משפחת (הלמוט) כהן / יאיר (הילמוט) כהן

מכר שלי, נדב מן, עושה עבודה דוקומנטרית על משפחות יהודיות עבור מכון "בית צבי" ועבור אוניברסיטת חיפה. במסגרת עבודתו הוא ביקש ממני לראות תמונות שונות הוא חשב שהתמונות מאוד מעניינות, אני לא הסכמתי איתו אבל עזרתי לו ככל יכולתי.

לאחר מכן הוא ביקש גם שאספר לו על התמונות. במהלך העבודה הוא גילה שחלק מהסיפורים שאני מספר הם גם רלוונטים. גם פה לא הסכמתי איתו, אבל בסופו של דבר נכנעתי, ולכן אני אנסה לספר בקצרה את הסיפור של משפחת תיאודור כהן (Thoudor Cohn) מברסלאו (Breslau) ,גרמניה ואת סיפור חיי.

נולדתי בעיר ברסלאו (Breslau) ,אז גרמניה,והיום ידועה בשם וורצלאב (Wrozlaw) ,פולין.נולדתי ב-27 במאי 1918 קצת לפני סיום מלחמת העולם הראשונה.אימי (Liesbeth לבית Cohn ) הייתה אישתו השניה של אבי.אישתו הראשונה של אבי נפטרה בלידתו של אחי למחצה, היינץ. אחותי,שושנה (Susel) נולדה בחמישי לנובמבר 1919 (נפטרה בשנת 2008 בקרית אתא,ישראל). רק בבר המצווה שלי אמא שלנו סיפרה לנו כי אחינו ,הגדול מאיתנו בשש שנים, הוא למעשה אחינו למחצה. אבי ושני אחיו היו הבעלים של חנות למוצרי סידקית,שנקראה Max Cohn &co.

למדתי שלוש שנים בבית ספר פרטי,ואז עברתי לגימנסיה (Johannes Gynasium) בה למדתי עוד 6 שנים,שם למדתי הרבה לטינית,יוונית עתיקה (דבר ששימש אותי מאוחר יותר ב"קריירה" שלי כבנאי וסבל בנמל חיפה שם השפה היוונית הייתה מאוד חשובה!) ומעט מאוד אנגלית .

בשנת 1934,שנה לאחר שהיטלר עלה לשילטון, החלטתי,אני,ועוד שלושה מחבריי מתנועת הנוער הציוני היהודי "Kameraden” (=החברים,שהפכה מאוחד יותר ל "Werkleute”=אנשי העבודה) להכין את עצמנו לעליה לארץ ישראל,אז פלשטין. החלטנו להפוך לבנאים של ה"הארץ המבוטחת",ושלושתנו הלכנו ללמוד בנאות.למדנו בחברת בנין גדולה מאוד בשם "מיכאל קלישקי" (Michael Kaliski),ברח' גרפשנר (.Graebschener str).

באפריל 1937 שלושתנו עברנו את הבחינות המקצועיות,כל אחד במקצועו,ואז נפרדו דרכנו.בסופו של דבר ארבעתנו הגענו לארץ ישראל,היינו חברים בהגנה ומאוחר יותר התגייסנו לצבא הבריטי.

ב-24 למרץ 1941 התגייסתי לצבא הבריטי לחיל ההנדסה (Royal Engineer Corp) שם שירתתי חמש שנים וחצי. היחידה שלי (740RE Artisan works coy )עברה מפלסטינה לסוריה ולבנון. שלושה רבעים מהחיילים היו יהודים ורבע ערבים מפלסטינה. מאוחר יותר העבירו את החיילים הערבים ליחידה אחרת ,והחלק היהודי נקרא 743RE Artisan works coy. לאחר אימונים מיוחדים שכללו סילוק פצצות,הכנת שדה מוקשים ופירוקם,בניית גשרים ובניית כבישים,היחידה עברה לארמיה השמינית של מונטוגמרי,שבאותו זמן כבשה בפעם האחרונה את איזור המדבר המערבי (איזור זה היה מאל-עלמין במצרים עד לטריפולי שבלוב) מצבא גרמניה.אנחנו,שהשתייכנו ליחידתו של רומל, נשארנו בטוברוק (Tobruk) שבלוב עד שהיחידה חזרה לאלכסנדריה שבמצרים כדי להתכונן לכיבוש האי כריתים,יוון. אך כוחות הפלישה הבריטים חזרו מכרתים לאלכסנדריה לאחר שבוע של לחימה והפסדים כבדים.

באותה תקופה חליתי בצהבת והייתי בבית חולים במשך חודש.היחידה שלי עברה לאיטליה ואני נשארתי במצרים ועברתי לחזית המזרח התיכון (Middle East Forces-M.E.F ). במהלך שהותי בחזית המזה"ת הייתי בבירות ובתקופה האחרונה לשירותי הייתי ליד תל אביב בבית נבלה. לאחר חמש שנים וחצי של שרות השתחררתי מהצבא הבריטי. חופשת השחרור שלי החלה ב 17 למאי 1946, והשחרור הסופי היה ב 24 לספטמבר 1946 בסרפנט (צריפין של היום).

ב-23 לספטמבר 1946 התחתנתי עם נירה לבית קראוסר (Kraushaar) בטקס קטן וצנוע ברבנות בחיפה.החתונה הייתה כל כך קטנה עד שלא היה לנו מניין ולכן בקשנו מנהג המונית להצטרף לטקס.לא היה לנו פשוט כזוג צעיר למצוא דירה. “ארגון החיילים (הבריטיים) המשוחררים" עזר לנו, ובעצם "כבשנו" חדר בקרית בנימין (היום שכונה בקרית אתא).

זו הייתה ההתחלה של 61 שנות נישואין מאושרות. אשתי היקרה,נפטרה בכ"ט בחשוון התשס"ח (ב 10 לנובמבר 2007) בגיל 87. לא כל השנים היו קלות, אך השתדלנו להוציא את המיטב מהן.

במרץ 1948 שוב גויסתי,הפעם לצבא של המדינה החדשה,צה"ל. בתקופה שבין שיחרורי מהצבא הבריטי ועד לגיוסי לצה"ל עבדתי בעבודות בניין שונות. נירה,אשתי,התחילה לעבוד בבית חרושת לאטריות, ומאוחר יותר עבדה במטבח הפועלים של מפעל הבדים "אתא".

אני, בינתיים,הייתי חייל בחיל ההנדסה של צה"ל ביחידה שנקראה "מחלקת הנדסה 1”. המפקד של היחידה היה דוד לסקוב,חבר שלי מהצבא הבריטי. למעשה,בצבא הבריטי הוא היה טוראי ראשון ואני הייתי הרב"ט שלו. במהלך השנים הוא התקדם בסולם הדרגות הצבאי והיה קצין הנדסה ראשי בדרגה מיוחדת של תת אלוף, ובעצם הקצין המבוגר ביותר בעולם. דוד לסקוב התפרסם בעולם כממציא אמצעי לחימה שונים כמו גשר הגלילים ומטעני צפע.בסיום מלחמת השחרור,לסקוב ביקש ממני להשאר בצבא קבע,אך אני סירבתי מכיוון שלא רציתי להמשיך בקרירה צבאית. מה שלא ידעתי שזו לא תהיה המלחמה האחרונה של המדינה החדשה…

בהקשר זה אני אספר על כל הגיוסים שלי לצבאות השונים והמלחמות והמבצעים בהם השתתפתי:

ב-30 ליוני 1938 נרשמתי לצבא הגרמני בברלין לחיל המילואים מס' 2 (Wehrmacht Ersatz Reserve 2 ). מכיוון שהייתי יהודי לא קיבלו אותו לצבא הסדיר אלא רק לצבא המילואים.

לאחר העליה לארץ הצטרפתי להגנה והשתתפתי באימונים בסיסיים ושמירות.
ב-24 למרץ 1941 גיוס לצבא הבריטי, ושחרור ממנו ב-24 לספטמבר 1946.
23 למרץ 1948 גיוס לצה"ל. שחרור מצבא הסדיר בצה"ל ב-23 למאי 1948, וגיוס לכוחות המילואים של הצבא תוך כדי השתתפות במבצעים לאורך כל הגבולות.
נובמבר 1956 השתתפות ב"מבצע סיני".
יוני 1967- השתתפות במלחמת ששת הימים-שירות כקצין הג"א (הגנה אזרחית) בתפקיד של סגן מפקד חבל הקריות.

לא השתתפתי במלחמת יום הכיפורים מכיוון ששוחררתי מצבא המילואים כמה חודשים לפני כן. גם בניי נכדיי שירתו בצה"ל על חיילותיו השונים והשתתפו במלחמות ישראל לאורך השנים.

לאחר מלחמת השחרור עבדתי כבנא והפכתי להיות מנהל עבודה בחברת "וולך את מרקוביץ",חברה שבנתה בזמנו עבור חברת הבניה "רסקו". במהלך עבודתי בניתי את שכונת פנטגון בקרית מוצקין. מר וולך עזר לנו לקנות דירה בשכונה זו,הדירה הייתה שני חדרים וחצי, 45 מטר מרובע ברחוב עוזיאל 17. דורון, בני, נולד בשנת 1951 לאחר תקופה ארוכה של ציפיה, ובשנת 1954 נולד עודד (דדי) לאחר ניתוח קשה, שלאחריו נירה לא יכלה ללדת יותר.

בשנת 1956 התגלו אצלי בעיות בעמוד השדרה, וכך הסתיימה הקרירה שלי כבנאי, והתחילה הקרירה השניה שלי כמחסנאי,קודם במפעל "פרוטרום" ולאחר מכן ב"וולקן הנדסה". את העבודה כמחסנאי ב "פרוטרום" קיבלתי משום שהייתי "יקה" שהיו ידועים כעובדים טובים. ב"וולקן הנדסה" עבדתי כמעט 30 שנה,רוב הזמן כמחסנאי ראשי.

בשנת 1979 טסנו בפעם הראשונה לגרמניה,אחרי שעזבנו אותה לפני כ 50 שנה. ביקרנו בהנובר (Hannover ),ברלין,ברמן ( Bremen) ולונדון.הנובר היא עיר הולדתה של נירה שם היא מצאה את קברה של אמה שרה (סאלי) קראוסר (Sara Sally Kraushaar ) ונפגשה עם בני כיתתה. בלונדון נפגשנו עם קרובי משפחה של נירה ושלי.

בשנת 1983 יצאתי לפנסיה, ואז נירה ואני התחלנו חיים החדשים,הידועים גם כחיים בגיל הזהב.בתקופת הפנסיה שלי בילינו הרבה זמן ביחד,ובכל קיץ השתדלנו לנסוע לטיולים באירופה. כל זה נגדע עם מותה של נירה בשנת 2007. לא נשכח אותה לעולם ונזכור אותה באהבה.

כעת אספר על קטעים מחיי, חלקם מצביעים על הגישה של יהודי גרמניה כלפי השלטון הנאצי בתקופה שלאחר שנת 1933, כמובן מתוך אי ידיעה מה צופן העתיד……

30 בינואר 1933- הייתי שייך למועדון סקי במסגרת בית הספר שבו למדתי. באותו התאריך נסענו לטיול באיזור הסודטים (Sudeten ).המחנך שלנו,שהיה אחראי על 25 תלמידים,היה חבר במפלגה הנאצית, והוא נשא על הצווארון שלו צלב קרס. למרות זאת,באופן אישי הוא היה מורה צעיר נחמד מאוד ואפילו הלכנו פעם אחת לבקר אותו בביתו.

בערך בשעה 8 בערב,באותו היום, שמענו בחדשות ברדיו כי הנשיא הינדנברג מסר את השלטון להיטלר. לאחר מכן דברנו על החדשות,ואני אפילו אמרתי: “אל תפחדו הוא לא ישרוד את החורף הזה….”

בפועל,כולנו יודעים,הוא נשאר יותר מעשר שנים, והשאיר אחריו מיליונים של קורבנות,מתוכם שישה מיליון יהודים.

ה-1 לאפריל 1933- יום זה נקבע כיום חרם כלכלי על היהודים,והיה בעצם הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.הסיסמא של החרם הייתה:“Kauft nicht bei Yuden ",אל תקנה בחנויות של יהודים.

כמה ימים לאחר מכן חגגנו משפחתי ואני את יום הולדתו החמישים של אבי. במסיבה הזו היו כ 30 אנשים ממשפחתי מצד אבי ואימי,וכמובן כולם דיברו על החרם. אני הייתי בסך הכל ילד נער צעיר,עוד לא בן 15, והעזתי לומר את הדברים הבאים:”אם היה לכם קצת שכל, הייתם מוכרים את החנויות שלכם,לוקחים 1000 ליש"ט (הסכום אותו אפשרו הגרמנים לקחת למי שעזב את גרמניה) ונוסעים לפלסטינה, להתחיל חיים חדשים שם".

הדוד שלי,יעקב כהן,שהיה ראש המשפחה קם וענה לי: “אתה,הילד הקטן והשובב,תגיד לנו מה לעשות? אנחנו לא צוענים שעוברים ממקום למקום. אבא שלך שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם (הראשונה) וזכה בצלב הפלדה (Iron Cross second class )”. גם אבי כעס עלי מאוד, אבל אימי הוציאה אותי מהחדר ואמרה: “אני יודעת שאתה צודק, אבל לא היית צריך להגיד את מה שאמרת ולהעליב את אביך ואת דודך בפני האחרים".

30 ליוני 1938 -הגיע זמני להרשם לצבא הגרמני "Deutche Wehrmacht”. באותו הזמן למדתי בברלין. באותו הבוקר הגעתי ללשכת הגיוס על מנת להרשם ולהיות מוצב באחת מהיחידות כבנאי,הייתי היהודי היחיד מבין כמה מאות אנשים. המפקד מאוד שמח לראות שיש בנאי שהוא יכול להציב ביחידתו,אבל לאחר כמה דקות הוא אמר:”אני מצטער, לא ידעתי שאתה יהודי ולכן אתה לא יכול להיות מוצב ביחידה שלי". כך שוחררתי מהשירות הסדיר של הצבא הגרמני אך רשמו אותי לכוחות המילואים. בפנקס החייל הגרמני שלי ישנה חותמת גדולה עם המילים:”משוחרר מכיוון ששייך לגזע היהודי".
9 בנובמבר 1938- ליל הבדולח. באותה העת התארחתי בביתם של ההורים של חברתי באותו הזמן, בעיר Karlsrue. בוקר אחד הטלפון צלצל ואחד מידידי המשפחה סיפר כי מתרחש פוגרום במרכז העיירה. במהלך הפרעות הם ראו את אבי המשפחה, פרופ' הרמן קאן, רץ בלי כובע על ראשו ובלי המשקפיים שלו. ברגע ששמעתי את זה הלכתי למרכז העיירה לחפש אותו.

מר קאן היה מורה בבית ספר היהודי שסמוך לבית הכנסת בעיר. כאשר התקרבתי לבית הכנסת ראיתי שכל הבניין עולה בלהבות, ואת ארון הקודש וספרי התורה שבתוכו גם עולים באש. אמרתי "שמע ישראל", ברחתי משם על מנת להמשיך לחפש את פרופ' קאן, לא הצלחתי למצוא אותו וחזרתי ברכבת לבית. מאוחר יותר התקשר פרופ' קאן מהיער וביקש ממני להביא לו כובע ואת המשקפיים שלו.אנחנו התחננו בפניו שישאר ביער ולא יחזור לעיר, אמרתי לו שאני אביא לו כמה שמיכות וקצת אוכל על מנת שיוכל להציל את עצמו ולא להתפס. הוא סירב, וענה לי:”אני רוצה שיקחו אותי רק מביתי ולא משום מקום אחר".

הוא חזר הביתה, ובאמת לאחר חצי שעה פעמון הדלת צלצל, נכנסו אנשי ה S.A ואסרו אותו. באותו הזמן אני התחבאתי בארון על מנת שלא יקחו גם אותי. פרופ' קאן חזר רק לאחר חודש וחצי, מוכה, חבול ואחרי שהשיל כ 20 ק"ג ממשקל גופו. הוא חזר מדכאו.

כשבוע לאחר מכן הלכתי לקונסוליה השווצרית, מכיוון שבשוויץ הדוד של החברה שלי סידר לשנינו אישור עליה לארץ ישראל(certificate). האישור המתין לנו בשוויץ ואנחנו היינו צריכים ויזת מעבר לשבוע לשוויץ על מנת לקחת את האישור ולעלות לארץ. השווצרים סירבו לתת לנו ויזת מעבר מפחד שנשאר בשוויץ ולא נמשיך לארץ ישראל, לכן ביקשתי מהפקיד בקונסוליה השווצרית שיתקשר לסוכנות היהודית בבזל ואכן יוודע שמחכה לנו האישור שם. לאחר שעשה כמה טלפונים ואכן התברר שיש לנו אישור כניסה לארץ ישראל,הוא נתן לנו את ויזת המעבר. לקחנו רכבת לבזל ומשם הגענו לארץ ישראל.

אחי,היינץ כהן, הצליח בעזרתו של פרופ' ארנסט כהן לברוח ללונדון, והגיע לאנגליה באביב 1938. בדרכו ללונדון הוא עוד הספיק לראות את אחותי שושנה במחנה עבודה ציוני בהולנד. שושנה,עצמה,הגיעה לישראל במרץ 1938 והצטרפה אלי לקיבוץ גן יבנה (משמר הדרום).

כך,בסופו של דבר שלושתינו הצלחנו לברוח מפני הנאצים. היחידה שלא הצליחה היא אימי היקרה, שנשלחה לטרזינשטט, וכנראה מצאה את מותה באושויץ.