קהילת הייקים

שוד האומנות בשואה ואמנות השוד אחריה / מולי לנדסמן

ארגון יוצאי מרכז אירופה

צמד יוצרי הקולנוע מולי וצליל שדות יוצאים למסע קולנועי בעקבות מאות אלפי יצירות אמנות שנבזזו במהלך השואה בידי נאצים ו'טרמפיסטים' מעולם האמנות והסחר ברכוש גנוב ובהם גלריות ומוזיאונים. את הסיפור מתמצתים השניים בעבור משקיעים במה שנקרא פרויקט "מימון המונים"

על הסרט 

זהו סיפורן של שתי משפחות יהודיות בברלין, משפחת קלאוזנר ומשפחת גרץ. זהו סיפורן של יצירות אמנות שנבזזו מהן בתאוות הבצע הנאצית. זהו סיפורו של עורך דין גרמני בן 88 שיוצא להשבת היצירות לבעליהן 76 שנה לאחר שנבזזו. וזהו סיפורם של הנכדים המתוודעים לסיפורי החיים של סביהם וסבותיהם תוך כדי מאבקם במוזיאונים, מדינות וסוחרי אמנות.

שש מאות אלף ציורים בעלי ערך ומיליוני פריטי אמנות נבזזו ע"י הנאצים במסע הרצח והשוד של העם היהודי. כמאה אלף ציורים עדיין לא הושבו ליורשיהם החוקיים, יצירות אלה תלויות במוזיאונים ברחבי אירופה ובבתים פרטיים.

עבור אנשים רבים היצירות מסמלות את בית סבא וסבתא, עבור אחרים הן מסמלות את מעט הצדק שעוד ניתן לדרוש. אנו (יוצרי הסרט מ.ד.) מספרים את סיפורן האישי של שתי משפחות מברלין, מטרתנו שהסרט, בסיועם של משרד החוץ, הקונגרס היהודי וועידת התביעות יתמוך ביצירת לחץ להקמת מאגר והנגשת נתונים של יצירות בזוזות שזהות בעליהן לא ידועה, וע"י כך יפעל להשבת יצירות לבעליהן ולמוזיאונים בישראל, בנוסף ישפיע על העלאת המודעות ציבורית בעולם לנושא היצירות שנגזלו.

הסיפור שמאחורי הסרט

מספרת מולי לנדסמן: בצעירותי לא רציתי לבוא לברלין ואף הצהרתי על כך בצורה נחרצת לסטודנטית נחמדה מברלין שהגיעה לראיין אותי. אך מאז 2011 הייתי בברלין כבר 4 פעמים, ביתי הוא בישראל, אך כשאני מגיעה לברלין הריחות, הצלילים והמראות מזמינים ומוכרים ומזכירים לי את בית ההורים ובית סבתי. העובדה שההיסטוריה המשפחתית שלי קשורה בברלין וסבי וסבתי קבורים בברלין קושרת אותי בקשר עמוק למקום. שמי מולי לנדסמן ויחד עם בן זוגי צליל אנו יוצרים סרטים דוקומנטריים כבר מעל 20 שנה. אמי נולדה בברלין בשנת 1927, סבתי נולדה בברלין בשנת 1905, הורי סבתי דורה ויוליוס קלאוזנר ייסדו את 'נעלי לייזר' בשנת 1891, ובשנות השלושים ניהלו מפעל ורשת נעליים עם עשרות סניפים ברחבי גרמניה, אוסטריה והולנד.

לפני כשנתיים הגיע אלי מייל מעורך הדין של משפחתי Dr. Fritz Enderlein. במכתבו נודע לי לראשונה על יצירות אמנות שהיו בבעלותם של סביי. פריץ מנה בפני רשימה של כ- 14 יצירות אמנות, חלקן של אמנים ידועים כגון ברויגל, VAN LEYDEN ועוד. הרשימה הזו שהתגלתה לאחר כ- 80 שנה עוררה את הרצון לדעת יותר על ההיסטוריה המשפחתית ויצירות האמנות שנעלמו, וכך, יצאנו למסע חיפוש ולצילום סרט דוקומנטרי כשאנו חמושים ברשימה משנת 1941, עורך דין יקר לליבנו, נחישות ותמימות באמונה שהצדק ינצח. ב- 31.12.1937 דפק קצין גסטפו על דלת ביתם של סביי וביקש מסבתי דורה להתלוות אליו, סבתי בקור רוח ענתה כי בעלה יצא וישוב בצהרים והיא מבקשת מכבודו שישוב בעוד כמה שעות, בחלון הזמן שנוצר הצליחו להימלט סביי, יוליוס בטיסה ודורה ברכבת. לאחר שברחו השתלטה על ביתם קבוצה הנקראת Auslandspresseclub, ורכושם הפרטי של סביי שכלל גם יצירות אמנות נמכר בשתי מכירות פומביות, האחת בשנת 1938 מכירה שאותה הם יזמו בעצמם והשנייה ע"י הגסטפו בשנת 1941. בית המכירות שהיה אחראי על שתי המכירות היה Dr. WALTHER ACHENBACH

בית המכירות לא קיים כיום ועדיין לא מצאנו דרך להגיע אל המידע שטמן בחובו בית המכירות ושיספק לנו קצה חוט לגבי המכירות שנעשו באמצעותו. בשלב הראשון, רשם עורך הדין אנדרליין את אוסף קלאוזנר ב- Lost art foundation וע"י כך מנע את הסחר ביצירות כיום.

בפרספקטיבה הרחבה אנו בוחנים את תופעת הגזל ביצירות האמנות – בנוסף לניסיון השמדה של עם נעשה גם ניסיון למחיקת התרבות שלו והשתלטות מאורגנת על רכושו. נושא האמנות הבזוזה עולה בשנים האחרונות למודעות ציבורית רחבה. כיום, ברחבי גרמניה יש כ- 50,000 יצירות גזולות מתקופת מלחמת העולם השנייה (ועוד כ- 50,000 ברחבי העולם). לדאבוננו הסתבר לנו שבגרמניה אחוז ההחזרה של יצירות אומנות שנבזזו הינו נמוך מאד ומאד קשה לאתר את יצירות אלו. בחקר השואה נחשף ברובו הרצח השיטתי. לעומתו היקף הגזל של רכוש ויצירות אמנות לא טופל לעומק. הפרויקט שלנו הוא עוד שכבה המספרת על השואה מזווית לא שגרתית. נקודות האור היחידות כיום הן המאבק המגיע מארצות הברית, "עקרונות וושינגטון", ופעולות של יחידים כמו למשל עורך הדין פריץ אנדרלין (אחד ממשתתפי הסרט) אשר מצפונם מוביל אותם למאבק שלעתים נראה כמאבק בטחנות רוח, למען עשיית צדק עבור משפחות היורשים והניצולים. גרמניה גם מנסה בדרכה לעזור, אך מעט מדי ומאוחר מדי ובאופן תמוה תומכת בחוק ההתיישנות על פשעים שנעשו בתקופת המלחמה מחד גיסא, ומאידך גיסא אף תומכת בחיסיון המידע על מכירות בבתי המכירות הפומביות בגרמניה ופועלו בזמן המלחמה, בתואנה שכך פועלת דמוקרטיה ולא ניתן לאכוף בכח את חשיפת המידע. כשאין מידע או אפילו קצה חוט, אין יכולת להשיב את היצירות. לשיטתנו אין הצדקה לחסיון במקרה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

יש הבדל אם יחידים נאבקים על זכויותיהם לבין צירופם של מדינת ישראל והעם היהודי, שיהוו גב תומך למאבק זה. אנו ננסה בעזרת הסרט להשיב יצירות שאנו יודעים עליהן, תוך שיתוף פעולה של משרד החוץ והקונגרס היהודי העולמי. נמשיך יחד ללחוץ להקמת בסיס נתונים לכל אותן 100,000 יצירות המפארות מוזיאונים ברחבי העולם, אשר בעליהן נרצחו ואין להם קרובי משפחה או שקרוביהם לא יודעים דבר אודותיהן.

קרדיט לתמונה: ארכיון מולי לנדסמן

הכתבה פורסמה במסגרת יקינתון 298, אוגוסט 2019 

תגובה אחת

  1. הורי הלכו לעולמם עם הרבה ,ודות באמתכתם ואף חוסר ידע מה קרה.
    משפחתי המצטצמת הגיעה ארצה ורכודם נשלח אחרי ם , השנה 1938. סיפורי משפחה לא היו קיימים סבתי והורי מחקו את גרמניה.
    על ערש מותה בשנ 1978 העלה חבר רעיון שתיכתוב את סיפור חייה. היא היתה כבר חלשה ונאותה להכתיב לי. תוך יומיים סיפרה על משפחתה המתבוללת ועוד.
    לפני כשלש שנים קיבלתי מכתב מבית מכירות פומביות שברשותם תמונה שלאור מחקרם שייך למשפחתי. אנחנו לא רצינו לחתום על מכירה אלא לרשום על שמנו. הדברים הסתבכו וירדו מהצעתם. נקודת השבירה היתה שבשנת 1936 התמונה היתה בידי סוחר ולא ידעו איך הגיעה אליו. תענתנו שהיא נגזלה. מכתב של בנו של הצייר כתוב שקרובתנו שהיתה ידידתו ותלמידתו של הצייר רכשה את התמונה. זה לא הספיק כהוכחה והם ממשיכים כאילו נרכשה. יצאנו מהמלחמה הזאת אבל זה חבל. יש בידי מכתבי השתלשלות המקרה שהגרמנים שלחו לי. אם ייעניין אותכם אשמח להפגש ולהגיש את החומר. הסיפור עצמו מדהים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן