קהילת הייקים

מרדכי שור

מאת: דני שור

עוד הרבה לפני שהוקמו רשתות בתי הקפה הנוכחיות, קיימים היו בארץ בתי קפה מיתולוגיים, אליהם נהרו אנשי דור האספרסו בשנות ה – 50 וה – 60. מרבית מכונות האספרסו בבתי קפה אלה הינם מתוצרת מקומית, של חברת "לה  פבוריטה", שמייסדה, מרדכי שור, נמנה עם חברנו.

מרדכי נולד בשנת 1924 בצ'כוסלובקיה כבן הזקונים למשפחה שמנתה 8 אחים ואחיות. הוריו היגרו בשנת 1912 מגליציה שהיתה אז חלק מממלכת אוסטרו הונגריה לצ'כוסלובקיה העתידית. אביו שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא אוסטרו הונגריה. כאשר ביקשו הוריו לקבל אזרחות עם קום המדינה הצ'כוסלובקית הם נענו בשלילה. בשנת 1938 היהודים שהתגוררו בצ'כוסלובקיה ואשר לא היו בעלי אזרחות של מדינה זו גורשו מצ'כוסלובקיה לחלקים שסופחו להונגריה. הגירוש לא פסח על משפחתו של מרדכי. באחד מלילות שבת גורשה המשפחה לאיזור ההונגרי. המשפחה הסתובבה למעלה מחודש באזור זה ושבה לאחר מכן לבית בק'זמארוק, לאחר הכרזת העצמאות הסלובקית.

בחו"ל היה מרדכי חבר בבני עקיבא. הוא ניסה לקבל אישור לעלות לארץ דרך עלית הנוער אך נתקל בסירוב עקב גילו הצעיר.

הוריו של מרדכי, חלק מאחיותיו ומרדכי עצמו נרשמו לעליה לארץ בתשלום. המסע ארצה החל בסוף שנת 1939, האוניה בה נסעו מרדכי, שהיה אז בין 15 ומשפחתו הגיעה ארצה בינואר 1940. ליד חופי תל אביב הורידו את הנוסעים לספינה קטנה יותר ובה הפליגו לכיוון חיפה. לרוע המזל עלתה הספינה על שרטון ולמעשה "הבריטים הצילו אותנו מטביעה" אומר מרדכי. מאחר ומרדכי ומשפחתו הגיעו ארצה באופן בלתי לגאלי, הם הושבו במחנה המעצר עתלית במשך כחודש. "אנחנו היינו אלה שחנכו את מחנה המעצר". לאחר ששוחררו עברה המשפחה להתגורר בבית עולים בתל – אביב. מכאן היו למעשה אמורים להתחיל לדאוג לעצמם – למצוא מגורים ופרנסה.

מרדכי שהיה אז בין 15 רצה להשלים את השכלתו ולרכוש מקצוע. הוא התקבל באופן מקרי ללימודים בבית ספר החקלאי "מקוה ישראל" "במקרה נודע למשפחה שבקבוצת הנוער הדתית שהיתה במסגרת "המזרחי" התפנה מקום לאחר ששלושה נערים הודיעו שהם לא דתיים ורוצים לעזוב את הקבוצה" אומר מרדכי. כך נוצרה האפשרות להצטרף ללימודים במקוה ישראל, במסגרת מחזור ג' – היה זה באפריל 1940. רב המורים במקוה ישראל היו בוגרי אונברסיטאות מגרמניה, ובהתאם, רמת הלימודים היתה גבוהה מאד.

הקבוצה בה למד מרדכי כללה בעיקר נערים יוצאי גרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה. אנשי הקבוצה החליטו כי ידברו אך ורק עברית. בצורה כזו הם רכשו במהרה את השפה העברית דבר שהקל מאד על השתלבותם המהירה בארץ. שני האחים של מרדכי ובני משפחתו שבחרו שלא לעלות לארץ ונשארו באירופה הושמדו בשואה.

התקרבות צבאו של הגנרל הגרמני רומל לאל עלמין בשנת 1942, קטעה את לימודיו. התלמידים פוזרו לעזרת הקיבוצים והמשקים החקלאיים. מרדכי הצטרף לשורות ההגנה בה היה חבר עד תום מלחמת השחרור.

רב חברי הקבוצה בה למד מרדכי עברו לקיבוץ טירת צבי. מרדכי עבר לקיבוץ בית יצחק, שם עבד מספר חודשים. מחצית מהשכר שקיבל הפריש לטובת תשלום עבור אוכל ולינה. ב – 1943 הצטרפו רב בני מחזורו של מרדכי לקיבוץ טירת צבי. מרדכי החליט, בהתאם לנטיתו הטבעית, שהוא מעונין לעסוק בענף המתכת ולא בחקלאות  (יתכן ובשל העובדה שאביו עסק בתחום זה), ופנה ללמודים בבתי מלאכה בענף המתכת.

המנהלים בבתי המלאכה היו יוצאי גרמניה ומזרח אירופה. הם העניקו למרדכי הדרכה מקצועית יסודית מאד, דבר שסיע למרדכי בהמשך דרכו בתחום היצור בענף המתכת. במסגרת עבודתו בבתי מלאכה באותה תקופה,  עסק מרדכי גם בייצור חלקים לתעשיה הצבאית. במקביל הוא סיים במסגרת לימודי ערב בית ספר תיכון ופנה ללימודי הנדסת מכונות בבית הספר הגבוה להנדסה וטכנולוגיה "מונטיפיורי".

בשנת 1952 החליט מרדכי שהוא רוצה להיות עצמאי והקים את "לה פבוריטה", כבית מלאכה קטן בחולון. הוא קנה מחרטה קטנה וביצע ייצור ותיקונים של חלקי מתכת. באותו זמן החלו ליבא מכונות אספרסו מאיטליה. "מאחר והמדיניות באותה עת היתה לא לאפשר יבוא מחו"ל ראיתי בתחום מכונות האספרסו פוטנציאל והתחלתי ליצר לתת שירות תיקונים וליצר ולספק חלקים למכונות". לאט לאט התפתח בית המלאכה ומרדכי התחיל בייצור מכונות אספרסו כחול לבן. המכונה אשר פותחה על ידו, כבשה בהצלחה רבה את השוק. לציבור הישראלי, היווה האספרסו חידוש מרענן ביחס לקפה השחור והקפה הטורקי.

את מכונות האספרסו מתוצרת "לה פבוריטה" אפשר לראות בכל רחבי הארץ, בבתי קפה, מזנונים, בתי מלון וקיבוצים. בגלל אמינותן הגבוהה והעיצוב הייחודי שלהן, מועדפות פעמים רבות מכונות "לה פבוריטה" המקומיות על מכונות מקבילות מתוצרת חו"ל. מרדכי היה שנים רבות היצרן הבלעדי של מכונות אספרסו בארץ. מכונות האספרסו יוצרו תחת השגחה של מכון התקנים, ואף יוצאו למספר מדינות בינהן ארה"ב, אוסטרליה, אוגנדה ובריטניה.

את השם "לה פבוריטה" הגתה אישתו, נלי רות, גם היא ילידת צ'כוסלובקיה, שהגיעה ארצה במסגרת עלית הנוער עם פרוץ מלחמת העולם השניה.

השם "לה פבוריטה", אינו שם עברי, אך "מה לעשות", אומר מרדכי, "זה שם ומותג שמוכר מכונות קפה". עד היום רבים חושבים שמדובר למעשה במכונות איטלקיות אך מדובר במכונות כחול לבן. עד היום ניתן לראות מכונות בנות 30 – 15 שנה ויותר בחלק לא מבוטל של מקומות בהם מוגש קפה אספרסו.

בתחילת שנות השישים עבר המפעל לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שהיתה באותה תקופה "מרכז העניינים", ובתחילת שנות השבעים עם התרחבות המפעל, הוא עבר פעם נוספת למיקום בו הוא שוכן עד היום, אזור התעשיה של בני ברק, מול אצטדיון רמת גן.

חלקה של לה פבוריטה בשוק האספרסו בשנות השישים והשבעים היה מוחלט, זאת עקב ההגנה על תוצרת הארץ. בכך הפך המונח דור האספרסו לנחלתה הבלעדית של "לה פבוריטה". המפעל היווה מקור גאוה לתעשיה המקומית, ובתערוכות וירידים נחשף מרדכי לבכירי המשק והממשל, כדוגמת ראש הממשלה בן גוריון, פנחס ספיר, זאב שרף, אפרים קציר, חיים ברלב ועוד.

בגיל 84,  מכר מרדכי את "לה פבוריטה". יחד עם זאת הוא ממשיך לעבוד בחברה ומשמש יועץ, התורם מניסיונו, מירצו ויכולותיו הטכניות להמשך הפיתוח והאחזקה של מכונות האספרסו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן