טוני הלה (1890 – 1964) הייתה מורה ומחנכת ישראלית, שהקימה יחד עם אהרון ברמן את בית הספר תיכון חדש בתל אביב וניהלה אותו עד מותה.
טוני הלה נולדה בפרוסיה המזרחית במשפחה יהודית מתבוללת. לאביה, השופט קספר הלה, נאמר, שאם ברצונו להתקדם בסולם הדרגות, כדאי שיתנצר, אך הוא דחה את ההצעה, אם כי אשתו הייתה מוכנה לכך. המשפחה עברה לברלין ושם היו הלה ואחותה חברות בתנועת הואנדרפוגל, תנועת נוער שקידשה את גוף האדם ואת הטבע. לאחר לימודים באוניברסיטה ובסמינר למורים, יצאה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, להשתלם בפריז. עם שובה לברלין הצטרפה לחוג ציוני, שבו היו חברים גם גרשום שלום, זלמן שזר ועקיבא ארנסט סימון. על אף התנגדות אביה, שסבר כי מקומה של יהדות גרמניה בארץ זו, עלתה הלה לארץ ישראל בשנת 1925.
בשנותיה הראשונות בארץ לימדה הלה בסמינר לבנות דתיות של תנועת המזרחי בירושלים, אך אופי המוסד לא תאם את השקפותיה והיא עברה לתל אביב והחלה ללמד בגימנסיה נורדיה, לצד ידידה המורה מאיר בלוך. בשנת 1937 הקימה עם אהרון ברמן את בית הספר תיכון חדש וניהלה אותו עד מותה בשנת 1964.
להלה לא היו ילדים משלה. היא ראתה בילדי אחותה ובתלמידיה הרבים את ילדיה, וכך גם התייחסה אליהם. היא הכירה את כולם בשמותיהם, דאגה לשלומם והקפידה להקנות להם ערכי מוסר לצד השכלה רחבה ומעמיקה. הלה הייתה מנהלת ומחנכת נאורה וליברלית, אך הקפידה גם על משמעת וכללי התנהגות. היא הטביעה את חותמה בתלמידיה והשפעתה ניכרת בהם עד עצם היום הזה. בין הידועים בתלמידיה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, הסופרים יורם קניוק ואייל מגד, המוזיקולוג פרופסור יהואש הירשברג וראש מרצ חיים אורון.
במשך שנים חיה הלה ללא נישואים עם גוסטב שטיינשניידר, אדם ברוך כישרונות, בן למשפחת חוקרים מפורסמת, שלא מצא את מקומו בארץ ועבד כמנקה רחובות, על אף השכלתו הרחבה וידיעותיו הרבות. השניים נישאו לבסוף כשהלה הייתה בת 68, וזאת רק כדי להבטיח ששטיינשניידר, שהיה צעיר ממנה, ייהנה מן הפנסיה שלה לאחר מותה.
בשנת 1964 הכריעה אותה מחלת הלב שממנה סבלה במשך שנים. היא אושפזה בבית חולים וכעבור חודשיים נפטרה בתל אביב. בשנת 2007 התקבלה בעיריית תל אביב החלטה לקרוא רחוב על שמה ביפו.
טוני הלה מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוני הקטנטונת נהגה לקחת את זרועי ולהובילני אומגאז'ה בחצר התיכון. השיחה תמיד היתה מעיין תוכחה עדינה שתמיד התסיימה בעידוד מחזק. משום מה למרות שהייתי תלמיד די פרוע– טרחה המנהלת המופלאה להבחין בניואנסים הקלים שאפשר היה להכיר (בקושי) בין עפאי הפרא. לקח לי שנים להפנים עד כמה אותן הליכות עדינות בחצר הסואנת תלמידים– בסופו של דבר עצבו בי דבר או שניים חיוביים.
באותה נשימה חובה להזכיר את המורה הנפלא מאיר בלוך שבשמינית בשלושת החדשים הראשונים של השנה כאשר כולנו רועדים מבחינת הבגרות (שחייבה כך וכך עשרות פרקים בכל התנ"ך) לימד אותנו את פרק א' בבראשית. אני זוכר שהיינו זועקים אליו "מאיר!, אין זמן חייבים לעבור על פרקים אחרים" והוא נהג לחייך בסובלנות ולומר–אל תתדאגו –אתם תעברו את הבחינה. אותם שלושה חודשים של ניתוח מעמיק מאין כמוהו של החוכמה האדירה האצורה בפרק הזה (ליבוביץ נהג לומר שפסוק א' בבראשית הוא אחד המשפטים החשובים ביותר בתולדות האנושות)–עצבו את חיי במידה רבה. בכל מיני מצבים הייתי חוזר לתהליך הלימוד, ליכולת לפענח מן הכתוב כל כך הרבה דברים שהעיין הבלתי מזוינת פשוט מפספסת. טוני, מאיר, פאפוריש–מחנכים אדירים!
הייתי תלמיד תחת ניהולה של טוני בשנים 1955-1959 (בכיתה י"ב היא הייתה גם המחנכת שלי). טוני הייתה ההוכחה לכך שניתן להיות הומניסט ובו בזמן גם לאהוב את ארץ ישראל (היום זה לא מקובל), וברוח זו גם חינכה אותנו. היא האמינה כי עלינו לדעת לחיות בתוך המרחב, והשפה הזרה הנוספת שנלמדה בבי"ס הייתה ערבית (ולא כמקובל בבתי"ס אחרים בהם נתנה בחירה בין ערבית לצרפתית). היא טיפחה מועצת תלמידים משמעותית, הדגישה לימודי ספרות כללית ואמנות (עד היום כאשר אני מבקר במוזיאונים בעולם אני שומע את קולה המסביר את המשמעות של תמונה או פסל). היא דאגה להפגיש אותנו עם מדינאים ואנשי רוח ידועים בכדי להרחיב את אופקינו. היא לא הקפידה על הופעתה החיצונית, ולא על דיסטאנץ וגינוני כבוד בין תלמידים ומורים (לכולם קראנו בשמם הפרטי – למעט דר' ברמן המנהל המשותף). האידיאולוגיה שלה הייתה סוציאליסטית, והיא עודדה את פעילותן של תנועות נוער. מיטב האליטה של המדינה (ולא רק מתל אביב אלא גם מכפר שמריהו, הרצליה פיתוח וכד') שלחה את ילדיה ל"תיכון חדש" כולל כל מנהיגי הפועלים. היא נהגה להתלוצץ על שיירת מכוניות הפאר של כל ה"סוציאליסטים" החונה בשולי הכביש (היום דרך נמיר) בערבי הורים,