ד"ר וילהלם מיינצר

סיפור אהבה סיני / על פי האוטוביוגרפיה של ד"ר וילהלם מיינצר

הימים, ימי מלחמת העולם השנייה. את אירופה פוקד המשטר הנאצי האכזרי ומשליט אימה והרג בקרב האוכלוסייה היהודית. ואנוכי, רופא צעיר בתחילת דרכו, הגעתי כפליט לארץ סין הרחוקה, בה יכולתי לשרוד ולעבוד בכבוד במקצועי, ושם נולד סיפור אהבתי.

פרופסור רקלו היה מרצה באוניברסיטת יונאן שבדרום מערב סין. הוא היה חסידו של הגנרל דה גול ונציגו של אירגון פילנתרופי צרפתי אשר תמך בבית יתומים בו שכנו 200 יתומי מלחמה אשר אבותיהם נהרגו בקרבות נגד היפנים במלחמת סין יפן דאז. הוא חיפש רופא מתנדב אשר יעבוד במוסד אחת לשבועיים, יבדוק את הילדים ויטפל בצרכיהם הבריאותיים. בקשתו הופנתה אלי ואנוכי נעניתי לו בברכה. הייתה זו זכות גדולה עבורי לתרום את חלקי הצנוע למדינה זו כהוקרה ליחס שקיבלתי כאן כפליט מאירופה הנאצית.

בבוקר בהיר  אחד, הופיע רקלו בביתי כדי לקחתני לאותו בית יתומים שהיה בכפר וו לונג פו, השוכן במרחק של 20 קילומטרים מחוץ לעיר קונמינג בירת מחוז יונאן. נסענו במכונית הפורד הישנה שלו, בעלת גג פתוח, עמוסה בנוסעים עד אפס מקום. באמצע הדרך, שמענו קול רחש מוזר בוקע מתוך המנוע. רקלו עצר את מכוניתו, ואז התברר כי צינור האגזוז נשבר. בעוד אנו עוצרים ומנסים לתקן את התקלה, הגיחה לפתע מאחור, צעירה סינית, מדהימה ביופייה, לבושה במכנסיים צבאיות ולראשה קסדה צבאית. המום מיופייה, הבטתי בה כשנשימתי נעתקת בגרוני. ואילו היא העיפה מבט בתקלה, ובאדישות רבה שלפה מתיקה אגד חבישה, והתקינה את האגזוז במקומו במיומנות רבה כאילו חבשה רגל שבורה לאחר החזרת העצם למקומו. להפתעתי הרבה, הייתה זו האחות עימה הייתי אמור לעבוד במוסד. היא הייתה בוגרת בית ספר לאחיות של בית החולים האוניברסיטאי בקנטון, ושרתה כקצינת רפואה בצבא הסיני. עם פינוי קנטון על ידי הפולשים היפנים, היחידה בה שרתה סבלה מנפגעים רבים וממחסור במצרכים חיוניים. על כן נמלטה אותה קצינה יפהפייה עם שארית היחידה לקונמינג, שם עבדה כאחות במוסד הילדים בוו לונג פו ואף התגוררה שם.

לימים, הקמתי מרפאה פרטית בקונמינג, וכשחיפשתי אחות שתסייע לי במרפאה, פנתה אלי העלמה סילינג, אותה קצינה מדהימה. וכך שוב הפגיש הגורל בנינו. התרשמתי מיעילותה וחריצותה הרבה. היא סייעה לי גם בניהול וארגון משק הבית, ולעיתים אף בישלה לי ארוחה סינית. והפעם, שלא כמו במוסד הילדים, שם הקשר בינינו היה פורמאלי, עבודתנו המשותפת יצרה קירבה מיוחדת בינינו. ובאביב 1943 החלטנו למסד את הקשר בינינו בטקס נישואין.

והימים ימי מלחמת סין יפן. מתקפות האוויר של היפנים על סין הלכו ותכפו. טקס הנישואין הרשמי נערך במלון קומרס, בהשתתפות 50 מוזמנים, ביניהם רבי אלופים ופקידים מחוזיים בכירים ומפקח המשטרה הסינית. בבוקר יום כלולותינו נשמעה שוב האזעקה, אולם עד שעות הצהריים הייתה רגיעה. ואז התאספנו כולנו בבגדי חג לטקס הנישואין. ולאחר מכן הייתה ארוחה חגיגית.

בנוסף לעבודתי במרפאה, הועסקתי על ידי האקדמיה הרפואית הצבאית הסינית בקונימנג כמרצה בבית ספר לרפואה. ריכזתי את הקורס במחלות עור ומין. בסין היה מחסור בספרות מקצועית. מורי האקדמיה כתבו בעצמם את ספרי הלימוד. גם אנוכי כתבתי ספר על מחלות עור ומין שתורגם לסינית והפך להיות ספר לימוד רשמי באקדמיה. בעקבות זאת, מוניתי למנהל מחלקת עור ומין בדרגת קצין. כמו כן, הייתי גם קצין הקישור בין הצבא הסיני לבין המוסדות הרפואיים האמריקאיים בקונמינג.

כשנתיים לאחר נישואינו, נולדה ביתנו הבכורה חוה – אווה, בבית חולים פרטי בקונמינג. סילינג הובאה לבית החולים בג'יפ צבאי על ידי חייל אמריקאי בדרגת סמל, וכעבור ימים אחדים שבה לביתה עם התינוקת במכונית תחמושת, דבר שהיה אופייני לתקופת המלחמה דאז.

בתחילת ינואר 1946 , עברה האקדמיה הצבאית לשנגחאי, ששם משרד ההגנה הסיני תכנן להקים מרכז רפואי חדיש ביותר. וכך נסעתי עם רוב  מרצי האקדמיה והציוד הצבאי לשנגחאי. שם הוקם "המרכז הרפואי של משרד ההגנה", אשר שכן בקוויאנגואן – אחד מפרברי שנגחאי.

בינתיים, חשתי שמלחמת האזרחים בסין מתרחבת יותר ויותר. מאחר והייתי קצין בצבא, לא רציתי להיות מעורב מבחינה פוליטית. לכן, כעבור חודשיים, בקשתי להשתחרר מהצבא, ועבדתי כרופא בבית החולים של הפליטים בשנגחאי מיסודו של  הג'וינט האמריקאי. בשנגחאי גיליתי את הקהילה היהודית הדתית הדוברת גרמנית, של מהגרים מאירופה, ואף היה לה בית כנסת משלה. גרתי עם משפחתי ברובע הונקיו והייתי מעורב בחיי הקהילה היהודית. הייתי גם חבר בחברת קדישא שהינו מוסד המפקח על סדרי הקבורה הדתיים. באותה תקופה אשתי סילינג עברה תהליך של גיור והוענק לה השם צפורה על שם הגיורת הראשונה בתנ"ך. בשנגחאי נולדה בתנו השנייה, מרים.

כאשר הוכרז על הקמת מדינת ישראל, החלטנו סילינג ואנוכי ששם יהיה מקומנו ועתיד משפחתנו.

בינואר 1949 עזבנו את שנגחאי על האנייה האיטלקית קסטלביאנקו בדרכנו לארץ ישראל.