיעו אליה זה מקרוב, מערי השדה. מספר זה נשאר יציב עד לתחילת 1941. ב- 19 בספטמבר 1941 חולק "הטלאי הצהוב" ליהודי ברלין, אותו הם היו חייבים  לרכוש עבור 10 פניג במשרדי הקהילה.

בעת הדרשה אשר הרב ליאו בק נשא ביום הכיפורים תש"ב, ככל הנראה יום רביעי ה- 1 אוקטובר 1941, נמסרה לו הפקודה, שהוא, יו"ר הקהילה מוריץ הנשל, ממלא מקום ראש הקהילה פיליפ קצובר ומנהלת לשכת הייעוץ לדיור הגב' מרתה מוסה, חייבים להתייצב בו ביום בפני מפקדי הגסטאפו. במטה הגסטאפו  נמסר להם, על מבצע מקיף ל"הוצאת" יהודים מברלין. הקהילה נדרשה למסור מיד רשימות מעודכנות של יהודי העיר, כתובותיהם ולהכשיר את מבנה בית הכנסת ב- Lewtzow Strasse למחנה איסוף לאלף מגורשים.

הגירושים נערכו במסווה של פינוי דירות. למגורשים נמסרה מספר ימים לפני מועד ההתייצבות במחנה האיסוף הודעה בכתב, שעקב יציאתם להגירה, Abwanderung, פקע חוזה השכירות שלהם. המגורש נדרש למסור לקהילה הצהרה מפורטת על כלל רכושו,Vermoegenserklaerung . ההצהרה שימשה לקהילה וללשכת הנשיאות העליונה לענייני הון בברלין, Oberfinanzpraesident Berlin-Brandenburg , בסיס פורמאלי לחיסול הרכוש היהודי בעיר, ליתר דיוק, הלאמת יתרת רכושו של כל יהודי שגורש מהעיר לזכות אוצר הרייך הגרמני או כפי שנאמר במסמכים, des gesamte Vermoegen des/der [wird] zugunsten des Deutschen Reiches eingezogen.

ב- 18 באוקטובר 1941 יצא מברלין המשלוח הראשון ובו כאלף יהודים אל גטו לודג' ומשם לרצח. עד ל"ועידת ונזה" ב- 20 בינואר 1942, גורשו לרצח בתשעה משלוחים כ- 10,000 מהודי ברלין. ב- 11 ביולי 1942 יצא המשלוח הראשון מברלין ישירות למחנות הרצח באושוויץ. הגירושים האחרונים יצאו מברלין לאושוויץ ב- 5 בינואר 1945, ב- 2 בפברואר 1945 לזקסנהאוזן ולרבנסברוק וב- 27 במארס 1945 לטרזיינשטט.  על פי הערכות מקובלות שרדו בברלין במאי 1945 קרוב ל- 5,000 יהודים אשר חיו בנישואים לבני-זוג "אריים" וכ- 1,400 יהודים אשר התקיימו במחתרת. המוסד היהודי היחיד בברלין אשר שרד את השואה, היה בית החולים היהודי, וזאת בהנהלתו של ד"ר וולטר לוסטיג, אשר היה נשוי לאישה לא יהודיה.

בסוף אוקטובר 1941 הצליח עורך הדין ד"ר אלפרד קרגר יחד עם בני משפחתו לעזוב את ברלין ולהגר לקיטו, אקוודור. הייתה זאת אחת הקבוצות האחרונות של מהגרים יהודיים אשר הורשו לצאת את תחומיי הרייך השלישי, טרם הטלת איסור ההגירה ב- 23 באוקטובר אותה שנה. בדצמבר 1942 ביקר את היהודים באקוודור, במסגרת מסע דרך קהילות היהודיות בדרום אמריקה, מנהל קרן היסוד אריה לייב יפה. אחר הביקור שלח קרגר ביום ה- 11 דצמבר 1942, מקיטו ליפה בירושלים, מכתב אישי ארוך ונרגש. העתקה של המכתב, אשר נוסח בשפה גרמנית מליצית, מצאתי בתיקי קרן היסוד השמורים בארכיון הציוני המרכזי. הגרמנית "המנופחת" של קרגר קשה מאוד לתרגום לעברית בת-זמננו. אביא כאן, בתרגום חופשי, משהו מעיקר דבריו.

כתב שם קרגר, פגשתי את ד"ר בק [הכוונה לרב ליאו בק] ביום שבו עזבתי את ברלין [היינו, סוף אוקטובר 1941]. ד"ר בק הטיל עלי למסור בשמו ליהודים בעולם, שהם [היהודים בגרמניה] מקפידים  על משמעת עצמית בלתי מתפשרת בטיפוח טובת הכלל. עם מותם במחנות הריכוז [כך נאמר במפורש במכתב מדצמבר 1942 לגבי שיחה אשר התקיימה בברלין באוקטובר 1941] הם [יהודי גרמניה ומנהיגיהם] ביטאו באופן מובהק את נאמנותם הגאה והמוחלטת ליהדות. (…).

