המורשת הדתית של יהודי גרמניה משתרעת על פני דורות ועל-פני ספרים רבים ופרקים רבים. אספר כאן הפעם הזאת על הקהילה החרדית של יהודי פרנקפורט על נהר מיין, ה –( IRG (Israelitische Religionsgsellschaft. יהודים בודדים היו בגרמניה כבר במאה השישית. במאה התשיעית העסיק המונרך קרל הגדול סוכני מסחר יהודים, ולפני שנת 855 ציווה לותאר הראשון להעמיד יהודי לדין בפרנקפורט. הקיסר היינריך הרביעי העניק בשנת 1074 ליהודים לרבות ליהודי פרנקפורט זכויות מסוימות.
תחילתה של קהילת-פרנקפורט לפני כ-900 שנה. ר' אליעזר בן-נתן כתב בחיבורו דברים שמהם מסתבר קיומה של קהילה מסודרת בפרנקפורט, בתחילת המאה השתים-עשרה. לקראת סוף אותה מאה היה שם ר' שמעון קרא – "שמעון הדרשן" – אשר חיבר את ילקוט המדרשים "ילקוט שמעוני". בשנת 1241 חרבה הקהילה בעת טבח היהודים. בשנת 1265 נחתמה אמנת שלום בין הארכיבישוף ממגנצא (מיינץ) לבין מספר ערים, כולל פרנקפורט, ובאמנה ערבות לביטחון היהודים. בשנים הבאות התקיימה קהילה פעילה, עד לשנת 1349 כאשר נחרבה בעת המגיפה השחורה. הקהילה התחדשה ב-1360 ובפעילות התוססת של יהודי המקום נרשמו רופאים, סוחרים זעירים שתרמו לשגשוג המסחר הזעיר ומלווים (מעין בנקאים). אלא שבמהלך התפתחות הערים הצרו הסוחרים הגרמנים את צעדי היהודים והם נותרו עוסקים בעיקר במתן ההלוואות ובמכירת עירבונות.
בשנת 1642 הוקם הגטו היהודי של פרנקפורט בו דרו היהודים בצפיפות רבה עד לשריפה הגדולה שאירעה בעקבות הפצצות צבאו של נפוליאון בשנת 1797. השריפה גדולה לא מנעה את התפתחותה והתרחבותה של הקהילה. התפתחו זרמים של דתיים שומרי- מצוות, של חילוניים ושל רפורמים. שומרי הדת לא השלימו עם המבנה ההטרוגני של הקהילה ובשנת 1850 ביקשו 11 אנשים רשות לפרוש מהקהילה הכללית. בשנת 1851 ניתנה הרשות. הפורשים "עשו להם רב משלהם" ובחרו ברב שמשון רפאל הירש להיות רבם הראשי. קודם לכן כיהן באולדנבורג, באמדן ובניקולשבורג. הרב הסכים והקהילה החרדית גדלה ושגשגה. צביונה כפי שהוטבע על-ידי הרב הירש שאבה את השראתה מן הסיסמה בה דגל: "תורה עם דרך ארץ", כלומר שמירה על כול מצוות הדת יחד עם התנהגות מקובלת על הסביבה (הגרמנית-נוצרית). קהילה זאת התקיימה, שגשגה ואף התפתחה עד למלחמת העולם השנייה. האות הסופי והמוחלט להפסקת קיומה של הקהילה היהודית בפרנקפורט על שני זרמיה, החילוני והדתי, ניתן על-ידי השלטונות הנאצים בשנת 1942.
קהילת יהודי פרנקפורט הייתה הקהילה המשמעותית היחידה בגרמניה שהתקיימה החל בימי הביניים ועד לשואה. היא הצטיינה בפעילות יהודית דתית ותרבותית ענפה. חיים יהודיים שלמים נתקיימו הן בהווייתה של היהדות החרדית והן בפעילותה של היהדות הליברלית. היו שני בתי ספר, שני בתי חולים, שני בתי יתומים, מטבחים לנזקקים, מוסדות החלמה ועוד.
הרב שמשון רפאל הירש הוא שטבע כאמור את הסיסמא "תורה עם דרך ארץ", אך למעשה הנחיות כלליות בכיוון זה כבר ניתנו במאה ה – 17 ע"י יוסף יוספא האן ה"יוסף אומץ" אשר חיבר כעין שולחן ערוך למנהגים מקומיים, והחזיק אחריו יוסף יוספא קאשמן שכינויו "נוהג כצאן יוסף". אלה הנחו לגבי התנהגות אישית. לדוגמא: בבית הכנסת אין לפהק ואם הצורך לכך מתגבר יש לכסות ביד את הפה הפעור. הצורך בהופעה מסודרת, נעליים נקיות, לא ינוע בתפילה ולא ירים קולו. במשא ומתן דרוש יושר. הרב הירש פירט והסביר ש"תורה עם דרך ארץ" פירושו תורה עם התנהגות ונימוסים נאים: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" אין פירושו שבבית לא צריך להיות "בן אדם" Mensch, אלא שבצאתו עליו להיות אדם בעל הליכות התנהגות חיצונית כיאה לג'נטלמן. זו "אורתודוקסיה השכלתית", ו"דרך ארץ" כולל יידע חילוני ולימוד מקצוע או עיסוק מקצועי. על בסיס זה, גם מי שעזב את דרכי הדת ספג מאווירת הילדות מערכת ערכים חיובית.
מרכז הקהילה היה בית הכנסת שבעיר העתיקה. אולם ב-1905 נבנה בנין בית-כנסת חדש, מונומנטאלי בגודלו וביופיו, באתר מרכזי של העיר. בארון הקודש שוכנו 28 ספרי תורה מוצבים בארבע או חמש שורות מודרגות, וכאשר הולבשו בכתרים, בחושן וביד, שכולם כמובן היו מבריקים היה זה שיא היופי. בשבתות ובחגים נהגו הרבה מהגברים הבאים לבית הכנסת לחבוש כובע צילינדר. לאחר עליית הנאצים לשלטון היה חשש שיוטרדו ברחוב, ולכן שמרו מגבעת זו במלתחה. החגים נחוגו בפאר חיצוני רב. בחג השבועות קושט בית הכנסת בפרחים וגירלנדות אשר סודרו בידיים מקצועיות. בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים – הולבשו ספרי התורה בשמלת משי או אטלס לבנה ופנים ארון הקודש היה מצופה בבד אטלס לבן. סופר יהודי ממזרח-אירופה תיאר בתקופה שקדמה לשואה את מראה בית הכנסת החרדי ואת נוהגי התפילה בתיאור מרשים והמבקר הספרותי הנודע ברוך קורצוייל, כתב, במסה על היהדות המסורתית בגרמניה, כי שררה כאן גישה פורמאלית ומאופקת, ואסתטית.
יהדות-גרמניה לא שרדה כידוע את מוראות השואה. רוחה ועקרונותיה יכולים לשמש דוגמא לחיי מעשה הכוללים הוויה רוחנית והתנהגות מוסרית. אווירה כזאת היא שאפשרה הווי ילדות חיובי במסגרת משפחה אוהבת בתוככי סביבה יהודית אפילו בתקופת השלטון נאצי רודף (1933 ועד החיסול). גם בני הקהילה החרדית אשר בהמשך פנו לדרך ליברלית ספגו בילדותם את הערכים והמוסר בבית ההורים ובבית הספר של אותה קהילה ובבית הכנסת. גם החילוניים ספגו את המורשת ואת הערכים שהיו ייחודיים במידה רבה בעולם היהודי. הקהילה עצמה, השארית הזעומה שנותרה, פסקה להתקיים ביום י' בחשוון ה'תש"ג – 21.10.1942 ובחוברת הזיכרון לקהילת פרנקפורט ע.נ. מיין הוצע להכניס רישום סופי בספר "יזכור" (ממורבוך) כדלקמן: "הקהילה הקדושה פרנקפורט על נהר מיין חדלה להתקיים ביום שלשה-עשר בחודש במר-חשוון התש"ג. יהי זכרה ברוך".
מתוך ה- MB יקינתון – מרס 2008, אדר ב' תשס"ח, גיליון מס' 223
7 תגובות
שמחתי להחשף לפרסום זה.
