קהילת הייקים

חיים גֹמֶא

מאת: ארגון יוצאי מרכז אירופה

בדרכי למפגש* חשבתי על מקורו של השם   ג ו מ  א   –  "הריהו שם נדיר  בכלל ואצל ייקים  בפרט …מה היה שם משפחתו של חיים בגרמניה?…הרי לא יתכן שליהודים קראו בשם כמו פפירוס?…" כך  נולדה שאלת הפתיחה במפגש הראשון (המפגש  הראשון עם מר גומא התקיים ב-24.2.2008):  אחרי שהסברתי לחיים בקצרה את מהות הראיון  וכיצד אני מקווה לעבוד עמו,  שאלתי אותו למקור השם "גמא".

ח.ג.:  "לפי מה ששמעתי מקרוב משפחה שלי שנפטר בריו דה ז'נירו השם GOMMA מקורו בפורטוגל.  לפני ארבע מאות שנה או יותר, סמוך לגירוש היהודים מפורטוגל,  נשלח בן למשפחת GOMMA ללמוד בישיבה בפרנקפורט שעל נהר המיין.  צאצאי המשפחה הגיעו לשלזיה. בעת  היותי אורח בכנס S.P.D .  גיליתי  לגמרי במקרה, שבספר במדריך הטלפונים של המבורג רשומות משפחות בשם GOMMA . לפי בירורים שקיימתי, מקור המשפחות הללו הוא כנראה משלזיה, אבות אבותיהם הגיעו כבר לפני דורות רבים להמבורג משלזיה. צאצא אחר של המשפחה, שבשונה מן האחרים , נשאר יהודי, סיפר כי כמה מבני המשפחה היו ספורטאים ידועים ואחד מהם בשם ברייטברד, שדיוקנו נמצא בין תמונותיהם של ספורטאים יהודים בבית התפוצות בתל-אביב, אף היה אלוף גרמניה בהיאבקות. נראה שבני GOMMA מאסו בחיים בשלזיה,עברו להמבורג והיו לסוחרי בהמות. צאצאיהם, שאינם יהודים, עוסקים כיום בעיקר בסחר מכוניות…"

"הורי התגוררו בעיר גרליץ (GOERLITZ) שעל הנהר נייסה, (כיום בסכסוניה), החל משנת 1929 . אמי נולדה ב-1900  בעיר קטנה בשם קוזל בשלזיה העילית שסופחה לפולין, אחרי מפלת גרמניה במלחמת העולם השניה. אבי נולד בברסלאו באותה השנה. הורי נפגשו בתנועת נוער  והתחתנו בברסלאו  ב-1923 . אני נולדתי ב-1924, בברסלאו.

ש: "במה עסקו הוריך בברסלאו"?

ח.ג.: "…איני יודע במדויק במה עסקו הורי בברסלאו. אני יודע שאבא למד והשתלם בהנדסת חשמל בעיר אאכן ((AACHEN כדי להשיג אשרת עליה ב-1934, התבקש להציג בקונסוליה הבריטית בדרזדן תעודת יושר מטעם משטרת העיר גרליץ. התעודה עדיין שמורה אצלי ובה צוין שהוא מומחה לרדיו ושבמהלך שנות מגוריו בגרמניה, לא היה כל רישום שלילי כלפיו.

בדיעבד, למדתי שהוא עבד בגרליץ בחברה למוצרי חשמל, שהיתה, כמדומני, חברת בת של סימנס (SIEMENS ). כשהגישה אמי תביעת פיצויים לפי חוקי ה-WIEDERGUTMACHUNG , נאמר לה שקיימת בעיה במס הכנסה, כנראה ביחס לפרמיות ששולמו לאבא. אמי נהלה חליפת מכתבים עם הרשויות בגרמניה וטענה שבעלה היה שכיר ועל המעסיק היתה מוטלת החובה לנכות מס הכנסה. הדבר הועבר לדיון משפטי שבו זכתה.

הורי עברו לעיר גרליץ  ב-1929 . אחת הסיבות שהניעו אותם לעבור הייתה ככל הנראה מציאותם של קרובי משפחה מצד אמי בעיר. סבי ושני אחיו נולדו בעיר זו. סבא נספה בטרזיאנשדט ב-1944 . אחיו יעקב, דודה של אמי היה כלוא בדכאו עד סיום המלחמה.   ב- 1945, חזר לגרליץ ושלטונות גרמניה המזרחית (D.D.R.  ) החזירו לו את חנותו. הוא נפטר בגרליץ ב- 1951 . דודתה של אמי, אידה בידרשטד לבית אברמוביץ נשארה אף היא בגרמניה והצליחה להתגורר בדירתה בגרליץ עד מותה ב- 1954.

בגרליץ של שנות ה-20 במאה הקודמת התגוררו כ- 300 יהודים, שרובם היו בעלי אמצעים. (ביניהם היה גם הרוקח ד"ר פרידלנדר, שלימים ייסד בשכונת בית וגן את חברת התרופות "טבע"). משפחתי- הורי ואחי- התגוררה בשכונה שרוב תושביה היו חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית או חברי המפלגה הקומוניסטית. אני הלכתי לבית ספר בעל אוריינטציה סוציאליסטית שכן בית ספר יהודי לא היה קיים בעיר. בגרליץ היה בית כנסת אחד, אבל איני זוכר חיי קהילה "פעילים". רבה של קהילת גרליץ באותם ימים היה ד"ר קרקאואר שלימים התגורר בתל אביב. בתקופת הרפובליקה הויימארית בגרמניה היה הרב במעמד של מעין עובד מדינה ומשכורתו שולמה ע"י הממשלה. אבל מעמד זה חייב את הרב להיות בעל תואר דוקטור. יהודי גרליץ לא היו דתיים במיוחד ורובם גם לא ידעו עברית. בימי ילדותי לא ידעתי, למשל, מהי כשרות. חלק מיהודי גרליץ נעצרו על ידי השלטונות כבר ב- 1933 .

כשבקרתי בגרליץ, כבר כגמלאי, הראו לי מארחי את בנין בית הכנסת הנטוש וציינו שהוא תוכנן ע"י האדריכל שתכנן והקים את בניין האופרה בדרזדן, דבר שאולי מצביע על יכולתה הכלכלית ומצבה הכספי של הקהילה היהודית שהייתה בעיר. בית הספר הראשון שבו למדתי הוקם, כמדומני, ע"י המפלגה הסוציאל- דמוקרטית. בבית ספר זה היה צוות מורים חביב ובשונה מן המקובל בתקופה ההיא, למדו בו בנים ובנות יחד. זה היה מעין בית חינוך. עם עלית הנאצים לשלטון נסגר בית הספר. מורים רבים נשלחו ל"חינוך מחדש" במחנה הריכוז בדכאו וחלק מהם נספו שם.  התלמידים פוזרו בין בתי ספר אחרים ואני עברתי

לבית ספר עירוני עם שיטות חינוך שונות לגמרי, שבו למדתי עוד שנתיים, עד לעלייתנו ארצה. בבית-ספר זה, שהיה כפוף למערכת החינוך הממלכתית של המשטר הנאצי החדש החלו חלק מן המורים ללבוש את מדי המפלגה הנאצית והשימוש  במקל להלקאת תלמידים היה מקובל.

זמן לא רב אחרי בואי לבית הספר העירוני "החדש", החלו לפנות לתלמידים כדי לצרפם לארגון הנוער ההיטלראי (היטלר יוגנד), אבל באותה העת ההצטרפות לא הייתה עדיין בגדר חובה. גם לי הציעו להצטרף. הימים היו ימי מצוקה ועוני משווע בגרליץ. בבית הספר חלקו מדי בוקר חלב והתלמידים חויבו לשתות, מה גם שזו הייתה תוספת חשובה למנת המזון היומית.  כבר אז לא אהבתי לשתות חלב (עד היום אני מוסיף רק מעט חלב לקפה). תלמיד אחד ששם לב לכך, פנה אלי והביע נכונות לשתות גם את המנה שלי.

עם הפלת השלטון הווימארי בינואר 1933 והקמת השלטון של הנציונל-סוציאליסטים (הימין הגרמני) השתלטו פלוגות הסער (SA ו SS) על הרחובות המרכזיים של ערי גרמניה לרבות גרליץ. הרחובות כוסו בסיסמאות " עם אחד, מעצמה אחת, מנהיג אחד"  (Ein Volk, Ein Reich, Ein Fuehrer).

בריוני פלוגות הסער רדפו יריבים פוליטיים וכמובן הטילו חרם על בתי עסק של יהודים ובשלב מאוחר יותר גם על עורכי-דין, רופאים, עיתונאים,מורים וסתם יהודים. גם אבי היה על הכוונת יותר מפעם אחת, אבל היו לו כנראה ידידים שהזהירו אותו וגם הסתירוהו בעת הצורך. בתקופת המעבר עד לביסוס השלטון החדש, רבים בציבור החליפו נאמנויות ועברו  לשורות הנאצים ואז שמעתי את המושג Mitlaeufer. יהודים רבים התחילו, כמו הורי, לתכנן הגירה חרף כל הקשיים שהיו כרוכים בהשגת אשרות. הם התייעצו ביניהם ואף החלו ללמוד קצת עברית בעזרת החזן (שידיעותיו היו צנועות למדי).

ר.ק.: ספר, בבקשה, על מה שחוויתם בעליה ובתהליכי הקליטה בארץ.

ח.ג.: "העלייה הייתה פרובלמאטית מאד. לפי מה ששמעתי מהורי, הם נערכו לעסוק  בעבודה חקלאית בגבעת ברנר, אליה הגיעו כבר משפחות של עולי גרמניה. אבא עבר הכשרה חקלאית בכפרים שבסביבת גרליץ. לפני העליה היינו זמן מה בברלין ומשם יצאנו ארצה. בהיותנו בבת גלים נסע אבא לגבעת ברנר ושם התברר לאנשי הקיבוץ שיש לו גם אשה ושלושה ילדים. הם לא היו מוכנים לקליטת משפחה בסדר גודל כזה. אפשר לומר שזו היתה עגמת הנפש הראשונה שנגרמה להורי בארץ. בלית ברירה, עברנו לירושלים בה התגורר קרוב משפחה רחוק, פרופסור שאחותו היתה דודה של אמי.

בעוד שבגרליץ נהנינו מתנאי דיור עירוני טוב, הרי בירושלים נאלצנו להסתפק בתחילה בדיור צנוע ביותר ברחוב צפניה. אחר כך, עברנו לדירה צנועה  ברחוב אוסישקין ברחביה. בירושלים נולדו להורי בן ובת נוספים על השלושה שנולדו בגרמניה. (קצת מעבר למקובל במשפחות ה"ייקים" הלא דתיים…).

אבי עבד תחילה ב"חשמול" גדר הצפון ובהמשך הועסק בהתקנת מערכת החשמל במצודות  "טיגרט" שתוכננו ע"י הבריטים ונבנו ע"י קבלנים, לרוב סולל בונה, באמצעות מ.ע.צ המנדטורי. לימים מונה למפקח החשמל ב- מ.ע.צ מחוז ירושלים (על ידי מהנדס החשמל הראשי של מ.ע.צ, גוטליב, שנרצח ב- 1948 ע"י הערבים). בין השאר התקין אבי מערכת חשמל בבית הכנסת "החורבה", בעיר העתיקה ובשנת 1936 עסק גם בעבודת התקנת אולפני שירות השידור "קול ירושלים" בבנין "פאלאס".

ב- 1949 החל אבא לסבול ממחלת לב ואחרי התקפי לב כבר לא היה מסוגל לעבוד כבעבר, אך מכיוון שמצבנו הכלכלי לא השתפר עם הזמן, הוא נאלץ להסתפק בהערכת שוויים של מכשירי חשמל (לצרכי מיסוי) באגף המכס והבלו. זאת עשה עד מותו בשנת 1956.  ב-1952 עברנו לשיכון הראשון שנבנה ע"י רסקו אחרי מלחמת העצמאות, ברחוב טשרניחובסקי. אמא הייתה עסוקה בגידול הילדים, בעיקר אלה שהיו עדיין קטינים. היא היתה זקוקה לתמיכה של בניה הבוגרים יותר ולא היתה פנויה לעבודה מחוץ לבית.

בין שכנינו ברחביה היו גם כמה משפחות מקרב יוצאי גרמניה הדתיים, כמו משפחת הרב ד"ר אונא, שבתו שולמית עבדה עמי שנים רבות במשרד החוץ עד לפרישתה לגמלאות ואחד מבניו היה ממקימי קיבוץ "טירת צבי" וחבר כנסת מטעם "הפועל המזרחי"; או,  משפחתו של רופא העצבים ד"ר לווינגר, שאחד מבניו-משה, מתגורר כיום בחברון ונמנה על מנהיגי המתנחלים ואילו בן אחר הינו הרב הראשי של באזל.

כשהגענו לירושלים בפברואר 1935 הייתי בן 10. לא היה ברור כל כך מתי אתחיל ללמוד בבית הספר. אף אחד משלושת ילדי משפחתנו לא ידע עברית. הקהילה הפנתה אותנו לבית הספר "תחכמוני". ראיינו אותנו בבית הספר והתשובה שקבל אבי בעקבות הראיון הייתה: "אנו לא מקבלים גויים". עתה הפנתה אותנו הקהילה לבית הספר לבנים ברחוב הרב קוק  שהיה מסורתי. מצבנו היה נורא: אחי ואני ברחנו מבית-הספר והחילונו להסתובב ברחובות. למזלנו, פגש אבי את אברהם ארסט (מזכיר מועצת פועלי ירושלים בעת ההיא) וסיפר לו על מצוקת ילדיו שאינם לומדים. ארסט לקח אותנו לבית החינוך לילדי עובדים ששכן מאחורי בית הספר "מעלה", בקרבת בית ההסתדרות "תל-אור". מורי היה משה חלפן שלא התלהב מהתעודה שהבאתי מגרמניה. חלפן שלמד בוינה ידע גרמנית. הוא דרש ממני להביא את ספרי הלימוד שלי מגרמניה כדי שיוכל ללמדני משהו בשפה מובנת לי,  אחרי שעות הלימודים. לפי הצעתו התחברתי עם כמה חברות כיתה למשחקים בשעות אחר הצהרים וכך הצלחתי לקלוט היטב את השפה המדוברת. (מן הדין לומר כי במרוצת השנים השתלמתי והתקדמתי בלימוד הלשון העברית, באופן שאפשר לי לשמש בנש"מ כנַסָּח של מודעות על משרות פנויות בשירות המדינה, וזאת, עד למינוי נסח קבוע. מאוחר יותר שמשתי גם כנסח ההודעות המינהליות של משרד החוץ).

בתקופת לימודי בבית-הספר הייתי חבר ב"מחנות  העולים". רוב חברי בבית הספר היו חברי התנועה; ביניהם פינחס מישקוב ז"ל שנהרג ב-1948 בגוש עציון, יצחק הלוי ז"ל איש ה-ל"ה שנהרג בדרך לגוש (אביו, משולם, היה מנהל בית החינוך לילדי עובדים), קדים  שני-דור ז"ל (שניידר), מהנדס-כימאי, אלעד פלד, אלוף בצ.ה.ל ומנכ"ל משרד החינוך והתרבות בעבר, ורבים אחרים שהתפזרו בקיבוצים כמעוז חיים ,בית קשת, בית השיטה וכו'.

חברי, קדים שני-דור, פרסם ב-91 /1990 ספר בשם "הייתי ילד בירושלים" עם סיפורים מהימים שלפני קום המדינה וביניהם היה גם סיפור נאה על השתלבותי כעולה חדש בבית הספר ובחברה, עד לבגרותי.

המורה אשר בינג, מורה לציור ולמלאכה, השפיע עלי במיוחד ובזכותו גם התקדמתי מאד, לא רק בשיעורי הנגרות, אלא גם בתכנון הכשרתי בעתיד. (שלא עלתה בקנה אחד עם ההצעה להתמחות כטכנאי מכונות תפירה, אותה קבלתי בעקבות מבחני המקצוע). פה ושם עזרתי לאבי בעבודות חשמל ובזכות הידע שרכשתי, אני נהנה עד עצם היום הזה, לבצע בעצמי את התיקונים במערכת החשמל בביתנו (לפעמים בעזרת אחי יוסף, שנבחר כעובד מצטיין והיה לפני פרישתו לגמלאות, מנהל המחלקה הטכנית של ביה"ח "הדסה"). אגב,  שלושתנו –  אחי יוסף, אחי מיכאל איש כפר יהושע ואנוכי, הועסקנו  יותר מ-40  שנה על ידי מעסיק אחד, עד צאתנו לגמלאות, דבר שגם  מצביע על נאמנות ומסירות, תכונות, המאפיינות, כמדומני, את היהודים יוצאי גרמניה ואת צאצאיהם.

בצעירותי התנדבתי לשרת  בצבא הבריטי. עברתי טירונות של רובאי וגם עסקתי בשמירה על שבויים איטלקיים תחילה במחנה אלנבי. התמחיתי גם בפענוח תצלומי אויר ואחרי השחרור השתלבתי בעבודה במכון הגיאולוגי, שהיה, בתקופת המנדט, חלק  ממחלקת העבודות הציבוריות (מ.ע.צ.).  בארכיון המכון הגיאולוגי היו סטים של תצלומי אויר ש"כיסו" את כל הארץ. הצלחתי "לסחוב" סט אחד של תצלומים כאלה עבור ה"הגנה"  (זאת, במסגרת פעילותי כקצין קישור של שרות הידיעות – הש"י, בירושלים).  אחרי שביתת הנשק השנייה במלחמת העצמאות, הועברתי למחלקת תצלומי אויר של חיל האוויר. ב-1950 סיימתי את שרותי הסדיר והמשכתי לשרת במילואים עד גיל 54.  (בתפקידי האחרון במילואים שמשתי כקצין קישור לכוחות ה-או"ם בסיני, עד לביקורו של סאדאת בארץ בשנת 1977).

עם שחרורי מן השרות הסדיר בצה"ל הופניתי לנציבות המנגנון במזכירות הממשלה בתל-אביב (זו הייתה יחידה שקדמה לנציבות שירות המדינה של ימינו. הייתי בין 11 עובדיה הראשונים). בתחילת דרכי ביחידה זו הקמתי את הארכיון הראשון של עובדי המדינה. עם העברת הנציבות לירושלים חזרתי להתגורר בעיר. סמכויותי הורחבו והתמניתי לתפקיד מרכזי יותר במחלקה שהייתה מופקדת על מינוי העובדים בכל משרדי הממשלה. ביחידה שרתו שלושה עובדים בכירים שצברו נסיון ב-Civil Service Commission המנדטורי וטפלו בתנאי שירות ובתכנון תקנים. ביניהם היו ד"ר דוד אריאן ז"ל, ש"שלט" בענייני מינויים ותקני משרדים ויצחק מלמד ז"ל שניהל את משרד החיסול של המנדט הבריטי בקפריסין והיה סגן החשב הכללי של המנדט, הופקד על תנאי שירות. בשלב מאוחר התמנה מלמד לנציב המנגנון (כיום נציב שירות המדינה). בשנת 1954 התחתנתי בירושלים ובה נולד בננו.

כאמור לעיל הגיעו הורי ארצה עם 3 בנים. (בן רביעי שנולד ב-1934, נפטר ונקבר בגרליץ). בן נוסף וכן בת נולדו בירושלים. מכל המשפחה נשארנו, רעיתי ואני, היחידים בירושלים. אח אחד נפטר בחיפה. האח השלישי,עבר עם אשתו לקיראון ומתגורר ליד משפחות בתו ובנו. לאח רביעי, יליד ירושלים, המתגורר מאז שחרורו מצה"ל ונישואיו בכפר יהושע, יש בן ושתי בנות ו-5 נכדים(ות). אחותי, ילידת ירושלים, גרה עם בעלה בחיפה, להם שני בנים ובת ו-6 נכדים. אמי המנוחה הייתה גאה על השירות של בניה, בתה ונכדיה (ששלושה מביניהם היו קצינים) בצה"ל. היא נפטרה בגיל 91.

עם הרחבת פעולות הנציבות קודם מעמדי וב-1956 הוצע לי להצטרף לשלוחת משרד החוץ במשלחת הקניות בקלן, שהוקמה בעקבות הסכם השילומים. היה חשוב למצוא דוברי גרמנית ואחרי התלבטות שנמשכה כמה חודשים נתתי הסכמתי ובחודש אוקטובר באותה שנה, יצאתי עם אשתי ובני לקלן והשתלבתי בעבודת המדור הקונסולרי. בתקופת שירותי בקלן התוודעתי אל ניצני ההתיישבות המחודשת של יהודים בגרמניה. מהגרים אלה היו בדרך כלל, יוצאי ארצות מזרח אירופה, ברובם משארית הפליטה ומניצולי השואה ובחלקם "יורדים" ישראלים. בין ה"יורדים" היו גם יהודים שעלו ארצה מגרמניה בעקבות עלייתו של המשטר הנאצי (1933-1939). שנתיים לאחר בואנו לקלן, היו כבר 18000 יהודים רשומים בקהילות שונות בגרמניה, מהם כ-6000 אזרחים ישראלים שהורשו להיכנס אף על פי שבדרכוניהם צויין כי הם אינם תקפים לגרמניה. נראה שפקידי ההגירה הגרמניים קבלו הוראה להתעלם מהערה זו.

ב-1958 פנתה הנציבות למשרד החוץ ובקשה להחזיר אותי ארצה כדי שאסייע בהפעלת הדירוג האקדמי, שהוחל במשרדי הממשלה, לראשונה מאז הקמת המדינה. בשל המחסור בעובדים בקיאים ומנוסים, סברו אז בנציבות כי קיצור שירותי בחו"ל והשבתי להפעלת  הדירוג חיוניים לזירוז ההסכם עם איגוד עובדי המדינה. אחרי התייעצות עם ראש משלחת השילומים,ד"ר שנער ועם הממונה הישיר עלי בקלן, יששכר בן-יעקב, חזרתי ארצה למילוי המשימה האמורה ולתפקידים נוספים בנציבות. (פרסום משרות פנויות, ריכוז ועדות בוחנים, וכן – רפרנט מטעם הנציבות במשרד הביטחון, במוסד ובשב"כ).

בשנת 1960 התעורר הצורך לאייש נציגויות חדשות, בעיקר באפריקה.  משרד החוץ פנה אלי והציע לי להתמנות כקונסול, בקונסוליה הכללית של ישראל באדיס-אבבה, שבראשה עמד אז חנן בר-און ז"ל. נפרדתי,איפא, מן הנציבות (בגמר המשימה שקבלתי על עצמי) ובאוקטובר 1960 הגעתי עם משפחתי לאדיס-אבבה. כשהכירה אתיופיה בישראל ונקשרו יחסים  דיפלומטים מלאים ב-1963, התמנה שמואל דיבון ז"ל (שהיה עד אז סמנ"כל במשרד החוץ) לשגריר באדיס-אבבה. הוא בקש ממני להישאר שנה נוספת בתפקידי, בשל הרחבת פעילויות הסיוע באמצעות מומחים לאתיופיה.  בתקופת פעילותי באדיס אבבה התמחיתי בסיוע טכני לאתיופיה.  סייענו אז בעיקר בתחומי החינוך, החקלאות והתחבורה.  אופי השירות באדיס אבבה היה שונה, כמובן, מן השירות שבו התנסיתי במשלחת השילומים בקלן. התרכזנו אז בהידוק הקשרים עם אתיופיה ובסיועה של ישראל. בתהליך זה נודעה חשיבות רבה לקשרים הישירים עם קברניטי המדינה ועם אישים שונים בחצרו של קיסר אתיופיה דאז.

רוב פעולות הסיוע התרכזו בנושאי חינוך והקמת תשתיות הכשרה ולימוד. פרופ' פטר, לשעבר נציב המים בישראל, עסק בשיתוף עם מרצים נוספים בהקמת הפקולטה להנדסה באוניברסיטה המקומית.  פרופ' ערי ז'בוטינסקי, איש הטכניון עסק בהקמת פקולטה למדעי הטבע וללימודי הרפואה. פרופ' צבי יעבץ, הסטוריון מאוניברסיטת תל-אביב טיפל בהרחבת פעילותה של הפקולטה למדעי הרוח. באותה עת פעלו באתיופיה כ-40 מומחים ישראליים בתחומים שונים – חינוך, רפואה, תחבורה, חקלאות, משטרה ועוד. נספחות צה"ל היתה פעילה גם בתחום ההדרכה  וכך, בסך הכל, נמצאו אז באדיס-אבבה כ-100 משפחות ישראליות. הקמנו בית-ספר ישראלי בן 8 כיתות עם מורות ישראליות, רובן מנשות המומחים. המורה לאנגלית היתה אחת ממורות בית-הספר האנגלי המקומי, שנבחרה עבורנו על ידי המועצה הבריטית (THE BRITISH COUNCIL). שני ישראלים נוספים פעלו באדיס אבבה כשליחי האו"ם: דר' דוד אריאן, בעבר סגן נציב שרות המדינה, שנשלח במטרה להכין הצעות לשיפור המינהל הציבורי האתיופי ודני מס, איש קיבוץ מעברות, ששימש כנציג ארגון המזון הבינלאומי (FAO). שניהם היו אגב "ייקים" שדיברו אנגלית במבטא גרמני מובהק.

כשערכה שרת החוץ גולדה מאיר את ביקורה הרשמי באתיופיה טפלתי בסידורים שהיו כרוכים בביקור. בין היתר, היה עלי לבקר במערכות העיתונים החשובים כדי להבטיח פרסום נאות שיכלול את פרטי הביקור ותמונה של השרה, בעמוד הראשי של העיתונים. לביקור היתה משמעות מדינית מרחיקת לכת גם מן הבחינה הכלל אפריקנית, כיוון שאדיס אבבה שימשה כמושב ה-ECA (הועידה הכלכלית האפריקאית).

במסגרת שרותי באתיופיה טסתי לשלושה ימים בעדן, סמוך לפינוי השלטון הקולוניאלי הבריטי בעיר זו ולהכללתה במדינת תימן. מטרת נסיעתי היתה סיוע לאיש הסוכנות היהודית שנתקל בקשיים בהסדרת מעברם ועלייתם ארצה של כמה מאות מיהודי תימן ש"נתקעו" בסביבת העיר עדן. במגעי עם שלישו של המושל הבריטי, הצלחתי לקבל סיוע מחיל האוויר המלכותי. במקביל, הצלחתי להסדיר את העברתם של העולים משדה התעופה הצבאי הבריטי לאסמרה באריתריאה באמצעות מטוסי חברת התעופה האתיופית. באסמרה, המשיכו אנשי הסוכנות לטפל בהטסתם ארצה של העולים.

לאחר שובי ארצה, שמשתי כסגן הממונה על כח האדם במשרד החוץ. לתפקיד זה, שבו כהנתי כארבע שנים, הבאתי עמי ידע והבנה בצרכיהם ודרכי פעולתם של עובדי המדינה, שאותו רכשתי בעבודתי בנציבות שרות המדינה ובנציגויות המדינה בחו"ל. עסקתי בקליטת עובדים, בהליכי פרישתם ובטיפול בתנאי העבודה שלהם.  התמחיתי בקביעת תנאי עבודתם, דירוגם ושכרם של עובדים שונים במשרד. כיוון שבאותם ימים לא היה השכר במשרדי הממשלה אטרקטיבי במיוחד, היה קשה להשיג עובדים בעלי כישורים מתאימים לאיוש התפקידים השונים לא רק במשרד החוץ אלא אפילו בתפקידים זוטרים בשרות המדינה.  בגלל המחסור בעובדים היו משרדי הממשלה נעזרים אלה בעובדים של אלה. אולם, מעת לעת, נהגו גם "לחטוף" או "לגנוב" עובדים אלה מאלה.  בין יתר משימותי בעת ההיא, היה עלי לאתר מועמדים מתאימים לאיוש הנציגויות בחו"ל מקרב עובדי המשרד.  כאן נתקלתי מידי פעם בעובדים שהציעו מועמדותם לתפקידים בנציגויות ה"מבוקשות" אף שלא היו בעלי הכישורים הנדרשים.  מאידך, היה קשה למצוא עובדים שיציעו עצמם לעבודה בנציגויות קטנות ומרוחקות או בנציגויות שנודעו כמאופיינות בתנאי שרות לא קלים.   למרות הקשיים, הקפדתי תמיד לקבל עובדים רק על פי התקנות והנוהל.

בין היתר עסקתי גם בהנהגת המכרזים בשרות החוץ. מכרזים אלה לא היו נהוגים בעבר והפכו לנוהל קבוע בקבלת עובדים בשרות המדינה רק אחרי שעברתי לירושלים.  כאמור, גם נסחתי באותה תקופה הודעות של המשרד בנושאים טכניים (כמו גיוס עובדים, ענייני הדרכה וכו'). בנוסף לאלה, הייתי אחראי גם לנושא המשמעת במשרד (ומן הראוי לציין שבאותם ימים עדיין לא גובשו כללי המשמעת ונוהלי הפיטורין בעבודת משרדי הממשלה) .

במסגרת תפקידי כסגן הממונה על כח האדם, הייתי חבר בועדות שונות במשרד וכיתר חברי בלשכה המדינית, היה עלי ללוות מעת לעת אורחים של המדינה.  כך, למשל, התבקשתי ללוות שרים שהגיעו מאתיופיה או חברי פרלמנט ופקידים בכירים מאוסטריה ומגרמניה. במסגרת הליווי הייתי מצטרף אל האורחים לכל המפגשים הרשמיים והטקסים שבהם השתתפו במהלך ביקורם בארץ. בכל המשימות הנזכרות עסקתי עד 1969 , במסגרת תפקידי כסגן הממונה על כח אדם במשרד החוץ.

עם סיום עבודתי באגף כח אדם התבקשתי להחליף זמנית את סגן מנהל מחלקת הטקס. לא ידעתי אז כי האיש חולה מאד. כעבור שבועיים הוא נפטר וכך המשכתי למלא את מקומו עד צאתי ללונדון. במקביל, הייתי באותה תקופה מנהל יחידת הביקורת הפנימית (תפקידי זה הוגדר אז כ'מנהל המבדק הפנימי').

ב-1969, אני מצטרף לשגרירות בלונדון. אני זוכר שהתקבלתי בהתלהבות על ידי ה"ג'ואיש כרוניקל" שציין כי זו פעם ראשונה שבעל תפקיד שאינו השגריר, מדבר אנגלית כהלכה. (זאת, אף שאת השפה האנגלית למדתי רק בבית-הספר, בארץ ובתקופה הקצרה ששרתי בצבא הבריטי).  בלונדון הייתי קונסול בסמכות לכל הממלכה המאוחדת. בתפקידי זה, הייתי ערב מטעם מדינת ישראל לעסקאות שבצעו חברות ספנות ישראליות בבריטניה (למשל, רכישת ומכירת כלי שיט). טיפלתי מבחינה קונסולרית בכל הבעיות הקשורות באוכלוסייה ישראלית ובתיירות מישראל. בין היתר סייעתי בלונדון ליהודים שביקשו לעלות ארצה ולישראלים שנקלעו לצרה או הסתבכו בעבירות קלות (כמו "סחיבה" מחנויות כלבו) או לכאלה שדרכונם אבד. לפחות 3-4 פעמים בשבוע – אחרי שעות העבודה, עסקתי גם בהסברה והופעתי מטעם השגרירות באירועים שונים. בנציגות היו אמנם שני עובדים שהסברה היתה תפקידם הקבוע, אבל לא היה די בהם.  עתונאים ישראליים היו מגיעים אלי חדשים לבקרים, בנסיון לחלץ ממני כל מיני "סקופים", בעיקר בנושאי עבריינות ישראלית בבריטניה.

כשהגיע מנחם בגין (אז ראש האופוזיציה בכנסת) לביקור בלונדון, הייתי צמוד אליו וליוויתי אותו לכל המפגשים שקיים.

מתקופת השרות בלונדון זכורות לי גם פרשת נסיון החטיפה של מטוס "אל על" על ידי המחבלת לילה ח'אלד ופרשת רציחתו (ב-1972) של עמיתי, היועץ החקלאי דר' שחורי שפתח מעטפת נפץ שנשלחה לשגרירות בחשבו שמדובר בפקעות שהזמין מהולנד. הצטרפתי לאמבולנס שלקח את דר' שחורי לבית-החולים אלא שלדאבוני הרב, הוא נפטר בדרך. אחר כך, טפלתי בהטסת גופתו ארצה והשתתפתי בהלווייה שנערכה ברחובות. (בסך הכל, הגיעו אז לשגרירות כ-10-12 מעטפות נפץ שנועדו לאנשי הסגל. דר' שחורי היה היחידי שלקח את המעטפה הנושאת את שמו לפני שזו נבדקה על ידי קצין הבטחון).  בעקבות הופעתי בטלויזיה הבריטית ((BBC בקשר לאירוע מצער זה, הוצב שוטר ליד דירתנו בלונדון למשך כמה שבועות).

תקופת שרותי  בלונדון נמשכה כחמש שנים וב-1974 לאחר שבננו התקבל לקורס טיס, שבנו ארצה.

חזרתי לעבודה במשרד החוץ וצורפתי לצוות ההקמה של המרכז למחקר ולתכנון מדיני, שהוקם ביזמת יגאל אלון, בעקבות המלצות ועדת אגרנט על מנת לתגבר ולשדרג את מחלקת החקר שפעלה עד אז. לצורך הקמת המרכז צורפו למחלקת החקר מזרחנים ואנשי מדע המדינה רבים (שחלק מהם משמשים כיום כשגרירים וקונסולים ברחבי העולם). במרכז החקר עבדתי 4 שנים ועסקתי במינהל ובתקציבים ובאיתור ובקליטה של המועמדים לשרת בו. אז נמשכה מלאכת איתורם של המועמדים זמן רב. כיום נקלטים במרכז צוערי משרד החוץ.

במשך שנות עבודתי במשרד שרתי במילואים כקצין קישור לאו"ם.  בין היתר, שרתי כקצין קישור ליחידות האו"ם שהוצבו בסיני, סמוך לתחנת ההתרעה באום חשיבה. סיימתי את שרותי בתקופת ביקורו של סאדאת בירושלים (1977).

ב-1978 נשלחתי לשגרירות ישראל בבון. חזרתי לשרת בגרמניה 20 שנה אחרי שרותי במשלחת השילומים בקלן. בשנות שרותי בנציגות בבון, קיימתי קשר הדוק עם הקהילות היהודיות שהחלו להיווצר מחדש, על ידי יהודים יוצאי מזרח אירופה, שהשתקעו בגרמניה המערבית.  כשעזבתי את גרמניה ב-1983, היו רשומים במרכז של יהודי גרמניה בפרנקפורט כ-28.000 איש (כשליש מאלה היו יהודים שעלו לישראל ועזבו אותה אחרי תקופה קצרה, בתקווה להתאזרח תוך שנים אחדות ולהתבסס בגרמניה). התאזרחותם של ישראלים בגרמניה היתה כרוכה בויתור על האזרחות הישראלית והטיפול בנושא זה שהיה אחד מעיסוקיה המרכזיים של המחלקה הקונסולרית בבון, בתקופה שעמדתי בראשה, היה  מורכב  מפני שהקפדתי  על צירוף הסכמה בכתב  של שלטונות גרמניה לאזרח את הפונה הישראלי. המחלקה עסקה גם בהמצאת אשרות לישראל לאזרחים גרמניים שנולדו לפני  1928 ונדרשו להמציא מסמכים המעידים שלא היה להם עבר נאצי עם אישור מתאים  משלטונות הכיבוש  (אמריקני,  בריטי,  צרפתי) או משלטונות מזרח גרמניה, במידה שהתגוררו במזרח.

כדי לעבור על החומר ולתת את האישורים להוצאת האשרות, נאלצתי לרכוש מידה של מומחיות בפענוח ובניתוח תעודות ומסמכים, שנכתבו בשפה משפטית וכללו לא אחת גם מונחים שרווחו בתקופת הרייך השלישי. (ראוי לציין כי במקרים אחדים נמנעה השגרירות ממתן אשרה לאנשים שהצטיירו כבעלי עבר נאצי). בעיר באד ארולסן (BAD AROLSEN) שליד הנובר שכן באותם ימים גם הארכיון של ה-INTERNATIONAL TRACING SERVICE (שרות ההתחקות או האיתור הבינלאומי), שניסה לעלות על עקבותיהם של אנשים שנשלחו למחנות ההשמדה והריכוז ולברר מה עלה בגורלם. במסגרת תפקידי בשגרירות השתתפתי גם בדיונים שקיים ארגון זה.

גם בשגרירות בבון, שבה שרתי עד 1983, כמו בלונדון, סייעתי לישראלים שנקלעו לצרה או הסתבכו בעבירות. בין אלה היו גם כמה טיפוסים מפוקפקים למדי (כך, למשל, נתקלתי בשלושה יהודים יוצאי ברית המועצות, שעסקו ב"חיסול חשבונות" והסתבכו במעשי רצח. את אלה, היה עלי לבקר בכלא, במסגרת תפקידי). ניתן לומר כי חלק לא מבוטל מן היהודים  שהשתקעו בגרמניה, ובהם גם עבריינים שעסקו בהפעלת מועדוני לילה מפוקפקים, בניהול בתי בושת ואף בסחר בסמים (בעיקר בפרנקפורט ובסביבתה), לא תרמו לייצוגו המכובד של עם ישראל והעיסוק בענייניהם הכביד לא פעם הן עלי, הן על הנספח מטעם משטרת ישראל שהיה צמוד למחלקתי. בעיסוקי אלה, היה עלי לקיים קשרים טובים עם השלטונות (( Regierungspraesident ועם לשכות ראשי המשטרה ( Polizeipraesident ). מדי פעם נוכחתי כנציג השגרירות במשפטים שנערכו נגד פושעים נאצים,  באחדות מערי גרמניה; בעיקר כשהופיעו בהם עדים מישראל.

כמו בלונדון, גם בגרמניה היה עלי – כמנהל המחלקה הקונסולרית, לשמש נציג מערכת הגיוס של צה"ל, לטפל בחייבי גיוס ובבקשות לפטור מן השרות בצה"ל או בדחייתו, במטלות יום-יומיות כהארכת תוקפם של אישורי יציאה לאזרחים ישראליים חייבי שרות מילואים או אזרחים שנשארו בחו"ל מעל 45 יום, הארכת תוקף מסמכי הנסיעה, כולל אשרות תושב חוזר, של תושבי יו"ש ועזה שהתגוררו בגרמניה, ובנושאים מיוחדים כמו, למשל, תיאום אישפוזם ואכסונם של נכי צה"ל שהגיעו לשיקום בגרמניה, בהתאם להנחיות אגף השיקום של משרד הביטחון. כיום יש בגרמניה כ-200.000 יהודים שרובם (כ-180.000) יוצאי ברית המועצות וארצות מזרח אירופה.

ב-1983, אני חוזר ארצה, מתמנה כסגן מנהל המחלקה לענייני התפוצות ומתחיל לטפל בנושא היהודים בארצות המצוקה. הנושא העיקרי העליה מאתיופיה – "מבצע משה" וגם כאן שרותי בעבר באדיס אבבה (1960-1964), ההכרות עם הביורוקרטיה האתיופיה ובמידה מסויימת ידיעת השפה האמהרית, שימשו אותי במילוי התפקיד שהיה גם כרוך בתדרוכים לארגונים יהודיים מארצות הברית ומקנדה, שלחצו על ממשלת ישראל להחיש את העליה והיו לעיתים ביקורתיים מאד.

במחלקה לתפוצות טיפלתי גם בקהילות יהודיות בארצות דוברות הגרמנית והייתי חבר המועצה למען יהדות סוריה. בשנת 1987, הייתי מועמד לכהן כשגריר באחת ממדינות אפריקה. אבל אז, אמר לי מנכ"ל משרד החוץ שהוא מבין שאני מתקרב לגיל הפרישה וכיוון שאני שולט היטב בשפה הגרמנית, הוא מעדיף לשלוח אותי לשרת כקונסול כללי בציריך.  חככתי בדעתי, ובסופו של דבר, החלטתי לקבל את התפקיד בציריך, שאותו מלאתי עד לפרישתי ב-1990. (בשנה זו הוחלט לסגור את הקונסוליה ולהעביר את הייצוג בציריך לשגרירות בברן).  במהלך שרותי בציריך התרכזתי בהסברה ויחסי ציבור, בקשר עם השלטונות המקומיים ובמגעים עם הקהילות היהודיות ותנועות הנוער היהודיות. קיימתי קשרים עם נציגי לשכת התיירות הישראלית, אנשי המגבית, שליחי הקק"ל ועם נציגי חברות ובנקים ישראליים.

לפי בקשת הקונסול הכלכלי פתחתי ירידים בהם הייתה השתתפות ישראלית. כקונסול כללי הייתי חבר בקורפוס הקונסולרי המקומי. כששרים ואישי ציבור מישראל ביקרו בשוויץ, היה עלי לפגוש אותם ולעיתים לתרגם  את דבריהם – במפגשים או בהרצאות, סימולטנית לגרמנית. עמדתי גם בקשר עם האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים,  בהתייחס לעיזבונות לטובת המדינה, ופעילותי בנושא זה זכתה להוקרה מצידו. בציריך סיימתי את הקריירה שלי במשרד החוץ, אחרי 41 שנים בשרות המדינה.

אחרי פרישתי ממשרד החוץ הציעו לי לעבוד חלקית כיועץ לעניינים קונסולריים  ומידי פעם מלאתי תפקיד זה,  גם  בהתנדבות.  כן  בין השנים 1994 ל-1996 עבדתי באופן חלקי גם באגף לקשרי תרבות ומדע.  לאחר פרישתי התבקשתי על ידי ועד עובדי משרד החוץ לשמש כיו"ר בועדות בחירה. מלאתי תפקיד זה חמש פעמים (דהיינו, אחת לשנתיים-שלוש נערכו בחירות והדבר היה כרוך בהכנות ובהערכות באותו היום הן במשרד הראשי בירושלים, הן בכל נציגויות ישראל ב-חו"ל.   עד הגיעי לגיל שמונים הייתי חבר בועד גמלאי שירות החוץ וחבר  המועצה המחוזית בירושלים של גמלאי שרות המדינה וגם חבר הועד המרכזי  של מועצת גמלאי המדינה ליד הסתדרות העובדים הכללית בתל-אביב.

ר.ק. : ולסיכום, שתי שאלות שאני מציג לכל מרואיין, בתום הראיון. ראשית, נסה לתאר לי מה היא עמדתך כלפי גרמניה, כיום.

ח.ג. : "..מאז פרישתי מעבודתי במשרד החוץ איני מרבה לדבר גרמנית כבעבר, אבל אני ממשיך לקרוא גרמנית, לצפות בטלויזיה ולעקוב אחרי הנעשה בגרמניה… .בהתייחסות  לנושא זה, צריך להבחין בין שתי קבוצות – בין הורינו שנולדו והתחנכו בגרמניה  ובינינו, הבנים שעזבו את גרמניה כילדים.  גם כילדים, לא היה לנו קל, אבל חשנו צורך להשתלב וצורך לסייע להורינו שקליטתם היתה קשה הרבה יותר. ההורים בשכונת רחביה דיברו הרבה על מה שהיה בגרמניה. אנו, הצעירים, , הקשבנו רק בחצי אוזן כי בעבורנו הדברים היו קצת בבחינת "פָּאסֶה".  יש רק דברים מעטים שאני זוכר.

כשאבי קיבל התקף לב ראשון  בגיל 49 אמר לו אחד הרופאים שטיפלו בו: 'עשה נסיון לחזור לאירופה. פה לא ברור אם לבך יחזיק מעמד!'. לאבי לא נראו הדברים. הוא אמר: 'באנו כדי להתבסס פה וגם אם לא כל כך הצלחנו, אנו מקווים שהילדים יעשו זאת'.

בתקופת עבודתי בגרמניה נתקלתי שם לא אחת ביהודים ובישראלים שבאו לגרמניה לא רק בקשר לשילומים אלא כדי לעשות עסקים.  הגרמנים שהכרתי בתקופת שרותי בבון היו בעיקר חברי פרלמנט, בכירים במפלגות – בעיקר ב-S.P.D ובעלי תפקידים בממשל וברשויות. ציבור כזה אינו מייצג נאמנה את הכלל ואף על פי כן, גם בו תמצא לעיתים כאלה המלחשים מאחורי גבך וחושפים אגב כך דעות קדומות כלפי זרים. אני זוכר שפעם, כשדברתי בעברית עם אשתי, שמעתי שתי נשים משוחחות עלינו. אחת מהן אמרה לרעותה: '…תראי איך הנשים הזרות גונבות לנו את הגברים…'.

פה וגם בגרמניה, פגשתי את ראש עירית גרליץ. רציתי לבקר בשכונה שבה גדלתי ולנסות לפגוש אולי כמה מן החברים שהיו לי בילדותי. ראש העיר שדלני לוותר על הרעיון. הוא אמר שלא אמצא איש מהם כיוון שבני גילי שרתו בצבא ורובם לא שרדו את המלחמה. אף על פי כן, הלכתי לבקר בשכונה. אבל, כשעמדתי ליד הדלתות שעליהן שלטים עם שמות המשפחות שהכירו את הורי, החלטתי לקבל בכל זאת את עצתו של ראש העיר ולוותר על המפגש. הסתפקתי בביקור בבית הקברות היהודי. לא הצלחתי למצוא את קבר אחי שנפטר בגרמניה זמן קצר אחרי שנולד.

השתתפתי במפגשים אחדים בערים גרמניות "תאומות" לערים בארץ. קשה ללמוד הרבה ממפגשים אלה כיוון שהגרמנים מתכוננים היטב לבואם של העמיתים מישראל והכל טובל בנימוסים טובים ובמילים יפות.

כשמדובר בציבור הרחב ובגרמנים הפשוטים, היה לי קשה יותר לדעת מה עמדותיהם כלפי ישראל וכלפי היהודים. לא נתקלתי בגרמניה בפרחחים. בבון, אתה מצוי בחלק קתולי של גרמניה, השונה מאזורים אחרים.

בגרמניה נחשבו היהודים ל-ZUWANDERER. אבל, אם אתה יודע גרמנית, אינך נופל לקטגוריה זו. ההתייחסות כלפי היהודים שבאו לגרמניה בדור האחרון, מארצות מזרח אירופה, שונה מעט. מדובר באנשים שלא דיברו גרמנית מנעוריהם, אנשים שבנו את עצמם בעבודה קשה. חלק מהם היו בעלי "פספורט זרים" (FREMDEN PASSPORT)  , שאחרי 10-15 שנות שהייה בגרמניה גם התאזרחו (אם חפצו בכך) .  אגב, בגרמניה מצויים כיום אנשים רבים הטוענים שהם צאצאי יהודים…"  .

ר.ק. : ועתה, לשאלה השניה: מה הוא "יֶקֶה" בעיניך?

ח.ג. : "…כיום כבר לא רואים את ה"יקים" של פעם. כשהייתי בן 12 וראיתי ברחביה את בני דורם של הורי, לפעמים הם היו כבדיחה בעיני. כשהיו משוחחים ביניהם או מדברים אל כלביהם הם היו מצחיקים מאד. הם היו אומרים לכלב להתנהג יפה… . בדרך כלל הם נהגו ביושר ובדייקנות, לעיתים מבלי להתחשב במציאות הסובבת. אני זוכר מקרה של פרופסור "יקה" שלימד באתיופיה. הוא הכשיל במבחן פשוט סטודנט טנזני מבלי להתחשב כלל בעובדה שאביו של הלה הינו ראש שבט. הסטודנט שציפה ליחס אחר שבר בקבוק בירה על ראשו של הפרופסור…  .  הבעייה העיקרית של ה"יקים" בארץ היתה שרובם לא שלטו כראוי בשפה העברית עד יום מותם. הם המשיכו לקרוא גרמנית, לכתוב גרמנית ולחתום כמו שנהגו לחתום בגרמניה…" .

תגובה אחת

  1. איש אשכולות חשוב צנוע שצריך לזכור ולהוקיר וללמוד עליו שתרם רבות למען מדינת ישראל ולא לשכוח את שמו יהיה זכרו ברוך תנצב"ה…כתבה חשובה ומרתקת תודה לכותבים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן