יהודית נוימרק

נולדתי ב-1924, בבודפשט. גדלתי בין שתי מלחמות העולם, בתקופה איומה שעשתה שמות בבני אדם בכלל וביהודים בפרט. להביא לשולחן ארוחה ל 4  נפשות הייתה משימה אסטרטגית כשאבא היה מחוסר עבודה רוב הזמן. ירשתי מאמא שלי את השערות המקורזלות, את דלקת הפרקים ברגליים ובידיים. לא ירשתי ממנה את גאוניותה להסתדר עם כסף בכול מצב. מאבא שלי ירשתי את האהבה למוסיקה, לטבע, ליופי ועוד כמה תחומים, עד שמלחמת העולם השנייה מחקה את המושג "תרבות" כפי שגדלנו בה.

אבא נולד בעירה נידחת לא רחוק מן ה BALATON, הכינרת של ההונגרים-למשפחה יהודית ענייה מרודה. בן זקונים, שאמו נפטרה זמן קצר אחרי הולדתו. כשהתברר עד כמה היה מוכשר וחכם, עזבו אביו שהתחתן שנית, עם אשתו והילד בן ה-8, ועברו לבודפשט. איך עלה בידם לגדל אותו, לשלוח אותו לגימנסיה, לא סופר לי מעולם. הם רצו שילמד משפטים אבל הוא ברח מזה אחרי השנה הראשונה כי אז כבר היה לו ברור שהוא רוצה לעסוק בחינוך ובחינוך בלבד.

המשפחה מצד אמי הם מאנוסי ספרד שהגיעו להונגריה מטרנסילבניה. בין בני משפחת Frankel בסף המאה ה-19, 3 היו מהנדסים, והרביעי סבי היה סוחר. על מקורות סבתא שלי לא סופר לי דבר.  במשך השנים הם פתחו בתי מלון בבודפשט, וב-Abacia, אז עיר AUSTRO-HUNGRIA. עם גמר המלחמה אבדו את כול רכושם מעבר הגבול החדש ובתקופת האפילציה, את כול היתר . נולדו להם 2 בנים ו- 2 בנות, אמא נולדה שנייה. כשרונותיהם היו על גבול גאונות, רק אמא הוכרחה לעזור בבית ובעסק. אחי PETER נולד ב-1921 ואני ב-1924.

באותה תקופה רוב המבוגרים היו מחוסרי עבודה.אך למרות העוני המשווע, היו לנו חיי תרבות מלאים. בכול יום ראשון, בכול מזג אוויר אבא  היה מוציא אותנו להרים, עם מקל ביד, לימד אותנו לראות ולנשום טבע.

אבא פנה לחבריו בבונים החופשיים והם אפשרו לו לנסוע לווינה לבית הספר הגבוה לחינוך של פרופ' אדלר. כשחזר משם, היו בידיו כלים חדשים פורצי דרך ושבירת מוסכמות. הוא היה בין מקימי "המכון ל-INDIVIDUALPSYCHOLOGY, לטיפול בילדים".  15 שנה אחרי מלחמת עולם הראשונה, עדיין לא היה יכול ללמד בשום בית ספר ציבורי, אבל הרצאותיו ברדיו על "הילד שלא מבינים אותו" זכו להד רב, והורים רבים עם ילדיהם פנו אליו לטיפול.

שלב חדש בחיים של ההורים, עם מעט שינוי במצב הכלכלי. למדנו לנגן כמו שלמדנו ללכת. הייתה לי שמיעה מוזיקלית מצוינת וצימאון שלא יכולתי לרוות, לשמוע. מוזיקה הייתה בכול מקום. פעמוני כנסיות העיר, מקהלה של נשות השכונה ששרו בפינת הרחוב, צעירי האקדמיה שניגנו כשלפניהם נרתיק של כינור או כובע, בשביל לזרוק לתוכו מטבע.

לאבא היה קול בריטון יפהפה, שמילא את הבית. WAGNER  היה מעל הכול, למרות שמידי פעם סינן בין שיניו: גאון ופושע. הייתי התלמידה הגרועה ביותר בגימנסיה כשרוב המורים היו חבריו של אבא מהאוניברסיטה, המפלגה והמלחמה. אבא, המומחה מס' אחד לילדים קשי התנהגות ולמידה, עמד חסר אונים. כיום אנחנו מכירים X סוגים של דיסלקציה שמבחינים בה עוד לפני גיל הגן.

ב-1941 לקחו את אבא ואחי פטר "למחנה עבודה". אמא הוציאה אותי מבית הספר ושלחה אותי ללמוד תפירה. עדיין רקדנו, יצאנו להרים, השתתפנו בהרצאות של האוניברסיטה הפתוחה. אחרי ששחררו את אבא, הוא החזיר אותי ללימודים בשנת 1943-44. באותה תקופה הדבר הכי יקר עבורי היה תנועת הצופים. שם נעלמו הדרישות שלא עמדתי בהם, כי בדרישות של חברים וארגון של דברים הייתי בסדר גמור. ואז, ערב אחד, קרא לנו, לשלוש הנערות היהודיות,  מפקד התנועה שלא פגשנו לפני כן מעולם, ופקד: " אתן עוזבות את המקום עכשיו! "

הנסיגה מסטלינגרד כבר החלה,  כבר נרצחו מיליוני יהודים ולא יהודים ואני עמדתי מול אבא שלי ההומניסט הגדול שפגשתי אי פעם מאז ומתמיד, בוכה ומשתוללת, כי זרקו אותי מן הצופים כי אני יהודיה. והוא עומד מולי ושותק.

גדלתי בבית מתבולל, על בירכי  ערכים ותרבות אירופיים. היו לנו מסגרות ברורות של התנהגות שבסופו של דבר סגרו על הורינו לא פחות מאשר עלינו. ולא ידעתי, גם אבא לא ידע איך הגורל עומד לשטות בנו.

מ-1936 עד 1941, מדי קיץ, הייתה להורים קייטנה לילדים כ-30 ק"מ מבודפשט. בוילה מרכזית עם עוד כמה מבנים, בתוך גן עדן של עצי פרי ושיחים, הוקמו אוהלים לילדים בני 10-12, ואחי PETER בן 17 מפקד עליהם.

רק עוד פעם אחת רציתי ללבוש את מדי הצופים שלי, רק עוד פעם אחת. ועליתי לקרחת היער הסודית שלי, להיות לבד, לעשות סדר בראש. לבד לא הייתי. היה שם רעש וריח של אש. ופתאום שמעתי שקוראים בשמי. 2 נערות אחיות שהתארחו אצלנו בקייטנה כבר שנים, רצו אלי, ומשכו אותי לתוך חבורה של צעירים רעשנים ומבסוטים מאד. ככה היגעתי לתנועת הנוער הציוני. פחות מ-10 ימים מיום שזרקו אותי מן הצופים, מצאתי לי בית שישנה את עתידי. תנועת צופים לכול דבר עם קצת עברית, שירי וסיפורי ארץ ישראל.

אז הגיעו חברי תנועה מסלובקיה שהצליחו לברוח דרך הרי הקרפטים ושמו קץ לילדותנו. הביאו איתם ידיעות ממקור ראשון של עצמם, וצילומים של אחרים וצרחו לתוך חלל הקן המלא מפה-לפה: שלא תגידו שלא ידוע לכם על המלחמה שמתחוללת. ומכאן התחילה, כשהם נעמדים בראש ההתארגנות, כפי שעשו זאת בסלובקיה, התארגנות הבריחה, לארץ ישראל, דרך רומניה. ביום עבדתי, בערבים למדתי והמשכתי לנגן .

בספטמבר 1943 חזרתי ללמוד בבית ספר, הייתי הזקנה של הכיתה. בעיית הלמידה והדיסלקציה בכתיב כמובן נשארו כמו שהיו, אבל אני התבגרתי. חברי החדשים היו רצויים בבית ובפעם ראשונה  נאמר לאבא: "אצלנו זה לא יקרה, פרופ'  TAKÁCS, זאת אשליה, זה כבר קורה" . הם מאד העריכו אותו, למרות שהיה ברור, על העולם והעתיד יש לו דעה אחרת.

ב-19.3.1944 כבשו הגרמנים את בודפשט בטנקים. תוך 24 שעות השתנה הכול. בלילה נגמר קשר טלפון לכול בית יהודי. נלקחו הפסנתר, האופניים, מגלשי הסקי, מקלטי הרדיו. רק רדיו אחת, שאחי בנה אותו ליום ההולדת הארבעים של אימא, הוסתר בארון. ב-4.4.44, קיבלנו תעודות, נפרדנו  כולם מכולם. נשלחו אלי תעודות נוצריות מזויפות .

קיבלתי הודעה להיות מוכנה ליציאה, עם תיק קטן ובקשה לשנות את התסרוקת להסתיר עד כמה שאפשר את הרעמה השחורה המסולסלת. אימא ביקשה ממני לגשת לדודה PAULA. היא הייתה נשואה לאחיו של סבא שלי. היחס של הדודה אלי הייתה חקירה בלתי פוסקת על מצבי בבית הספר, התקדמותי בפסנתר, והצווארון הלא מגוהץ אף פעם כמו שצריך. כששאלתי את אמא, למה-היא ענתה "לדודה יש בן שחי בחיפה". הלכתי לביתה, הליכה של כ-10 דקות. וראו זה פלא, בחדר, שולחן קטן ארוך לשניים, עם שוקו חם ועוגיות חמאה בצלוחית קריסטל, ישב מולי אדם שלא הכרתי. היא סיפרה לי על בנה הבכור. בכל המשפחה שהיו בעיניי משפחתי, מסתבר, היא הייתה היחידה ששמרה על יהדותה. בכיס המעיל שלי הייתה הכתובת: רח' יפה נוף, אז פנורמה. עמדתי בדלת כשעצרה אותי עוד פעם ואמרה לי בשקט: אשתו של FERI, היא אחותה של VERA, (מורתי לפסנתר). קוראים לה KLARI. עליה עוד אספר.

בדרך הביתה, כשאני בצל של בנינים שנבנו במאה ה19, ויצרו מין עיגול, בשם Octogon, נגלה לפניי מחזה אימים. אינני יודעת כמה הם היו, החזיקו בידיהם חבל, עמדו כ-10 מטר אחד מן השני, התקדמו כלפי פנים כשאוספים את החבל. באמצע הכיכר, שחוצה אותה חשמלית לשני הכיוונים, נעצרו החשמליות והצטופפו כל מי שגורלו צווה אותו באתו זמן ובאותו מקום. הם קרו לזה RAZIA. חברי ההנהגה הציעו להורים להצטרף ל"טיול" לבריחה, אבל הם סירבו. אבא הסביר שיתכן שאחי יהיה זקוק להם.

נפרדתי מאבא בתחנת הרכבת התחתית, אימא ליוותה אותי בחשמלית עד לקרבת תחנת הרכבת, ב-16.6.1944 בשעה 2, יצאה הרכבת ועליה כ 200 חלוצים, לא זוכרת בדיוק, מכול תנועות הנוער.

היו המון אנשים שנדחפו מכול כיוון, צעקות של בני משפחה שנקרעו זה מזה, היה ריח רע של גופות. מקום לשבת לא מצאתי, אז נעמדתי ליד חלון פתוח לשאוף אוויר. ולתדהמתי, לא ראית אף אחד מחברי לתנועה. לצדי עמד חייל הונגרי פשוט ולאחר כמה דקות נעמד מולו קצין ועוד חייל, דיברו ביניהם כאילו שלושתם ממשיכים שיחה שנפסקה מקודם. שאלו אותי לאן אני נוסעת ואני, כמו שאני, אמרתי בדיוק את שם הכפר על הגבול. על מה עוד דיברנו, לא זוכרת. רק ששלושתם יצרו בגופם מין אוהל מעלי. לא ראיתי כלום, כנראה נרדמתי מעיפות. התעוררתי לדחיפה קלה, לאור מסנוור, שאני עומדת על האדמה, הרכבת אחרי, ובמרחק רב מאוד ממני אני רואה את חברי הולכים בשורה עורפית. איך השגתי אותם, אין לי מושג. הינו 9. מה שקרה ברכבת, כש 3 חיילים הונגרים מסתירים אותי מעיני המשטרה החשאית ההונגרית והגסטאפו, סיפרה לי כעבור 55 שנים בבית הבראה בזיכרון יעקב, חברתי לתנועה שלא ראיתי אותה מאז המפגש האחרון שלנו באחת דירות המסתור. היא יצאה ב"טיול" הראשון, שבועיים לפני. המעצר בבנין המשטרה ב-Nagyvárad, עיר בקרבת הגבול הרומני, היה גרוע פי כמה מקרוב לשנה באושוויץ.

הגענו לביתו של האיכר שהיה עליו לעביר אותנו לצד השני. אשת האיכר שיכנה אותנו בחלק העליון של המתבן, שתלו בו חלקי חזיר ובקר. היא הביאה פתיליה, כמה מצרכים, נגשה אלי ואמרה: תדאגי  לכולם. אמרה. מעולם לא הייתי "הילדה במטבח". במעמד זה עשיתי את הבלינצ'ס הראשנים בחיי, איך, אל תשאלו אבל זה היה בסדר.

לפני אור ראשון התחלנו לצעוד בכיוון הגבול, כמה מאות מטרים. עם אור ראשון היינו בתחנת משטרת הגבול הרומנית. באופן לא צפוי הופיע קצין הרפואה האזורי, ומכאן השתנו התוכניות שהיו. נעצרנו רשמית והועברנו לידיים של יחידה אחרת שהצעידה אותנו בכיוון בלתי ידוע. נגש אלי ראש הקבוצה שלנו, גולי, היחידי בינינו שידע רומנית ואמר לי בשקט, שהמוביל ייקח אותנו ברכבת אם אתן לו את השעון שלי. גולי , אמרתי, השעון סתם DUBLE, חומר דמוי זהב. לא שווה חצי כרטיס נסיעה. "הוא חושב שזה זהב". נתתי לו. נסענו ברכבת ל-Temesvár, עיר מחוז של טרנסילבניה. בבית המעצר גדול עברתי טירונות, מלבד המושג: בית הסוהר, לא הייתי מוכנה – לא גופנית, ולא נפשית למה שעמד לקרות. הפרידו בין הבנות והבנים, שעל גורלם לא נודע לי אף פעם. חוץ מגולי ששמעתי, נהרג בניצנים במלחמת השחרור.

בניינים, כול הבניינים שהשכינו בהם אנשים, נבנו מאז המאה ה 19 כבלוקים מרובעים שבמרכזם חצר. נבנו האגפים. לאורך מסדרון, קיר בגובה 2 מטר או יותר, כשבין הקיר והתקרה פתח לאוורור של חצי מטר. בחדרים כ 10 מיטות, כל מיטה לשניים. זוגתי למיטה הייתה צוענייה יפה להדהים. קלטתי את העוני הנוראי, הזוהמה וגורלות של בני אדם. התיישבו או נעמדו לידי, וסיפרו את סיפורם שאף אחד לא האמין בהם-בוודאי לא בבתי משפט.

הייתה אחת, ענקית, שרק שק יוטה על גופה, ובידה, על החזה, החזיקה כרית אדומה קטנה מקטיפה. ספרו שהייתה רוכלת ירקות ואסרו אותה על רוכלות לא חוקית. יום אחד היא נעלמה. כשחזרה, בכתה בשקט, נשענת על הקיר, ימים, ללא הפסקה. הסוהרת אמרה שבתה נפטרה.

הינו 5 בנות מהתנועה, היו עוד 2 שאינני יודעת מתי צירפו אותן. כנראה אחרי המשפט. בבית משפט צבאי כולם היו במדים, חומים, עם מגפיים שחורים גבוהים, מצוחצחים כמו ראי. נשפטנו ל 5 שנות בית סוהר עם עבודת פרך. הסוהרים גרו בקרבת בית הסוהר, בתים קטנים עם שטח גדול לירקות ועצי פרי. קיבלנו מעדרים עם ידיות ארוכות וכבדות ושלחו אותנו לעבוד בחצרו של אחד מהם.

בשטח שלי היו שתילי עגבניות, ואני עדרתי אותם – החוצה!!! על זה קיבלתי  מכות. הרגל הימנית תוך כמה ימים נתמלאה מהמפשעה עד הקרסול במוגלה. טיפול כמובן לא קיבלתי. מישהי הביאה תחבושת או משהו הדומה לתחבושת. לא יכולתי לעמוד אבל בחדרים אסור היה להיות במשך היום. נשענתי על הקיר, הסתכלתי למעלה ובתוך המרווח בין החומה והתקרה ראיתי שמיים כחולים של קיץ. ואז עבר במוחי – כל עוד יש לי את השמיים האלה מעלי, יש לי קרקע מתחת לרגלי, אעמוד בזה. נזכרתי כעבור ארבעים שנה, כאשר נדמה היה לי שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי.

המפגש האנושי, הדחוס, השפיע עלי יותר ממה שהייתי מודעת לו. כאן פגשתי את הקומוניזם, לא את המילה האסורה אלא את האנשים ששלמו את המחיר עבור מה שהאמינו בו. המבוגרת ביניהם הייתה לי כאמא, שלימדה אותי לחיות בתנאים לא נורמלים וליצור בנפשי מרחק מכול מה שקורה סביבי. כנראה כך קרה  שאינני זוכרת אלא תמונות בודדות כהבזקים ולא רצף של אירועים מאותו רגע שנסגר שער בית הסוהר אחרי ועד שנפתח שער  מחנה המעצר האנגלי בעתלית.

זמן מה אחרי המשפט העבירו אותנו ל ARAD, לבית הסוהר המרכזי, כבר לא עמדתי על הרגלים, היו צריכים לשאת אותי. וראו זה פלא, הפצעים, כמו שבאו, ככה נעלמו. ב-ARAD היו התנאים יותר טובים. אבל המאסר התחיל לתת את אותותיו בינינו. התחילו חילוקי הדעות ומריבות, שלא היו מקודם.

באחד המריבות האלה אבדתי את עשתונותיי וגם את ההכרה. מה בדיוק קרה, לא זוכרת רק שמישהו היכה בי. התעוררתי לשיחה שהתנהלה על המיטה לידי: "כשתהיה לנו ארץ משלנו, היא תהיה הארץ היפה ביותר בעולם, כולם ילכו לעבודה, ילדים לבית ספר, הכול יהיה ירוק בפרחים" מירי הייתה הצעירה בינינו. אחרי עלית הנוער בניצנים, נרשמה ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה בירושלים ובעלה היה החייל הראשון שנפל על הקסטל.

אבל משהו עמד באוויר. איש לא דיבר אתנו, סוהרים נכנסו ויצאו, וכבר כמה ימים לא יצאנו לעבודה. ובלילה נדלקו האורות, היו צעקות ורצו אנשים במסדרון.

בבוקר ניכנס סוהר ואמר: בשבילכם נגמרה המלחמה. אתם אוספים מה שיש לכם ומתייצבים בפני מפקד בית הסוהר. בחדר משרדים גדול ומאד יפה, ישב איש, ללא מדים ובירך אותנו. כשקם, נעמד מולנו וחלק גיליון, אישור היותנו אסירים פוליטיים משוחררים כחוק. בלילה,בין ה24-25 לאוגוסט 1944, חצה הצבא האדום את הגבול הרומני ותוך 48 שעות כבש את רוב חלקי המדינה ללא שום התנגדות. האסירים הקומוניסטים שוחררו עוד בלילה הראשון, זאת הייתה המהומה ששמענו, ואנחנו למחרת בבוקר.

שער הברזל המעוטר בפיתוחי יציקת ברזל נחרת בזיכרוני. רק התחלנו ללכת, נחת עלינו צרור יריות. הראשון ששמעתי מימיי. במרחק מה, בצד השני של הרחוב עמד מנזר ענק, משם כוונו היריות. נצמדים לקיר רצנו קדימה, כשבסיבוב שלפני ראיתי שאנחנו קבוצה כ- 20 איש, בנים ובנות. הגענו לחצר גדולה מלאה עם אנשים, מתברר, מתחם הקהילה היהודית. ופתאום ראיתי פנים מוכרות. גם מהתנועה, גם חברים אחרים שהצליחו לעבור את גבול בלי להיתפס. נתקבלה פקודה, במהירות לעזוב.

איך הגעתי מתחת הרכבת בין הפסים, לא יודעת. היו פצועים והיה הרוג אחד. לא זוכרת את שמו  אבל רואה את פניו שעתיים קודם בחצר הקהילה.

אני יושבת בין אנשים על עגלת איכרים רתומה לפרד אחד, מתקדמת לאט בדרך  הרים ולצדי תהום ואז מופיעים לפנינו  טנקים ענקיים: הצבא האדום. מנפנפים לשלום. בבת אחת השתרע לפנינו סוף מדרון רחב ובקצה האופק- עמדה רכבת.

הדרך לבוקרשט הייתה פתוחה. כמה זמן נסענו, לא יודעת. העיר הזכירה לי במבט ראשון את בודפשט. היה אוכל בשפע. אגב, אני לא זוכרת יום, שהייתי רעבה. הממליגה בבית הסוהר הוסיפה לי X קילוגרמים כששם החיבה שלי מאחורי גבי היה טנק. רכבות. בשכיבה על הספסל, בעמידה על החיבור החישוקים בין 2 קרונות, על  הגג. לא זוכרת פנים, רק פעם אחת. אבל קודם עלי לספר על מה שקרה בבוקרשט. היא הייתה מלאה בפליטים, אלה שהגיעו בדרכים לא דרכים בכוחות עצמם, חברי כול תנועות הנוער, כולם מהונגריה או מאזורים דוברי הונגרית.

המפגש עם חברים מן התנועה שלי ומתנועות אחרות, היה משהו לא מן העולם הזה. לכל תנועה הייתה האכסניה משלה, עם המסורת, סדרי עדיפויות והחשוב ביותר: אידיאולוגיה.  היום זה מצלצל פשוט אידיוטי. זה היה מעל הכל, עיקר העיקרים, עם קווים אדומים ברורים. הוויכוחים התנהלו בלהט, שעות, עד אור הבוקר. ובוויכוחים האלה היו חברי השומר הצעיר המובילים, הרהוטים והמשכנעים ביותר. שמעתי דברים, שהכרתי מהבית. הם לא היו צריכים ללמד אותי סוציאליזם, אבא שלי שילם על זה את המחיר הגבוה ביותר. כאן אני עמדתי ואיש מחברי לא שיער, גם אני לא, עד כמה הם עשו עלי רושם. תנועת "הנוער הציוני", אידיאולוגית הייתה שייכת למפלגת הציונים הכלליים. בהונגריה ובפולין הם היו התנועה הגדולה ביותר. כמו שהתברר בסוף המלחמה, הם היו במרד ובארגון הבריחה בחוד החנית. בבוקרשט, בשיחות אלה, כמעט לא נשמעו.

בוקר אחד הלכתי ברחוב ומצאתי את עצמי מול מספרה. חפפתי ראש פעם אחרונה בשאריות של סבון כמה ימים לפני השחרור מבית הסוהר. נכנסתי פנימה מבלי לדעת שמעט הכסף שיש לי יספיק לי. סגרתי את העיניים, והתמכרתי למים חמים וריח  של סבון. כשפתחתי את עיניי, עמדה לצדי נערנה צעירה ושאלה אם אני מוכנה להצטרף אליה. הצטרפתי.

אינני זוכרת את שמה. אני רואה את פניה במטושטש, אני שומעת את צחוק אחותה הצעירה. אני זוכרת שולחן חג של משפחה גדולה ובקצה של השולחן יושב איש זקן עטוף טלית. עד אז לא ראיתי כיסוי כזה. לא זוכרת קולות, לא זוכרת ריחות. ביליתי הרבי בחברתן של הבנות, הם חבקו ונשקו אותי כול הזמן. כשעליתי על הרכבת, בכיוון קונסטנצה, חבקה אותי הקטנה, תלתה בצווארי שרשרת כסף עם מדליון שעליו מלאך, מצווארה שמה בידי חבילה קטנה ושתיהן נעלמו בקהל. הכתובת עם ברכה מאמא שלהן הייתה מצורפת בתיק.

אבל קודם קרו עוד דברים בבוקרשט, ששינו את חיי. פגשתי כמה חברים מן השומר הצעיר. הם זכרו אותי מהוויכוח ערב קודם. הצטרפו אלי והתחלנו לדבר. נפרדתי מהם בכניסה לקן שלנו. כעבור יומיים הצטרפתי אליהם. היום אני שואלת את עצמי, איך יכולתי. התנועה הייתה ביתי ,הם נתנו לי אהבה, הערכה, חברות. מה היה חסר לי, שבקלות, ללא נקיפת מצפון עשיתי את הצעד הזה. אין לי מושג.

כול מי שרצה להגיע  לארץ ישראל, הגיע לבוקרשט. בקבוצות ובודדים, בעזרת תנועות הנוער, גם כשלא היו חברים בה. אלה שלא נתפסו ואלה, כמונו, שהשתחררנו עם הכיבוש הרוסי. הרוב הגדול היו דוברי הונגרית. להזכירכם, יחסי רומניה-הונגריה מאד דומים ליחסי ישראל והערבים. הצבא חשש מפוגרום. ואז מישהו העביר למפקדה הרוסית את תעודת השחרור שלנו מבית הסוהר. הרוסים הכירו היטב את תנועות הנוער החלוציות. הם הצליחו להגיע להסדר עם הנציגות האנגלית במקום, האישור ניתן ל-600 חלוצים ועוד כמה נוספים. עלינו על ספינת דייגים תורכית בשם סלח-עדין, ב -3.10.1944.

הרכבת נכנסה לנמל, כשראיתי פתאום את הים. נתקפתי בהלם. הוא היה ענק, הוא היה כחול-ירוק, עד קצה האופק, עד שהתמונה נעלמה כי חסמה אותה אניית מלחמה רוסית ענקית. אווווו- חשבתי, ככה נגיע לארץ ישראל. מה שלא ראיתי, ספינת הדייגים התנדנדת על המים בין אוניות המלחמה והרציף. ואת מדרגות העץ המובילות מן הרציף למים. ירדנו. גם מפתח הכניסה לבטן האוניה – ירדנו.

מה שפעל אצלי אוטומטית  הוא אותו מנגנון הגנה פנימי, שמפריד ביני ובין המציאות הסובבת אותי. אני בחוץ ורואה אבל לא מרגישה כלום. היה חושך, אור ניכנס רק מן הפתח מלמעלה, לכול גובהו של הקיר, כמו קופסאות גפרורים ללא החלק הפנימי שלהם, מודבקים ביחד. ומתוך התאים מציץ ראש. היה ריח נוראי. איך הגעתי בחזרה למעלה, אין לי מושג. היה לילה,  היה שקט, היינו בים הפתוח. עם אור ראשון, ראיתי שאני לא לבד. לידי עמדו שלושה צעירים שאיתם אבלה  את השנתיים היפות הראשונות שלי בארץ כשאגיע.

ואז באה מכת הרוח הראשונה, גל עולה ויורד, ואחר כך עולה לגובה של בית שלוש קומות. איך לא נשטפנו למים, איפה היו כל האחרים, אינני יודעת. נאחזתי במעקה, והנערים החזיקו בי. בסערה הנוראית הזאת אבדתי את השקית שקיבלתי עם הכתובת המדויקת ואת כול מה שהיה לי. כמה זמן זה נמשך, שאלתי את אותו נער אחרי 60 שנה, במסיבת 60 שנה לעלייתנו ארצה, בקיבוץ דליה? הוא אמר לי, 3 ימים ערכה הנסיעה מקונסטנצה לאיסטנבול.

הים השחור סוער מאד בחדשי הסתיו. בבטן האונייה קיא עמד בגובה הקרסוליים. היו כאלה שהתעלפו, היו כאלה שצרחו ומנהיגי תנועות הנוער שאיתנו, בקושי בני 20-23, טיפלו בכולם. ואז, מבלי שאיש שם לב, הכול נרגע. ראיתי באופק אור מהבהב כמו כוכב. הוא נהיה ברור יותר ויותר. אחד אמר שזה מגדל אור. יהודית תסתכלי!!!! עם אור ראשון נגלה לפנינו מראה של אלף לילה ולילה: במייצר בוספורוס השמש העולה צבעה באדום וורוד וירוק את  בתי החלומות, יופי כזה אי אפשר לתאר-השתקפו במי הים  השקט כמו ראי.

כשהתקרבנו לנמל, נצמדה לדופן ספינת משטרה שהעלתה דגל צהוב על תורן הספינה. סימן לסכנה למגפה. מהספינה העבירו אותנו לסירות כשמלווים אותנו בסירות משוטים צעירי תנועות הנוער באיסטנבול ועוזרים לנו לעבור. משפת המים מדרגות, ברוחב עשרות מטרים, מובילות למעלה לכניסת תחנת הרכבת. וכמה שמתקרבים לכניסה, מתקצרות המדרגות והאחרונה היא ברוחב של דלת כניסה מעוצבת, יפיפה. בכניסה עמד צעיר וחלק לכול אחד מאתנו קופסת נעליים, מלאה באוכל, צידה לדרך: מפגש ראשון עם זיתים, שוקולד, יותר אני לא זוכרת.

ושוב אנחנו נוסעים ברכבת. היא נוסעת לאט, דרך שוק, אנשים בוכים מגישים לנו תפוחי עץ ותפוזים. לא זוכרת מתי התרחצנו פעם אחרונה. בגדים להחליף לא היו.

הרכבת יצאה מהשטח הבנוי, במרחבים פתוחים, נוף ירוק משתנה. כנראה נרדמתי, הרבה זמן. לא זוכרת אנשים סביבי, לא זוכרת אם אכלתי או שתיתי. שמעתי משהו אומר, אנחנו בסוריה, אחר כך אמרו, עברנו את גבול לבנון. ואז הרכבת האטה,  וכשנעצרה, עמדתי על חישוקיי ברזל שמחברים קרונות. שמעתי קולות, שמעתי פקודות בשפה זרה. ראיתי חיילים במדים לא מוכרים, נקיים מאד, בהירים מאד. ופתאום עמד מולי אדם שחור כמו שוקולד, ומושיט לי משהו אדום עגול. נרתעתי לאחור, הוא הוציא מנעלים גבוהות ואדומות סכין, פתח את האדום העגול שהיה מלא גרגירים אדומים, קירב אל פיו כנראה לסמן לי שזה משהו לאכול, התקרב אלי, ראיתי שהוא בוכה. איזה מראה היה לי, שהחייל האנגלי הראשון שפגשתי, כהה העור, שהושיט לי רימון פתוח, פרץ בבכי.

מתי ואיך חזרנו לרכבת, לא זכור לי. אני רק זוכרת, שעליתי בסולם ברזל קטן על גג הרכבת, כי אפרא קרא לי: משם רואים יותר טוב. "תורידי את הראש, תשכבי! צרח מישהו. הרכבת נסעה במהירות ופתאום קול- הד נוראי וחושך מצרים, אנחנו במנהרה,  עברנו לשטחי ארץ ישראל, רק שלא ידעונו. אם אספר על הנוף, על הים, על הכפרים, נדמה לי שאשקר. בילינו במקום הזה מיליון פעמים, הילדים גדלו כאן.

נהיה חושך. לפנינו נתגלה בבת אחת מראה קסום של אורות, כמו צעיף של פאה באגדות. יהודית תראי, זאת חיפה, שמעתי את קולו של אפרא מאחורי. מה פתאום חיפה? אנחנו כבר המון זמן נוסעים בארץ. הוא ידע, הרכבת המשיכה בנסיעה איטתית. כשהיא עצרה, היה אור יום. ברקע היה הים, גבעה  ועליו מבנה הרוס ולפנינו שער של מחנה עם גדרות טיל. הגענו לעתלית. מחנה, כפי שהאנגלים בנו לחיילים שלהם: חמישים מיטות במבנה שבסיסו בלוקים או בטון, עליו קירות עץ וגג מקורה לפעמים מעץ, לפעמים מפח.

שלטונות המחנה קיבלו אותנו יחד עם נציגי הסוכנות היהודית. קיבלנו זריקה נגד טיפוס, קיבלנו בגדים והתרחצנו פעם ראשונה  כמו שצריך. יומיים אחרי שהגענו, ניגש אלי מפקד הקבוצה שלי וביקש לגשת לאחת הפינות בחצר. יהודית, הוא אמר, אם ישאלו אותך מחר בת כמה את, תגידי שאת בת 18. את חייבת להגיע לעלית הנוער. אין לך מושג על החיים בארץ, את חייבת ללמוד עברית , את חייבת ללימוד מיליון דברים. ברור!????? ברור. כעבור חודש הייתי בת 20. מה שלא ידעתי, שהוא היה חבר קיבוץ כפר מסריק, ואחיו הבכור שמואליק היה ביו מקימי כפר מסריק, חברו הטוב ביותר של בעלי לעתיד, מההשלמה של בוגרי עלית הנוער בהזורע. הודיתי לו כעבור שנים, על השקר שבו התחילו החיים שלי בארץ ישראל, כאשר יוסקה הציג אותי לפני חבריו, לפני נישואינו.

היינו שבועיים בעתלית. הסוכנות יצגה אותנו מול ממסד המחנה וארגנה את חלוקת האנשים: חברי התנועות החלוציות נשלחו לקיבוציהם, היתר, עד כמה שנשמע לא מציאותי, לפי מפתח מפלגתי, בלי כל קשר לדעות פוליטיות שלהם, רק אם היה בידיהם אישור על בני משפחה בארץ.

בית אלפא

בעתלית הכרתי למעשה את חברי הקבוצה שאיתם אבלה את השנים הראשונות היפות ביותר בארץ. הייתי מבוגרת מכולם. הייתי היחידה עם רקע אינטלקטואלי. הייתי היחידה עם השכלה תיכונית. הם היו ילדים, בוגרי מלחמת עולם השנייה, עם ניסיון הישרדות, שדיברו 5-6 שפות והיו ביניהם כמה שבקושי ידעו לכתוב את שמם. הם היו חכמים, חריפים, אינטליגנטים, עם שמחת חיים עצומה. הם ידעו לעבוד. לכן הייתה הקליטה שלהם ללא בעיות או זעזועים.

אחרי שבועיים בעתלית, העלו אותנו על אוטובוס. היה חם מאד. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שממה, חולות, שיחים ,עצים ליד בתים בודדים.
הייתי עייפה מאד כאשר אחרי כ-4 שעות הרכב ניכנס בין שדירה של עצים גבוהים, נעצר ליד בנין ארך בתוך דשא ירוק להפליא. הגענו.

1.11.1944

לקחו אותנו בשביל נקי ומטופח בין שורות של בתים, שבצדדיו צמחו שיחי פירות שלא הכרתי. בסוף עמדתי לרגלי צריף מעץ שלכניסתו הייתי צריכה לעלות כמה מדרגות. בחדר היו 4 מיטות, על סדינים נקיים ומתוחים כמו שצריך, היו מונחים בגדים וכלי רחצה וליד כל מיטה שידה קטנטנה.
אחרי כשעה, כשאין בי יכולת לעכל את מה שקורה איתי, מישהו קרא לנו להצטרף אליו והוביל אותנו לאותו בניין אבן שסביבו דשא גדול ובקצה הדשא 2 עצי תמר ענקיים. נכנסנו פנימה. ליד השולחנות ישבו אנשים. חלקם קמו, חלקם בכו, כמה סימנו שנבוא לשבת. ברגע זה קלטו ששני צעירים חוטפים פרוסות לחם ומכניסים לכיסים. אני לבשתי עדין מעיל, כשידיי בכיסים ישרתי את זרועי לצדדים לחפות על הנעשה. במסיבת הפרדה מן הקיבוץ כעבור שנתיים, עמד אחד החברים וסיפר את מה שהחברים ראו והרגישו באותו רגע.

יצאתי מן הצריף. שמעתי מוזיקה, שמעתי תזמורת. הלכתי המון בכיוון הקול, עד שהגעתי לגדר תייל. הייתה שם עמדת שמירה מאבן, בגודל של חדר גדול, עם חלון ודלת כניסה.  נעצרתי ליד החלון, ראיתי את הפסנתר הכי קטן שראיתי מימיי, לידו עמד בחור צעיר וצרח בגרמנית על כ 10-12 צעירים אחרים, כולם מנגנים בכלי קשת. באותו רגע מישהו הרגיש בי וקראו לי להיכנס, בגרמנית. ההשלמה של קיבוץ בית אלפא הייתה  בוגרי התנועה בתל אביב. להשלים קיבוץ, להיות כוח עבודה חדש לחברים שייבשו את ביצות העמק, היה וויתור על חלום, כיבוש שממה חדשה. אבל ה"רעיון" מחייב משמעת, ודין התנועה, הוא דין התנועה. עוד נכנעים לדרישת ההורים לגמור בגרות, לוקחים תרמיל וכלי נגינה, וזהו. ובתוך התרמיל את עולמם התרבותי והאידיאולוגי. ומתמסרים  ללמד עברית קבוצת  צעירים דוברי הונגרית שיעמיד בניסיון את התמדתם מול גרון והלשון שלא יכולים להבדיל בין כ ו- ח. את עמדת השמירה הם קיבלו מהקיבוץ, שיהיה להם מקום  לנגן, אחרי העבודה, אחרי אימוני הפלמ"ח, ואלף מחיוביות אחרות לקן השומר הצעיר.

הבחורים עם רקע מן ה"חדר" הסתדרו והתמזגו עם החיים החדשים. בינינו עוד המשכנו לדבר הונגרית, אבל החיים בסוף השנה הראשונה התנהלו בעברית . מה שחיבר אותי במשך הזמן היה כחול השמים. לא יכולה לתאר לא את הצבע ולא את החום שהרגשתי כשלרגע נשכבתי על הגב בין שורות הפלפלים וקלטתי בתחושה את המראה, השוני הטוטלי בין אורך חיים שהכרתי ואורך חיים שנקלעתי לתוכו. חברת הקיבוץ שהייתה אחראית על חקר גידול פלפלים, אבטיחים ומלונים. היא עמדה בראש מחקר על גידולי הבר של הערבים בארץ.

את שתילי הפלפל לקחנו בקיבוץ עין חרוד, בצד השני בעמק. החיים האינטנסיביים בין עבודה ולימודים, חיי חברה והורמונים שעשו שעות נוספות, נוצר קשר לכל החיים. המלחמה נגמרה בחודש מאי. כעבור כמה חדשים התחילו להגיע הידיעות על מה שקרה. לא  הייתי הראשונה שקיבלתי מכתב מהצלב האדום אבל אבדתי הרבה פחות מהאחרים. אחי PETER נרצח, כל יתר בני המשפחה שרדו…

בסוף השנה הראשונה יצאנו לטיול לשבעה, לגליל. אחרי הלילה בקיבוץ דן  אסרו עלינו לצאת מתחום המשק. הצבא הבריטי כיתר את כפר גלעדי שהגיעו אליו פליטים מסוריה.  זה היה טיול משגע. בחודש דצמבר, היה מזג אוויר נפלא, הכול היה ירוק ופורח והגליל הזכיר לי את היערות והטיולים של פעם.

בקרבת קיבוצי עמק יזרעאל היו כמה מחנות של הצבא הבריטי. תושבי הישובים, במקורם יוצאי אירופה, בוגרי אוניברסיטאות והרבה שכל ישר. היחסים היו מעבר ל"קורקטים". ליד עפולה היה מחנה גדול של האוסטרלים, אתם זאת הייתה ספור אהבה ממש. ב- 26.6.1946, בשבת בבוקר התקיף הצבא הבריטי את "ההתיישבות העובדת" חיפוש אחרי נשק, שברובו היה מוסתר מתחת המספוא ברפת, בין שני בתי ילדים  בעומק של כמה מטרים כשהכניסה אליה מהמכבסה. לא מזמן מצאו סליק כזה באחד הקיבוצים בזמן הריסת מבנה ישן.

השבת השחורה

כול הישובים גויסו. במרכז המשק, עמד אותו קולונל בריטי, במדיו הכחולים ודיבר אל מרכז המשק שלנו. והוא עונה לו: לא מבין אנגלית. ראיתי איש גדול, עומד ושותק. ראיתי את ידידתי הטובה, מתייצבת מול האש הגדול ואומרת לו ביידיש בכול רם: הייתי פרטיזנית בסטלינגרד. הקולונל הסתובב והלך למלאות את הפקודות שקיבל, במקום אחר. כול הגברים נעצרו, הועברו למחנה מעצר ללטרון. יותר מאוחר סופר, שהבריטים סיפקו את הג'יפים להעברת המרצים ומדריכים להרצאות ולסדנאות, תחרויות ספורט וערבי שירה.

למדנו מדעי החברה, היסטוריה, תולדות הישוב וההסתדרות, תנ"ך וכמובן סוציאליזם ועל "המולדת השנייה".  ואנחנו שתינו כל מה שנתנו, כול אחד לפי יכולתו.  היחס היה הדדי. זאת הייתה קבוצה מגובשת, בוגרת נפשית  והיחס לעבודה היה  טוטלי. הקיבוץ היה זקוק ותוספת ידיים, ותגמל את הקבוצה בכול מה שהיה אפשרי. חלק מן הצעירים יצאו עם ההשכלה הבסיסית הזאת לחיים. כשפגשתי אותם לראשונה כעבור חמישים שנה, התברר לי, זה הספיק להם להמשיך ולבנות את חייהם-בגדול.

באמצע נובמבר נאמר לי שעלי להשתתף בסמינר רעיוני במרחביה . זאת הייתה חוויה  בלתי נשכחת. כולם היו שם, כול הדמויות של עולמנו הרעיוני, וה"רעיון"-מי יבין זאת היום – חיים ביחד למען עתיד אחר, טוב יותר, כשהמנהיגים זה עשרות שנים, חברי קיבוצים. ובין כולם,  כמו כולם. מרכז הכל, הגדול מכולם: מאיר יערי. דמות קטנה ומצומקת, עם קול של רב סמל פלוגתי, עם ידיים מנפנפות לכל הכיוונים כשעל כתפיו יושב בנו הקטן. יום הצבעת באומות
המאוחדות בליק סאקסס . לכול אחד יש לו סיפור של אותו ללילה.

אני זוכרת שואלת את עצמי על שני מנהיגינו, מאיר יערי ובן גוריון, שני יהודים קטני קומה כמו צימוק, מול ענקים לובשי מדים של העולם הגדול. מלחמת חורמה התנהלה מתחת לפני השטח על דמותה של המדינה שבדרך. גם באותו לילה. רק התגובה הספונטנית, התפרצות הרגשות שלא ניתן לתארה במילים,  והידיעה החד משמעית של בן גוריון על המלחמה שעומדת לפרוץ, דחתה את ההתמודדות.

סוף 1946, מסיבת הסיום, המערכונים והריקוד ההונגרי,  הקיבוץ נהיה חיינו, והחברות שבאה במקום מה שנעלם ונהרס מילדותנו. עברנו למשמר העמק להכשרה, שממש לא היה מוצלח.  לא נוצר  קשר רגשי או מחויבות עם חברי הקיבוץ, רק מרירות. הוצע לקבוצה להשלים את קיבוץ דליה או את יחיעם. הם בחרו בדליה, אני עברתי ליחיעם שחבריה היו בני גילי, בוגרי השומר הצעיר מבודפשט. הישוב היה עדין היאחזות בגליל המערבי בתוך מבצר צלבני. בסיס הקיבוץ היה בקרית חיים, ליד חיפה. קבוצה מגובשת, ארגונית ואידיאולוגית הומוגנית, בתחילת שנות ה 20 שלהם. מצאתי את מקומי  מהר מאד. על פרנסתנו – הבנים עבדו בנמל, במחצבות סולל בונה, בתעשיית לבנים לבניה. חלק מן הבנות טיפלו ב – 4 תינוקות, במזכירות ובכול עבודה בלשכת העבודה של ההסתדרות.

שני דברים שינו מהר מאד את השגרה והשלווה. מפלגת מפ"ם קמה לא מזמן וסיכנה את ההגמוניה של  מפא"י בקריות והכרזת המדינה.

הקרבות התחילו לפני הכרזת המדינה: השליטה בכבישים. ההיאחזות נותקה על ידי הכפרים הערביים שלרגלי המצודה  וכוחות הבריטיים מנעו כול ניסיון  לעבור את עכו בכיוון נהרייה. שקט מתוח שררה בחצר הגדולה. הקשר היחידי עם ההיאחזות היה במורס. כשאזלו המים,  ניסתה ההגנה  להעביר אספקה בפייפר, גאוות חיל האוויר שעוד לא קם, אבל הציוד נפל לידי הערבים. אז, ב-26.3.1948, התארגנה שיירה בנהרייה. חבריה גדוד 21 של חטיבת כרמלי, צעירי הקריות, בפיקודו של בן עמי פכטר, ב 7 "משוריינים": אוטובוסים, מכוניות משא שכוסו בלוחות פלדה. הרכב הראשון היה פורץ מחסומים, נתקע בקיר אבנים ליד בית הקברות של הכפר כברי, הצליח לחמוק מהתוקפים. כול יתר המכוניות נכנסו לקרב פנים אל פנים  עם התוקפים. 47 נהרגו, ביניהם גם חברי הקיבוץ שהצטרפו ללוחמים במטרה להחליף את החברים. מכאן התנהלו החיים כמו במלחמה: בשקט ובסדר מופתי. אוכל, בגדים, הכול במינימום וממשיכים ללכת לעבודה. חברים גרים באוהלים. איך אני אספר על אוהל סיירים מחולק באמצע לשנים? מסתדרים. בניסיון בגידול פרחים בחולות המלוחים של קריית חיים התחלתי כאן.

סיפרתי בהתחלה על ביקורי אצל דודתי לפני שעזבתי את בודפשט. על בנה שחי בחיפה ואישתו KLARI. דודי FERI עדין לא השתחרר מהצבא הבריטי.  הבית שלהם על הכרמל שבזמן הזה היה  בית בודד בצלע ההר, נהיה ביתי. וKLARI הייתה לי כאחות וכאמא, היא בשבילי עד היום מה שלא היה לי מעולם. עד יום, והיא בת 99.

ביתם היה מרכז העשייה בחיפה, כולל הטכניון, שלא בשליטת מוסדות ההתיישבות העובדת, למדינה שבדרך. התעשייה והמסחר הפרטי. מי זוכר ?
חילוקי דעות, הם היו תמיד על בסיס מקצועי או ניתוח  ברצינות תהומית של המצב בכלל ואני ביניהם, בשלי. בערב שבת אחד אמרה לי ברכה, שכנתה של KLARI כך: יהודית, עכשיו עצרי לרגע.  אני מבינה הכל, אני לא מקבלת את הכל. אז תזכרי, היום בעוד 10 שנים אנחנו נפגשים כאן ותמשיכי להגיד כל מה שיקר לך. אלוהים, כמה פעמים אני חושבת עליך ברכה, את הלכת לעולמך כעבור 4 שנים אחרי מחלה קשה, ולי בהחלט לא לקח 10 שנים להבין וללמוד כמה דברים על אידיאולוגיה, החיים האמיתיים וההתמודדות איתם.

אני אזכור את הבית היפיפה על הכרמל שהיה כנראה העתק מביתם בפראג. הם עמדו על שלהם מול ההגמוניה של מפא"י הם היו חברי ההגנה כמו כולנו, שבשעתו הכינו את חיפה לקרת הפלישה הגרמנית שלו קרתה.

את הבנים ראינו רק לעתים רחוקות. יום אחד הופיע בחדר האוכל יוסי כספי, חמד של בחור. הינו 4 בנות בחדר האוכל. "בואו, אני צריך לדבר אתכן. תקשיבו! הייתה שיחת קיבוץ למעלה, במוסדות הקיבוץ הארצי העלו את הרעיון לעזוב את ההר. " אתם עכשיו חלק משיחת הקיבוץ, תחליטו". הייתי היחידה לא נשואה. שתיים מהן היו כבר אמהות ובעליהן היו למעלה, הרביעית, בעלה היה מזכיר הקיבוץ והיה באותו זמן בתל אביב. אמרתי אם אין אפשרות לשמור על החיים, עוזבים. מה שהאחרות אמרו, לא זוכרת. יוסי קם בשקט, נעמד מולנו ואמר: "בית לא עוזבים" יצא מחדר האוכל. וכך זה נשאר.

כעבור שנים, בזמן מלחמת המפרץ הוא עמד מולי כמו באותו רגע בחדר האוכל בקרית חיים. בשעה 6 בערב רמת גן התרוקנה מתושביה בכיוון מעבר לקו הירוק לשעבר ושכנתי הטובה שאלה אותי, איך אני לא נוסעת למיכה למעלה אפרים. בית לא עוזבים-אמרתי. יוסי נהרג יחד עם חברתו בדרך לפטרה.

באניות המעפילים הגיעו הרבה מאד דוברי הונגרית. הם פנו למפלגה בבקשה לקבל מורה לעברית. מאד אהבתי, מה שעשיתי. מורה מקצועית לא הייתי, אבל  הידע שלי בשפה, שכל ישר, רצון טוב והאווירה היה בדיוק מה שהם רצו. חברות שהתפתחה בינינו נמשכה שנים רבות.

עם החמרת מצבם של ישובי הספר, התחילו לפנות נשים וילדים מקיבוצי הגליל  העליון לחיפה. הוחלט  לארגן קבוצה להקמת מתפרה לבגדי ילדים עם קישוטי רקמה תימנית, כפי שזה היה אהוב באותו זמן. הסוכנות היהודית עם וויצו עולמית מארצות הברית והארץ הקימו קבוצה כזאת בבית ספר לבנות וויצו בחיפה. חברות הקבוצה היו מלהבות הבשן, דן, דפנה, מיחיעם הינו שלוש.  שנה וחצי, כול תקופת המלחמה, גם כשחיפה נותקה. כי חלק מן המורות שלנו גרו בקריות. זה היה רעיון שנולד בשבילי. כישורים מקצועיים לא חסרים לי, המסגרת, ודרכי העבודה ולימוד עשו אותי מאושרת. המורות של בית הספר לבנות "וויצו" היו כולן בעלות מקצוע בדרגה גבוהה ביותר. המורה לרקמה, מרצה בכירה באקדמיה למלאכת מחשבת  בווינה שאחרי 6 שנים בארץ לא ידעה מילה עברית. רוב תלמידותיה למדו בין היתר גרמנית לא רעה.  היא שינתה את חיי.

ערביי חיפה טוענים, שגורשו. אבא חושי, ראש העיר עמד על טנדר פתוח עם רמקול בידיו וצעק: על תעזבו, תישארו, נבנה את העיר ביחד. כוחות עיראקיים שעמדו לכבוש את העיר אמרו לתושבים הערבים לעזוב שיהיה קל יותר לעלות מן העיר התחתית  להדר הכרמל אם היא תהיה ריקה מתושבים.

עמדתי לעבור את הכביש הראשי חיפה-נהריה, בין קריית חיים וקריית מוצקין בדרכי הביתה מן הלימודים ולא הבנתי מה שראיתי: עשרות מכוניות משא עמוסות בבני  אדם עברו לפניי. באחרונה, עמדה אישה צעירה בפתח, מעל ראשה התנופף ברזנט קרוע. לעולם לא אשכח את מבטה.

הבסיס האידאולוגי של השומר הצעיר מעבר היותה תנועה  סוציאליסטית, היה השוויון: כול אחד נותן לפי יכולתו, ומקבל מן החברה את כל צרכיו. בלי הבסיס הזה התנועה הקיבוצית לא הייתה שורדת.

המצב לפעמים היה בניגוד לטבע האנושי, אבל היא אפשרה תפקוד מסודר בתנאים  בלתי אפשריים. עם גמר המלחמה, לפני ליל הסדר ב-1949 , חוסל המחנה בקרית חיים, וכול חבריה עלו להר. יחיעם נהפכה לישוב קבע. ואז, לאט, התברר שכולנו שווים אבל יש כאלה ששווים יותר. תכנית המתפרה ירדה מן הפרק. אני נשארתי בקשר עם מרכז וויצו  ורקמתי עבור החנות שלהם בעיקר מפות- בלילות, עבדתי בשבתות על מנת לקבל יום חופשי באמצע השבוע כדי שאוכל למסור ולקבל  חומר לעבודה. את השכר כמובן מסרתי למזכירות.

כשחליתי, התבררו לי כמה אמיתות  על החיים שאילצו אותי לעשות חושבים. בסופו של דבר, הודעתי במזכירות שאני עוזבת, נפרדתי מאלה שהיו חשובים לי וב-18.12.49, שמתי את חפציי בתרמיל,  יצאתי לכביש  היורד לנהרייה, לקחתי טרמפ ובסוף דפקתי על דלת ביתם של אחד מתלמידי בקריית חיים. באותו ערב היה לי חדר לישון בו, מגבת ופתיליה, עוגה על צלחת, והמון אהבה שכנראה הרווחתי ביושר. הם נתנו לי – שלא יחסר לי, מהמעט שהיה להם.