אבי, ירמיו (יולה) אופנהיים היה מורה / מדריך בבית היתומים בפרנקפורט.
סבא שלי, יעקב אופנהיים, נפל במלחמת העולם הראשונה כחייל שמקום קבורתו לא נודע.
אנדרטה על שמו ניצבת עד היום בעיירת הולדתו, ננטרסהאוזן, באיזור פולדה.
למרות שאבי, ירמיהו, היה יתום מלחמת העולם הראשונה, שבזכות אמו, האלמנה הצעירה, המשיך בחינוך יהודי, חרף כל זאת, בליל הבדולח, נעצרו, אבי ואמו ונשלחו לבוכנוואלד. החניכים בבית היתומים, שהיו עדים למעצרו, היו בטוחים שגורלו נחרץ.
מה רבה הייתה הפתעתם, שכאשר עלו ארצה והגיעו אל כפר הנוער הדתי בכפר חסידים,
ניצב מולם המדריך, יולה אופנהיים..
אשמח להימנות על רשימת התפוצה שלכם.
בברכה
אלחנן אופנהיים
מדהים.
אני זוכרת את שמו של אביך ואולי גם את מראהו. גם הוריי היו בכפר הנוער הדתי. לימדו עם אביך .
בפרנקפורט היו כמה בתי יתומים יהודיים. באיזה מהם היה? ידוע לך שם הרחוב בו היה בית היתומים?
מרגש.
אבי ז"ל היה חניך בבית היתומים של הקהילה בפרנקפורט ובודאי הכיר את אביך.
ואמי ז"ל שנולדה בהמבורג (והצליחה להגיע עם עליית הנוער באוגוסט 1938) נקלטה בכפר הנוער בכפר חסידים ובודאי
הכירה אותו שם כמדריך). אכן עולם קטן!!!
אבי יוליוס ירמיהו אופנהיים (יולה) לימד בפילנטרופין שולה 1934-1938 ולא בבית היתומים.
נובמבר 1938 לאחר ליל הבדולח הוא נעצר בזמן שיעור עם מורים נוספים ונשלח לבוכנוולד.
פברואר 1939 עלה ארצה. לאחר תקופה קצרה ברודגס ובבית הנוער שבירושלים, החל לעבוד בכפר הנוער הדתי.
בנין הפילנטרופין עומד על מקומו והוחזר לידי הקהילה
מעניין מאד. תודה. הורי היו פנינה ויהודה תורן. אמי היתה בבית היתומים ברח' רודרברגווג בפרנקפורט. הודות למאמציהם של המנהלים איזידור ורוזה מרכס, שהיו לילדים כהורים, אמי הגיעה ארצה עם קבוצת בנות בשנת 1940. ראוי לציין כי המנהלת רוזה מרכס היתה יכולה להינצל, היה לה סרטיפיקט ביד, אך בחרה ללכת אל מותה עם כ-150 ילדים שנותרו בבית היתומים בפרנקפורט ומאוחר יותר נשלחו לאוושוויץ (איזידור המנהל הסתובב בעולם על מנת למצוא בתים חדשים לילדים מבית היתומים כדי להצילם וכן על מנת להציל ילדים נוספים במסגרת הקינדרטרנספורט, אך השערים נסגרו, ואיזידור לא יכול היה לחזור לבית היתומים וכך שרד).
התפלאתי שלא זוכרת שם מדריך שהזכרתם. מאחר שהתברר שהיה בבית הספר בפילנתרופ הכל כבר התבהר. אני גדלתי בבית היתומים בנרחוב Roederbergweg 87.
גם לא זכור לי שהיו עוד בתי יתומים בפרנקפורט/מ כן מחוצה לה.
האם למי מכם יש אולי רשימה/ות של הילדים/נוער שהיו בבית או בבתי היתומים בפרנקפורט ו/או בויסבאדן בשנות ה – 30?
אני מחפש מידע על אודות סבינה רוטנברג (שמות משפחה נוסים אפשריים: טמפלר, פרלמן). היא עלתה ארצה ב 1935 להכשורה בתל חי ואחר כך שהתה שנה בגבעת ברנ. ועל אודות מקס רוטנברג שנפטר בויסבאדן בגיל 9, כנראה ממחלה.