לצורך עבודת הדוקטורט ישבתי בראשית אוקטובר 1989 באולם הקריאה ב- Landesarchive Berlin.  אז ה- Landesarchive Berlin   היה ממוקם במרכז מערב ברלין, בקרבה למקום  בו עמדה עד 1933 הלשכה המרכזית של ארגון בני ברית בגרמניה. משיחה   עם עובד הארכיון נודע לי, שאוסף תיקי ה"לשכת הנשיאות העליונה לענייני הון בברלין" רוצה לומר, ה- Oberfinanzpraesident Berlin-Brandenburgהועברה למשמרת בארכיון זה. ביקשתי לעיין בתיק של סבא.

לסבא גרד, גרהרד אלכסנדר, אין קבר, כמו למרבית הנרצחים בשואה. מבחינה זאת, הקופסאות ב"אנדרטת השואה" או בשמה המלא,האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, Holocaust Mahnmal  או  Denkmal fuer die ermordeten Juden Europasהממוקמת בסמוך ל"שער ברנדנבורג" בברלין, מעין סילוף  של משמעות "השואה". אגב, מעניין שעד היום אין בשפה הגרמנית מילה ל"שואה"; בגרמנית משתמשים או במילה העברית "שואה" או האנגלית "Holocaust".

ביום שני, ה- 9 באוקטובר 1989 פגשתי ב-Landesarchive Berlin את סבא. עלעלתי בדפי התיק שה- Oberfinanzpraesident Berlin-Brandenburgניהל עבורו. מעט ניירות. מאוד מסודר. התיק כולל את הצהרת ההון שסבא גרד נדרש לחתום עליה, לפני שגורש מברלין במסגרת מה שכונה ה- Fabrikaktion, החל מה- 1 במארס 1943. לסבא כבר לא היה על מה להצהיר. בסוף הניירת חתם בעיפרון, בכתב יד ברור, אולי בפעם האחרונה בחייו לפני שנרצח,

Gerhard Israel Alexander

Jude, Kennort Berlin

(יתכן כי טעה והיה צריך לכתוב Wohnort ולא Kennort)

Kenn-Nr. A 366247

מעולם לא חשתי כל כך לבד בברלין. ביומן העבודה אשר ניהלתי רשמתי באותו יום בקצרה, "היה מאוד קשה לעיין בחומר זה."

בקיץ 2009 עמדתי יחד עם עוד 30 ישראלים בפני הריסות קרמטוריום II באושוויץ-בירקנאו בו נרצח, ככל הנראה, סבא במארס 1943. מה אוכל לומר עכשיו  על המעמד?  נוכח הזוועה חש האדם אלם. סביר, הייתי נרגש. תמכתי במשתתפת בסיור אשר לקראת סיום הטקס   התמוטטה והתעלפה לתוך ידי. ברשות הוריי שיחיו, אמרתי קדיש. אחר שהתאוששתי, אחר שהתאוששנו, הלכתי  את  כל הדרך מהריסות הקרמטוריום עד לשער המחנה, מרחק של למעלה משני קילומטרים.

חלפה במוחי מחשבה, ומה סבא גרד היה אומר? מה האיש הזה, אשר לא זכיתי להכיר אותו, היה אומר, אילו יכול היה  לדעת, שהנכד שלו, הבן של הבן היחיד שלו Bims, הגיע מישראל, לביקור בפולין, בה נשבע לאורך שנים, לעולם לא לבקר.

בנובמבר 2009 הנחתי יחד עם האומן Gunter Demnig והאח שלי מיכאל "אבן נגף", Stolperstein לזכר סבא גרד, בפתח הבית ב-Prinzenstrasse  מספר 42, בסמוך ל- Moritzplatz ברובע Kreuzberg, בברלין, ליד המקום המשוער בו עמד בית המגורים האחרון של סבא בברלין. בשנים 1987 ו- 1989 עברתי עשרות פעמים בתחנת הרכבת מתחת ל- Moritzplatz מבלי לדעת, שאני למעשה נמצא היכן שסבא סיים את חייו בברלין.

אני יזמתי את הנחת האבן. אני שלמתי עבורה מכספי 90 אירו. אני הגעתי לברלין על חשבוני. בשונה ממיני רודפי כבוד וכיבודים, איש לא הזמין אותי או את אחי לברלין על חשבון כספי-ציבור כלשהם כדי שנוכל לקחת חלק בטקס (למעשה היו שניים), שהיה מרשים (למה, איך, סיפור נפרד שלא שייך לכאן).

השתתפותי בטקס הייתה במידה רבה בזכות מיכאל, האח שלי. הוא  הכריח/שכנע אותי לנסוע לברלין. הוא עייף מהיסוסיי-התלבטויותיי, אחרי שנמנעתי לבקר בה למעלה מ- 16 שנים. מאז שהגשתי את "התיזה" על תולדות הקהילה היהודית בברלין ואושר תואר הדוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, השתדלתי להתרחק מברלין. חשתי, שזה פרק בחיי אשר תם, אף כי לא נשלם.

בפועל, מי נשאר בברלין "באשמתי"? סבא, בדמות "אבן הנגף" בפינת הרחובות Prinzenstrasse  וה- Moritzplatz מימין לכניסה ל- Motel One Berlin Mitte אשר עומד שם היום.

העיר הזאת הקיאה מתוכה את יהודיה, ממנה נוהל רצח היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. איני אוהב חזרת יהודים אליה.