קהילת הייקים

אבי רז

מאת: רפי קאופמן

נולדתי ב-1926, כארנסט-לודביג רוזנברג, בן למשפחה יהודית בורגנית, באינסטרבורג*, עיר קטנה בליבו של אזור חקלאי מפותח במזרחה של גרמניה. שמי לקוח מתעודת הצטיינות שקיבל אבי בגין שרותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. על התעודה היה חתום הדוכס הגדול של הֶסֶן ארנסט-לודוויג. לאבי ווילי היה בית-מרקחת בשם "ROTE APOTHEKE" (שכן,לכל בית מרקחת באינסטרבורג היה "צבע" אחר). סבי שהיה איש עסקים קנה את בית-המרקחת ואת הזכות להפעילו עבור אבי, הרוקח. בית-המרקחת שכן באזור שכונה   ALTER MARKT ("השוק הישן").  בעיר היו כ-100 משפחות יהודיות, חלקן אמידות ביותר. בין אלו האחרונות בלטה משפחת מנדלסון שהיתה בעלת מבשלת בירה מוכרת.

משפחתנו – הורי, אחותי המבוגרת ממני בשנתיים ואנוכי, התגוררה בבית דו קומתי, צמוד קרקע. שנות ילדותי המוקדמות זכורות לי לטובה. היתה לנו חלקה חקלאית קטנה מחוץ לעיר שבה גדלנו פירות וירקות. מידי יום ראשון היינו מעתיקים את מרכז הכובד של פעילותנו לחלקה זו. היינו עובדים בה מרגע הגיענו ועד שהגיעה העת לחזור הביתה, לפנות ערב, לקראת בית-הספר הממתין לנו בבוקרו של יום שני. למדתי  4 שנים בבית-הספר היסודי ע"ש פסטלוצי. אחר כך, עברתי ללמוד באוֹבֶּר רֵיאָל גִימְנַסִיוּם  (OBER REAL GYMNASIUM), בית-הספר התיכון היחידי בעיר, שבו למדו למעלה מ-1000 תלמידים. כיהודי יחידי בכיתה, ישבתי לבדי על הספסל שכונה "ספסל היהודים".

מלבדי היה בבית-הספר רק עוד תלמיד יהודי אחד – בנו של הרב שלמד בכתה גבוהה יותר. בין התלמידים היו גם תושבי האזורים שבסביבת העיר, ביניהם בני קצינים פרוסיים שפוטרו מן הצבא אחרי חוזה ורסאי (1920). רבים מן הקצינים בדימוס היו מרוששים  וחבו כסף ליהודים שהיו היחידים שהסכימו להלוות להם.  גם סבי היה בין המלווים ובבעניין זה כדאי לציין כי מן המשכנתאות שהיו לסבי בגין ההלוואות הללו, לא נותר דבר אחרי המלחמה.  אבי וידידו מנדלסון – מבעלי מבשלת הבירה, רכשו מספר בתים בברלין. ב-1956 נסעו שניהם לברלין כדי למכור את נכסיהם. הם קבלו פיצוי מגוחך, בהתאם לערך שהיה לנכסים אלה בימי השלטון הקומוניסטי בגרמניה המזרחית.  אבל, בוא ונחזור  לימי בית-הספר שלי. בית-הספר ומוריו הקרינו עויינות רבה כלפי, בגלל יהדותי. ב-1936 הביאו לבית-הספר  צלב קרס מצויר על לוח עץ. התלמידים נדרשו להביא 10 פפנינג כדי לרכוש מסמר שאותו ינעצו בעץ שעליו צלב הקרס. שהגיע תורי אמרתי למורה שאני יהודי ולכן לא הבאתי כסף. המורה אמר לי להביא כסף ביום המחרת והוסיף:"..לכסף אין ריח, לא יודעים שהוא של יהודים…". בשל האווירה בבית-הספר בעירנו, החליטו הורי להעביר  אותי לבית-ספר בהמבורג  שהיתה  ליברלית  יותר מערים אחרות  בגרמניה ביחסה ליהודים ולזרים אחרים. אפשר שליברליות זו, שאפיינה גם את הגאולייטר ( תוארו של מנהל המחוז בתקופת הרייך השלישי) קאופמן, היתה תולדה של העובדה שבהיותה עיר נמל חשובה, הסתובבו בהמבורג כל העת זרים רבים.

התחלתי את לימודי בבית-הספר בהמבורג והאווירה היתה, אכן, נוחה הרבה יותר. גרתי בדירתם של סבי וסבתי שעברו לגור כדיירי משנה בביתה של דודתי בהמבורג ב-1936. הם הפסידו את כל הונם ונכסיהם באינפלציה הגדולה והתקיימו תודות לתמיכת ארבע בנותיהם ובנם. בהמבורג היתה קהילה יהודית מפוארת, בת כ-50.000 נפש. סבי היה יהודי שומר מצוות ואני התרגלתי ללכת איתו בכל שבת לבית-הכנסת המרשים של הרב יוסף צבי קרליבך.

מן הראוי לציין כי  בזכות העובדה שאבי לחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ואף זכה לשורה של אותות הצטיינות, לא נכללה משפחתנו בתחילה ברשימת המשפחות היהודיות שעליהן הוחלו גזרות הגזע של המשטר הנאצי. זאת ועוד: אבי שנפצע בעת המלחמה זכה לקצבה קבועה מן הממשלה הגרמנית. זו שולמה לו, למעשה, עד לפרוץ המלחמה העולמית השנייה.

אחרי  שהבין שקרובה העת בה יאלץ לעזוב את גרמניה, ביקר אבא בארץ. ב-1935 הגיע לחיפה והתרשמותו מן הארץ לא היתה חיובית במיוחד – בשובו לגרמניה סיכם אותה במלה אחת: "ברברוסה", רמז למה שאמר הקיסר הגרמני (לדברי שִילֶר) על  ארץ הקודש,בשובו ממסעי הצלב: "היא משופעת באבנים ודלה בלחם…".

אף על פי כן דחה אבי את לחצה של קהילת אינסטרבורג שביקשה למנעו מעלייה לארץ. הוא חזר ואמר לכל מודעיו כי איננו יוצא לסבב של טיולים (RUNDFAHRT) בדרום אמריקה כיוון שהחליט להגר לפלשתינה. אבי ואמי לא היו ציונים וגם לא האמינו בציונות. הם ראו עצמם כגרמנים לכל דבר. עם זאת, כשחיפש אבי ארץ להגר אליה בחר בארץ ישראל. כששאלו אותו מה הוא מחפש בארץ "…שאפילו ערבי לא מוצא בה את לחמו…" השיב לשואלים: "שש מאות שנה חיתה משפחתי בגרמניה ועכשיו אומרים לנו שאיננו אזרחים, אני נוסע לפלשתינה כיוון שאינני מוכן שאני, בני או נכדי –נהיה שוב פליטים". היטלר הפך את אבי לציוני.

את דודי ארנו, אחיו של אבא, שהיה צעיר ממנו בשנתיים ולמד בבית ספר למסחר, לא הצליח היטלר להפוך לציוני. הוא היגר לארצות הברית אחרי שהשתחרר  ממחנה מטהאוזן.

נסיעתו הבאה היתה אכן למשרד פלשתינה  (PALAESTINA AMT) , בברלין. הוא נרשם ב-1936 לקבל סרטיפיקאט כבעל נכסים ומקצוע חופשי. הסרטיפיקאטים התקבלו רק כעבור שנתיים. בית המרקחת "האדום" נמכר בפרוטות (שכן, הקונים ניצלו את העובדה שנאלצנו למכור ). משפחתנו עברה להמבורג עד למועד העלייה ארצה.  באותה  עת למדתי  בבית-הספר היהודי בעיר. אחותי למדה בלִיצֵאוּם. בתחילת אוגוסט 1938 חגגנו את יום הולדתו ה-80 של סבי. אמי גרטרוד נסעה להולנד כדי להפרד מן הדודים ומבני הדודים שלה. ראינו בנסיעה להולנד את הפרק האחרון לשהותנו על אדמת אירופה. הפלגנו באניה הולנדית לגנואה.  שם לקח אבא פסק זמן – למרות הפרידה מן המולדת שבעטה בנו, לא יצאנו כמגורשים או כפליטים; יצאנו להתחלה חדשה  שאותה ציינו בחופשה באזור האגמים בצפון איטליה לפני המסע אל המולדת החדשה.  כף רגלנו דרכה על אדמת הקודש   ב-20 בספטמבר 1938.  לאבא היו ידידים שבאו לקחת אותנו מן האניה  לדירתם. הם אף שכרו לנו דירה ברחוב הגידם, בהדר הכרמל, בחיפה.  גם הליפט שלנו הגיע. נאלצנו להשאירו ברחוב למשך הלילה ולהפתעתנו איש לא נגע בו !!.

נרשמתי לבית-ספר שהיה ידוע אז כ"עממי א'" (המבנה עדיין קיים, מול בנין העיריה, בהדר הכרמל). הייתי בן  121/2, לפני בר המצווה ונקלעתי למסגרת לימודים שבה לא הבנתי דבר – הן בשל קשיי השפה, הן בשל מקצועות שעל קיומם לא ידעתי כלל. מי שעזר אז לכל בני הקהלה ה"ייקית" היה הרב אֵלְקֶה. לבית הכנסת שלו, ברחוב הרצל, יכולת לבוא בכל יום אחרי הצהריים כדי להכין שיעורים בעזרת הרב.

אבא חיפש פרנסה. הוא היה רגיש מאד לעובדה שעליו להוציא בכל יום לא מעט כסף למרות שאינו משתכר עדיין. למעשה "חיינו" מן "הדברים הטובים" שהבאנו מגרמניה, שאבא מכר – מצלמות, כלי בית וכו'.  אבא לא רצה לגעת בינתיים בהשקעותיו, שעליהן ביסס את תכניותיו לעתיד. אחדים מן הרוקחים בחיפה רצו בו כעוזר, אבל הוא רצה להיות בעל בית-מרקחת.  יום אחד קיבל  הודעה מעורך הדין הירושלמי דר' הולשטיין שיש בית-מרקחת גדול בירושלים, המוצע למכירה פומבית. התקופה היתה תקופת המאורעות ("המרד הערבי") וכלל לא היה פשוט להגיע לירושלים,אבל אבא נסע וקנה בית-מרקחת שהיה ידוע כבר אז בשם "אַלְבָּא" (בלטינית – "לבן"). "אלבא" שנקרא כך על שם בית-מרקחת מפורסם בעיר לֶמְבֶּרְג (לְבוּב) נוסד בשנת 1924 ועתה עמד למכירה כיוון שבעליו  דר' ניסל ולנדסהוט, פשטו את הרגל.  דר' ניסל היה רוקח שהקים גם מפעל קטן לייצור תרופות בשם "ארא" (איגוד רופאי ארץ-ישראל). לנדסהוט היה חתנו של דר' ניסל. הוא נהרג במלחמת השחרור במחסום מקור חיים. בנותיו התחתנו עם אזרחים בריטיים והיגרו לאנגליה וכך לא נותר זכר למשפחה, בארץ.

אחרי שאבא קנה את בית-המרקחת "אלבא", עברה משפחתנו להתגורר בירושלים.  אבי שכר דירה בבית בן חמש קומות. בכניסה לירושלים, במהלך הנסיעה משכונת "עץ חיים" ועד לתחנת "אגד" הישנה, לא ראיתי בית בן יותר משתי קומות. הייתי מזועזע עוד יותר ממראהו של בית-המרקחת. המקום היה מוזנח ומלוכלך וריק מתוכן. ההשוואה בינו ובין זכרון בית-המרקחת שהיה לנו באינסטרבורג  עוררה בי תחושות של עליבות מחד ושל צער עמוק, מאידך.

כל משפחתנו נרתמה לעבודת השיפוץ וגם אחותי לא נשלחה עוד לבית-הספר. שכר הדירה החודשי ששלמנו היה לירה ארץ-ישראלית אחת וזה היה הרבה מאד.  לדירתנו הוליכו 91 מדרגות . עבורי הן היו בחזקת מקפצה. אבל, לחלק מבני המשפחה היתה זאת (כמעט) טרגדיה.

אני התקבלתי לגמנסיה "רחביה" אחרי מבחן בעברית. את שנות לימודי בגמנסיה העברית נכון יותר להגדיר כ"שנות ביקורי בגימנסיה". לא הרביתי להיות שם שכן, רוב בני כיתתי היו מבני המשפחות המבוססות – אנשי הסוכנות והפקידות הבכירה, רופאים ואנשי עסקים אני, ציפור הדרור, הרגשתי ביניהם כנטע זר.  בנוסף לכך גם לא אהבתי את שבט "מודיעין" בצופים. חניכיו ומדריכו היו כבר אז שמאלניים מידי, לטעמי. אני מצאתי לי חברה מתאימה יותר בשבט "צופי הקהילה" שהתכנס בחצר בית-הספר "למל".

נהגתי ללכת לבית-הספר בבוקר ולעזור לאבי בבית-המרקחת בשליחויות ובשטיפת בקבוקים, בשעות אחר הצהריים. בגמנסיה, שאין לי מילים רבות כדי להללה, לפחות הקפידו על משמעת. אני זוכר יום שבו התנהגו חמישה תלמידים בצורה פרחחית כלפי אחד המורים והתעללו בו. הוא קפץ ממקומו, עזב את הכתה והזמין מיד את סגן המנהל, הדר' בר תנא. בר תנא הודיע  שאם לא יוודע לו תוך דקות אחדות מי אחראי לתעלול הוא ינקוט באמצעים חמורים. כיוון שאיש מאתנו לא העיז להלשין על חבריו הורחקנו מבית-הספר עד שנביא  את ההורים.  מרוב בושה ופחד, היינו קמים בבוקר והולכים לשחק בעמק המצלבה במקום לבוא לבית-הספר. בחלוף ימים אחדים העריכה הנהלת הגמנסיה שלא אמרנו דבר להורינו ועל כן הזמינום.

אבי שהוזמן אל דר' בר תנא אמר לו כדברים הבאים: "..אם אתה מבקש מני רשות להעניש את בני, הרשות נתונה. אבל, אנא, אל תזמין אותי כי אין לי זמן לכך…" ולאחר דברים אלה, קם ויצא מן החדר. הפרשה הסתיימה בהחזרתנו לכיתה ובהענשת אחד מן החמישה. הוא היה התלמיד החלש ביותר בכיתה וכעבור זמן סולק מן הגמנסיה. אני זוכר אירוע אחר שבו סטר תלמיד למורה. הוא גורש מן הגמנסיה.  כעבור שבוע נסע עם אביו לטכניון בחיפה. בטכניון שמעו על התקרית בגמנסיה, אבל כיוון שהנער היה תלמיד מעולה החליטו לבחון אותו ובסופו של דבר קבלוהו.

ב-1942, בתום אותה שנת לימודים, הגעתי להסכמה עם אבי בדבר הפסקת לימודי בגמנסיה. שכר הלימוד בגמנסיה היה גבוה מאד (לירה ארץ-ישראלית לכל חודש) ואבי אמר אז שאין טעם שיוציא סכום כזה אם אני אכן אינני חפץ ללמוד.  אמי, שהקשר ביני ובינה היה אמיץ יותר, היתה   שאננה פחות ממנו. היא השביעה אותי שאם אעזוב את הגמנסיה, חובה עלי לבדוק במהרה את נושא ה"לונדון יוניברסיטי מטריקיולשן"(London University Matriculation) , כדי להשיג בכל זאת תעודת בגרות. קבלתי את עצתה וכך, עבדתי בבית-המרקחת בשכר של חצי לירה לשבוע ולמדתי בהתכתבות ב"בריטיש אינסטיטיוט" (British Institute), מוסד דומה לאוניברסיטה הפתוחה של ימינו, ששכן מולנו, בבנין "סנסור". ל"בריטיש אינסטיטיוט" היה מסלול מיוחד כדי להכין אנשים כמוני לבגרות. את העבודה ב"אלבא" התחלתי כעוזר לאבא – עבדתי במחסן ולעיתים, כאמור, גם הייתי ממלא את מקומו של השליח כי היו לי אופניים. היו לנו לקוחות רבים בשכונת רחביה. ביניהם גם האחים הרופאים ברנרד והרמן צונדק. (פרופ' ברנרד צונדק נתן לי מכתב המלצה שלימים סייע לי להתקבל לאוניברסיטה).

עמדתי בבחינות הבגרות ב-1944 ובאותה שנה גם הוצאתי רשיון נהיגה, דבר שעדיין לא היה מקובל כל כך, באותם ימים.  עדיין לא היתה לי מכונית  כשהוצאתי את הרשיון, אבל באחד הימים שלחה אותי אמי למכירה פומבית של מטלטלי פקיד בריטי שנשלח מן הארץ להודו. המכירה התקיימה ברחוב בן הלל. אמי היתה מעוניינת במקרר חשמלי. קניתי מקרר ששרת את אמי בהצלחה רבה עד לשנת 1970. באותו מעמד הוצאו למכירה גם אופנוע ומכונית. כשהציעו את המכונית במחיר של 10 לירות קניתי אותה. כיוון שכבר היה לי רשיון יכולתי להסיעה מיד לכתובתה החדשה… . עם זאת, לא החזקתי בה זמן רב.

ב-1945 החלטתי שאני רוצה ללמוד רוקחות. בתחילה חלמתי על רפואת עיניים, אפשר שבהשראתו של דר' טיכו הידוע. באוניברסיטה האמריקאית בבירות רמזו לי שיהודים מפלשתינה לא יורשו להכנס ללבנון. לפיכך, ויתרתי על הרעיון ללמוד בביירות ונרשמתי ללימודי שנה ראשונה במדעים כלליים, בירושלים (באוניברסיטה העברית עדיין לא היה אז בית-ספר לרוקחות).

גם באוניברסיטה בקרתי רק מעת לעת אבל הפעם היתה לכך סיבה שונה: בנובמבר 1945 הכרתי את רינה רעייתי וזו היתה תחילתה של פרשה ששנתה את חיי מכל בחינה אפשרית. פגשתי אותה, את אחותה ואת בת דודתה ימים אחדים אחרי שחזרו לירושלים (איתמר בן-אב"י ומשפחתו  יצאו ב-1938 לארצות-הברית למסע של הרצאות מטעם הקרן הקיימת. בשל המלחמה שפרצה ב-1939, נאלצה המשפחה להשאר בארצות-הברית. איתמר נפטר שם, ב-1943. משפחתו חזרה לארץ-ישראל רק בדצמבר 1944, אחרי שפחתה סכנת ההתקלות בצוללות גרמניות במי הים התיכון. אחרי שובן מארצות הברית  שהו לאה בן-אבי ושתי בנותיה כשנה בתל-אביב). אחותה של לאה, ריקה ברוך, התגוררה ברחוב הסולל (כיום, רח' החבצלת)  6, ובדירתה הגדולה התאכסנו האלמנה ובנותיה רינה ודרורה.

הכרתי את רינה ב-2 בנובמבר 1945 וב-20 באוקטובר 1946 נשאנו. הייתי בן 20, עדיין לא הייתי בעל מקצוע והתחתנתי למגינת ליבם של הורי. אמי היתה בהלם מוחלט כששמעה  שאני עומד לשאת "שְוָארְצֵע", אבל  אנו התחתנו ומאז היו לנו מאורעות רבים ומופלאים בחיינו המשותפים. בערב שלפני חתונתנו הניחו מטען נפץ במועדון הקצינים הבריטי. מיד הוכרז עוצר ונראה היה כי טקס נישואינו עומד להתבטל. אבל למחרת התברר שלא היינו צריכים לשנות אלא את שעת החתונה, לאחר שהבריטים הסירו את העוצר בשעות היום.

בתקופת מלחמת השחרור עבד אבא (שלא סבל אז מעודף עבודה בבית-המרקחת) עם גברת שטורמן, "יקית" אף היא. משימתם היתה לספק למרפאות החוץ של "הדסה", ששכנו אז ברחוב הסולל (בבית שנמכר לבית החולים על ידי משפחת אבו ג'דיד) את כל  התמיסות הסטריליות שהיו נחוצות להן. אחרי שנותק בית החולים "הדסה" שבהר הצופים, רוכזה כל העבודה שניתן היה לבצע במרפאות אלו, וזאת, עד להשתלטות על בית-החולים הגרמני ועל בית-החולים האנגליקני ברחוב הנביאים.  אבא התגאה בפועלו בתקופה ההיא במשך כל ימי חייו. לנדסהוט, שעבד בבית המרקחת אחרי שמכר את חלקו לאבא, נהרג בתקופת המלחמה במחסום שליד מקור חיים.

אני למדתי באותם ימים באנגליה. הפעם למדתי ברצינות ועברתי בהצלחה את כל הבחינות. על החיים באוניברסיטה של לונדון, לפחות בבית-הספר לרפואה ובבית-הספר לרוקחות, היה טבוע אז חותם של רצינות. היינו מגיעים מוקדם בבוקר ועוזבים רק לאחר שירד הערב. בית-הספר לרפואה היה בית-הספר בהא הידיעה של כל הקיסרות הבריטית. בין המורים היו אחדים מחתני פרס נובל. רינה ששהתה עימי בלונדון חזרה ארצה בפברואר 1948,בטיסה של חברת BOAC. היא היתה בחודש הרביעי להריונה וכיוון שירושלים עדיין לא היתה מנותקת באותם ימים, דרשו אמה וגם אמי שתחזור ארצה. כשנחתה רינה בלוד, פגש אותה חברי יהושע  זילוני שגוייס לשרותי האוויר. הוא עמד על כך שרינה לא תסע בלילה לירושלים ושתמשיך בבוקר לתל-אביב, על מנת לצאת משם, בתחבורה המסודרת, לירושלים. בתל-אביב החביאו אנשי ה"הגנה" מתחת לשמלתה של רינה חגורה עם כלי נשק . זה היה אחד מן האוטובוסים האחרונים שהגיעו באופן חפשי לירושלים. באותה תקופה עוד קבלתי דואר מן הארץ. אבל, במהלך אפריל ומאי, לא היה כל קשר עם ירושלים. כשחודש הקשר, קבלתי מכתב שבישר לי על הולדת בני הבכור איתמר, ב-9 ביוני 1948.

במהלך ההפוגה הראשונה נסעה רינה מירושלים לנתניה, בהשתדלותו של ראש העירייה, עובד בן-עמי, שהיה מיודד עם אביה עוד מימי חברותם ב"בני בנימין", תנועה בעלת שאיפות לאומיות שהיתה מעורבת, בין היתר ברכישת הקרקעות שעליהן הוקמה לימים העיר נתניה (את הכסף לרכישה תרם הנדבן היהודי מארצות הברית, נתן שטראוס). בן-עמי (שהיה בן למשפחת דנקנר הידועה), האיש שהביא את תעשיית היהלומים לנתניה ויזם , מאוחר יותר, את הקמתה של העיר אשדוד, הזמין גם את אימה של רינה ושתיהן שהו בנתניה עד לסוף המלחמה.

ב-1950 שבה רינה והצטרפה אלי, באנגליה, הפעם בלוויית אימה.  רינה היתה נחושה בהחלטה שאסיים את לימודי. היא קבעה עבורי שזאת המשימה. אחרי שסיימתי את לימודי – בעת שהמתנתי לתוצאות המבחנים ולקבלת התואר, עבדתי בבית-החולים על שם סנט תומאס, שהיה אז גם מסגרת להשתלמות מעשית (TEACHING HOSPITAL). היה שם בית מרקחת גדול שבו עבדו כ-30 רוקחים על פיתוח תכשירי רפואה חדשים. עבדתי שם במשך חודשים אחדי ואחרי שקבלתי את התואר הפלגנו מלונדון באניה "הדר" שהיתה מגיעה לאנגליה עמוסת תפוזים ובשובה ארצה, היתה מעלה נוסעים אחדים. בדרך הביתה עגנו ברוטרדאם, בהמבורג, בגיברלטר, באלג'יר ובנמלים אחרים, שבהם היו מעמיסים מטען על האניה. כשהיינו עוגנים יום שלם, נהגנו לרדת לחוף, לשכור מדריך מקומי ולטייל.  לבסוף, אחרי מסע שנמשך ימים לא מעטים, חזרנו הביתה.

בחיי אדם יש דקות שמשנות לחלוטין את מסלול חייו. כשאתה מזדקן, אתה מהרהר לפעמים אם תפניות שעשית היו נכונות ומה היה קורה אלמלא… במבט לאחור, מצטירת לי תקופה זו כפרק בחיי שלא סוכם כהלכה – לא מבחינת הישגי בחיים ולא בשים לב  לסבלה של רינה בתקופת המצור על ירושלים. כיום אני חושב שלו הייתי חוזר עם רינה ומתגייס, הייתי פותח בקריירה צבאית, שאותה הייתי מסיים בדרגה בכירה, אולי דרגת אלוף, בצה"ל. אני חושב כך משום שהשרות בצבא (ולאו דווקא בשרות קבע), נתן לי סיפוק עצום. ..".

רפי: "..והרי רצית להיות רוקח?…"

אבי: "..חלומי היה להיות רופא עינים. אבל, כיוון שהתחתנתי בגיל צעיר, זנחתי את החלום של שנות לימוד ארוכות בדרך לקריירה רפואית ובחרתי במשהו מועיל, בטווח קצר יותר. אבי לא כל כך אהב את החלטתי. אמי תמכה בה. הורי, כאמור, היו מוטרדים בגין נישואי עוד בטרם היותי בעל מקצוע. אמי גם לא ראתה בעין יפה את מוצאה של הכלה ואת עובדת היותה מבוגרת ממני בשנה אחת. בגישתה לנושא  היתה מידה לא מבוטלת של גזענות.

עבור משפחת רוזנברג  ייצג השם "בן יהודה" אנשים שעסקו ב"שְנוֹר" ולא עשו מעולם עבודה קונסטרוקטיבית. אני, לעומתם, יודע שחיי השתנו ביום שפגשתי את רינה. לראשונה בחיי, עמדתי  מול משפחה עם רקע שונה – אֵם ספרדיה  על כל  החיוב והשלילה שיש בהשתייכות זו וקודם כל חום שלא היה אופייני כל כך למשפחה "יקית" עם מסורות ספרטניות. ההווי שנתקלתי בו היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד אז ונפתחה לי שדרה של הכרויות עם ילידי הארץ מדורי דורות. חמותי שהיתה נצר למשפחת ברוך הותיקה, היתה בת הדור השנים עשר של ילידי הארץ. כל אלה, ובראש ובראשונה אישיותה של רינה כבשו אותי מיד. רינה שבה אחרי שש שנים מעצבות בארצות הברית. לבושה היה שונה מלבושן של נשים צעירות בארץ ומעל לכל בלטה בחביבותה ובפתיחותה. בלית ברירה  קיבלו הורי את הדין.

בשובי ארצה חזרתי ל"אלבא". אבא עבד בבית-המרקחת במשך כל ימי המלחמה, יחד עם גב' שטורמן ה"יקית" שהיתה נשואה לעורך דין, שכמו רבים מעולי גרמניה לא יכול היה לעבוד בארץ במקצועו והתפרנס מתיווך ומעסקאות דומות (אני זוכר שבככר ציון פעלו שלושה מוכרי נקניקיות, כולם "יקים" בעלי מקצועות חפשיים, שנאלצו לחפש להם עבודה אחרת, כדי להתפרנס בארץ).

אמי לא למדה עברית מעבר למה שהיה נחוץ לה כדי לדבר עם העוזרת ועם הירקן – תימני שלמד לדבר גרמנית. אבא ידע מעט עברית – מספיק כדי להבין את מבוקשם של לקוחותיו. עם זאת, מן הראוי לזכור כי רוב הלקוחות שפנו ל"אלבא" ורוב הרופאים שהפנו אותם, היו "יקים".

"אלבא", בתקופה שאחרי  מלחמת העצמאות, היתה עסק דל, מעוט לקוחות וחסר אמצעים. חלק לא מבוטל מן התרופות ומן הסחורה שנמכרו אז בבית-המרקחת היו בקיצוב. כך, למשל, קבלנו הקצבה של 1.5 ק"ג צמר גפן. הצוות חילק את צמר הגפן לחבילות של 10 גרם כדי שאפשר יהיה לספק מן הסחורה ל-150 לקוחות.  בקבוקים לא היו בנמצא. מי שרצה לקבל תרופה נוזלית היה חייב להביא עימו בקבוק.

הצמצום והצנע שלטו אז בכל. היה קשה להתפרנס. היו אנשים שהתפרנסו ממכירת פריטים מחבילות ה"קֵר" (care) שקבלו מקרובים בחו"ל. בבית-המרקחת היה רוקח אחראי אחד ועוזר אחד – אליהו נחום שעבד אצלנו משנת 1943 ועד לשנת 2006. בשל מצוקות הפרנסה בבית הוריו, החל לעבוד כנער בבית-המרקחת ריבקוב, בגאולה.

אבי היה נוסע מידי שבוע לתל-אביב ומבקר את היבואנים והספקים כדי למצוא סחורה שלא היתה בהישג יד בירושלים. נהגתי להלוות אליו בנסיעות אלו. בהדרגה, התחלנו לארגן מחדש את מחלקות בית-המרקחת. התחלתי לייבא ציוד לבית-המרקחת מאירופה. כך, למשל, הבאתי מכשיר לזיקוק מים, מאזניים עדינים וכו'. התחלתי גם לייבא תרופות שהיו נחוצות באופן דחוף – להצלת חיים ולהקלת קשיי החיים.  התגלית הגדולה של אותם ימים היתה האאורומיצין – למעשה, האנטיביוטיקה הראשונה, שמצוי היה בארץ באותם ימים רק בכמות מזערית, בארונו של מנהל מחלקת הרוקחות במשרד הבריאות. אם קבלת מרשם לתרופה זו, היית חייב לפנות אליו ואם היה מאשר את המרשם, היה מנפק לך כמות קטנה.  ניסיתי את כוחי ביבוא תרופה זו. היה קשה מאד לקבל רשיונות יבוא מחד ומאידך, לא קל היה לייבא סחורות מאירופה כי לישראל ולישראלים לא היה שם טוב כלקוחות. צרה נוספת היתה הקצבת המטבע הזר. עד שקבלת אישור להקצבה כדי לרכוש תרופה בחו"ל כבר היה הלקוח בעולם שכולו טוב.  ניסיתי לפשט ולשפר את דרכי היבוא. התחלתי גם לייבא חומרי גלם להכנת תרופות,השתתפתי בכנסים מקצועיים וניסיתי לפתח לא רק את הפן העסקי אלא גם את הפן המקצועי של בית-המרקחת. בדיעבד, אני חושב שהצלחתי פחות או יותר. היום אני שומע מעת לעת רופאים האומרים לחולה המחפש תרופה: "…תנסה ב"אלבא" – אם לא תמצא שם, וותר…".  זה לא תמיד משתלם, אבל אני גאה בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן