*
מאמר זה, בשינויים קלים, מבוסס על אחד הפרקים בספרו של ד"ר משה מוסק "עלילות הארכיון", שראה אור במרץ 2026 בהוצאת ספרי ניב.
*
אלזה לסקר-שילר נולדה בעיר החרושת אלברפלד (וופרטל) בצפון-מערב גרמניה, בפברואר 1869 ולא בשנת 1876, כפי שהכריזה על כך בפומבי כתאריך הלידה האמיתי שלה ושנתגלה, כמו אירועים רבים בחייה, מופרך ודמיוני. הפנטזיה או נכון יותר "המיתולוגיה הפרטית" שלה ליוותה אותה לא רק ביצירתה הספרותית, כפי שמציין המשורר ישראל אלירז, שתרגם אחדים משיריה לעברית, אלא בכל מהלכי חייה. כך היא מעידה גם על מקום הולדתה ושנות ילדותה: "נולדתי בתבן (מצרים) למרות שבאתי לעולם באלברפלד אשר בריינלנד. הלכתי עד גיל 11 לבית הספר, אחר כך נעשיתי לרובינזון, חייתי חמש שנים בארץ קדם ורק מאז אני קיימת". במהלך חייה היא הסתתרה מאחורי מסכות של דמויות ושמות בדויים. בשיריה ובמכתביה היא קוראת לעצמה בכינויים הלקוחים מהווי המזרח כגון: יוסוף, הנסיך מתבי, אביגיל השלישית, הנסיך מאליק, טינו מבגדד ורבים אחרים.
באפריל 1933, כחודשיים לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, היא נמלטה לשוויץ, מבוהלת ואבודה, ללא כסף ובחוסר כול. לדבריה, תקפה אותה חבורת נאצים ברחוב והִכְּתָה בה במוטות ברזל. שנה לאחר מכן היא ערכה את מסעה הראשון לפלשתינה. בירושלים היא נפגשה עם היקים המכובדים מרחביה, ערכה נשפי קריאה של שירתה והתארחה רוב הזמן בביתו של פרופ' הוגו ברגמן, מנהל הספרייה הלאומית ולימים הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית. כאן כבר התגלתה לראשונה התנהלותה "הבלתי-תקנית" של המשוררת הפרועה, הבוהמיינית, שגרמה לעצמה ולסובבים אותה עוגמת נפש ואין-ספור תקריות מביכות. אחת מהן, כשנכנסה פעם בטעות לביתו של חוקר הקבלה פרופ' גרשום שלום ומצאה אותו שקוע בספרי הקבלה והסבירה לו, כי לוגיקה ומיסטיקה אינן מתיישבות יחדיו וכי היא מבינה טוב ממנו את יסודות האמונה. כששלום התרגז, היא הראתה לו את השמים המכוכבים ואמרה "זה ספר התמונות שלי. מה שאתה לומד מהספרים, אני לומדת מהם". תקרית נוספת, שעוררה סערה זוטא במושבה היקית בירושלים, התרחשה בביתו של ש"י עגנון, שאליו הוזמנה לארוחת ערב שבת. לאחר שעגנון קידש על היין, הרימה בהפגנתיות את כוס היין שלה, בהכרזה רעשנית, וקראה לחיים! אַברֵך שהתארח שם גער בה "זו לא מסיבת יום הולדת", ואז היא החלה בקולניות מתריסה לומר 'שמע ישראל'. לאחר ביקור של חודשיים בארץ היא חזרה לציריך ופרסמה בספר שיריה "ארץ העברים" את רשמיה מירושלים, על שפע הטיפוסים המגוּון שבה,.
ורנר קראפט, הסופר, המשורר וחוקר הספרות הגרמנית, התוודע אליה כסטודנט כבר בסוף שנות העשרים והיה מקורב אליה מאוד גם בירושלים. מתקופה זו הוא מעלה חוויות וזיכרונות רבים על התנהלותה בעיר והתוודה: "אני אישית קרוב הייתי מאוד לאשת חידות זו, שוחחתי עמה פעמים רבות, ראיתיה ברגעי חולשה וברגעי בדידות ונסחפתי אל מעגלה בחבלי קסם. נמשך אליה לתוך עולם הדמיון, שאי-אפשר היה לצאת מתוכו".
בבואה בשנית לירושלים בשנת 1937, כותב קראפט, היא הייתה כבר לאישיות נודעת בכל רחבי העיר. כמעט לא היה אדם שלא הכיר ולא זכר אותה מביקורה הקודם. עצם נוכחותה והופעתה המוזרה עוררו תשומת לב רבה. אף שהתקבלה בארץ בלבביות וידידיה, שידעו להעריך את שירתה, עשו למענה יותר מאשר היה עושה ציבור אחר בעולם. היא לא תמיד ידעה להעריך זאת והייתה כפוית טובה. ידידיה הקרובים ומוקיריה כזלמן שוקן, ד"ר משה שפיצר, שפרסם את ספר שיריה "פסנתרי הכחול" ורבים אחרים, דאגו למחסורה ביד רחבה ועזרו לה בכול. אך בהיותה חסרת אחריות, היא בזבזה מיד את הכסף שנתנו לה. אופייה גדוש הניגודים והסתירות ונטייתה לבוז לכל סדר והגדרה, כותב קראפט, הלכו והחריפו כאשר הגיעה לירושלים בפעם השלישית, ערב המלחמה, בשנת 1939. השוויצרים סירבו לחדש את הוויזה שלה והיא נאלצה, בניגוד לרצונה, לחיות בארץ עד יום מותה.
תחילה התגוררה בפנסיון נורדיה ברחוב יפו. משם עברה למלון וינה ברחוב לונץ ואחריו למלון הדירות אטלנטיק ברחוב בן-יהודה. כשלא שילמה את שכר הדירה, השליך בעל הבית את חפציה לרחוב. אלזה שאלה אותו: "אינך מפחד שאלוהים יהרוס לך יום אחד את המקום?". שלוש שנים לאחר מותה קרס הבניין מפצצה שהונחה בסמוך. בין לבין אירחו אותה בבתיהם לפרקי זמן שונים ידידיה מעולי גרמניה. מנובמבר 1941 ועד יום מותה התגוררה בחדר שכור אצל משפחת ויידנפלד ברחוב המעלות 3. רחל קמינקא, שאף היא גרה באותה דירה והפכה לחברתה הקרובה ביותר, מתארת בפירוט את מראה חדרה העלוב, שבמרכזו עמד שולחן קטן ועליו פתיליה, שעליה בישלה את ארוחותיה הדלות, וגם מכונת הכתיבה, שאיתה היא כתבה את שיריה. בפינה אחת של החדר היה כיור עם כלי רחצה וחבל כביסה תלוי מעליו. בפינה השנייה עמד כיסא נדנדה מכוסה בשמיכה צבעונית, שבהעדר מיטה בחדר, היא ישנה עליו. ליד הקיר- ארון הצעצועים ובו שלל בובותיה, מעשי ידיה, ומולו כיסא בד רחב המיועד אך ורק לדוד המלך. "גם בברלין היה מבקר אצלי" סיפרה בסוד לחברתה הצעירה. "שם הייתה קומתו גבוהה מקומת אדם. כשהיה בא, הייתה התקרה קצת מתרוממת וכאן, משום מה, קומתו קטנה. מוזר, כאן הוא מחליף את דמותו. כאן הוא אנושי, קרוב יותר".
כאשר נסבה השיחה עליה בקרב מיודעיה, סוּפרו עליה אנקדוטות רבות. התבדחו רבות על חשבונה, דיברו על מוזרותה וגסותה, על שיגיונותיה ההזויים, על מלבושיה האקסטרה-וגנטיים; ומאידך היללו אותה על שירתה האיכותית, על יוזמותיה הנועזות ועל כוח החיות שלה, הבלתי ניתן לריסון. דוגמא מובהקת לכך, מספר ורנר קראפט, היה המועדון הספרותי Der Kraal (המאהל), שניהלה משנת 1942 במשך שנתיים, כאשר הייתה עדיין במיטב כוחותיה. במתן שם זה למועדון הספרותי שלה היא הפגינה את אהבתה לכל הקשור להווי האפריקאי הססגוני, הוויה שהלמה את דמיונה האקזוטי. כאן היא ערכה הרצאות על נושאי תרבות, פילוסופיה ואמונה, שעל הכנתן היא שקדה במרץ מופלא. היא עצמה ניהלה משא ומתן עם סופרים ומרצים, דאגה לאולמות וכתבה את ההזמנות בכתב ידה הנאה. לעיתים קראה בערבים אלה את מכתביה. "הייתה זו הנאה עילאית, תענוג בל-יישכח", נזכר קראפט בערגה. בעוד שבחיי היום יום היא התרשלה בלבושה, הרי שבערבים אלה הופיעה תמיד בלבוש מרהיב וחגיגי במיוחד. בניגוד גמור לחוסר הרסן הרגיל שלה ולאופייה המתפעל והנרגש הייתה כאן מאופקת ושקולה. בשעת הקריאה לא הייתה בוחלת באפקטים מדהימים של שחקני בימה, שהפתיעו ושעשעו את הקהל. משתמשת הייתה בצעצועים ובכלי-נגינה פרימיטיביים, כאלה המשמשים כלי משחק לילדים.
קראפט ציין לדוגמא מופע שהרשים אותו במיוחד, שבו קראה שיר דרמטי, מתוך המחזה שחיברה "אני ואני", ובו היא מפרקת את אישיותה ללא הרף. השיר הוא ואריאציה מוזרה של המחזה פאוסט לגתה, שבו היא מפצלת את עצמה לפאוסט ולמפיסטו. גבלס מזדווג עם דמות מהמחזה ובהמשכו המשוררת הזקנה מנהלת שיחה עם דחליל על העולם המתחדש, שיבוא לאחר מיגור גרמניה הנאצית. בסופו הופכת המשוררת לדחליל גווע, אשר עפעפיו מצרצרים בשעת מותו. כל זה מתרחש בגיא בן הינום ובגינת ביתו של ד"ר טיכו, בירושלים.
העיתונאי שלום בן חורין, (פריץ רוזנטל), שעלה מגרמניה בשנת 1935 ולימים הקים בירושלים את הקהילה הרפורמית הראשונה בישראל – קהילת הר-אל, נכבש אף הוא בקסמיה, התיידד איתה ופרסם רבות על אודותיה בעיתון דבר. כך הוא סיפר על אחד המפגשים המביכים איתה, כאשר התלוותה אליו לשיעור בבית הכנסת "אמת ואמונה" של יהודי גרמניה בירושלים, בניהול הרב ד"ר קורט וילהלם. אותו היא העריצה הערצה עיוורת. מישהו קרא מהתנ"ך וד"ר וילהלם תרגם לגרמנית. כשהגיעו בקריאה לפסוק קדוש! קדוש! קדוש! התפרצה וקראה "כן זה נכון! אני ראיתי הרבה פעמים את החיזיון הזה, ככה זה בדיוק". אישה צעירה שישבה בחדר התחילה לגחך בקול רם. אלזה הסתובבה אליה וצעקה לעברה "צאי מפה, ברווז מטומטם!" ואז המשיכה לספר בשקט על החיזיון, שבו התגלה לה דוד המלך. על אירוע מביך נוסף שהתרחש בבית הכנסת "אמת ואמונה" מספר יהודה עמיחי: "בתפילת מוסף, בצוהרי יום הכיפורים, כאשר השקט היה גדול, פתחה אלזה את תיקה והוציאה חפיסת שוקולד, עטופה בנייר מרשרש. כאשר החלה לנגוס בו גער בה אחד הנוכחים בכעס, אך היא השיבה בהתרסה, "שקט! אל תפריע לי להתפלל בכוונה מלאה".
מאירה ביין, שבבית הוריה התגוררה אלזה תקופה ארוכה, הייתה מלווה אותה לעיתים תכופות לבתי הקולנוע בעיר, לעיתים פעם-פעמיים בשבוע. "ראינו שם סרטים טובים, אך גם סנטימנטאליים", מספרת מאירה. "אני כנערה נהניתי מהם מאוד". אך לא פעם הייתה נבוכה, כאשר המשוררת הזקנה רצה לפתע אל עבר המסך, נעמדת מול הקהל ומוחאת כפיים בהתלהבות מופגנת. לעיתים לא היה נעים לה להיות בת-לוויה שלה. אנשים צחקו, אך היא התוודתה במשובה בפני הנערה: "אני עשיתי זאת בכוונה".
קשה היה לקבל ולהכיל את התנהגותה הבלתי-צפויה, הבוטה, המתריסה ולעיתים המלעיגה וכפוית הטובה. כך גם התייחסה לפילוסוף המכובד מרטין בובר, שדאג לסעוד אותה במחסורה והוא שיסד עבורה את המועדון הספרותי. היא, לעומת זאת, הייתה פונה אליו בתואר הנלעג "אדון" ומכנה אותו "פילוסוף של ז'ורנלים". בכתבה, שהתפרסמה עליה לרגל אחד מיובליה, סוּפר איך קלטה באחת ההרצאות של בובר זיוף צורמני, לטעמה, נכנסה בהפגנתיות קולנית לדבריו ועוררה שערורייה רבתי באולם. במכתב ההתנצלות ששלחה אליו היא עוד הוסיפה שמן למדורה: "תמיד זה מסוכן להעיר את הקהל ולי יש את המזל לעורר אותו, ואילו אתה יודע להרדים אותו" וניתקה עימו את היחסים.
בניגוד ליחסה כפוי הטובה, העוין והלגלגני אל בובר היא הייתה מאוהבת נואשות בעמיתו, הפילוסוף וחוקר החינוך, עקיבא ארנסט סימון, שאותו כינתה "אפולו" ושהיה צעיר ממנה בשלושים שנה! אהבה חד-סטרית, רבת ייסורים. מספרת רחל קמינקא: "היא חיכתה לבואו. התגעגעה אליו. התקשטה לקראתו והייתה מקשטת גם את החדר לקראתו. היא קנאה ושנאה נשים, אשר חשדה בהן, כי הן מפריעות לה. היא כתבה לו שירי אהבה. חייתה את כל ההרגשות האלה, כנערה בת שמונה עשרה".
תיאור פלסטי של הופעתה ומלבושיה האקזוטיים מביאה לנו קמינקא: "פעם ביקר בביתנו המשורר אברהם קריב. ביקשתי ממנה לבוא ולקרוא משיריה. היא הופיעה לבושה בקטיפה ומשי ומסורקת למשעי. עונדת עגילי עץ שקנתה בבית-לחם וצבעה אותם בצבע תכלת. את צווארה קישטה מחרוזת פניני זכוכית בצבע חום. היא התיישבה וביקשה מאיתנו לשבת במרחק ממנה, על השטיח. במשך שלוש שעות קראה לנו משיריה. למוחרת אמרתי לה שקריב מבקש לתרגם אותם לעברית, אך היא השיבה בתמיהה: "הרי הם כתובים בעברית!" ואסרה על תרגומם. כשלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1969, הפר יהודה עמיחי את האיסור. הוא תרגם ופרסם לראשונה קובץ משיריה עם רישומים מעשה ידיה – "שירים", בהוצאת עקד. עמיחי מספר: "כאשר היינו ילדים היינו רודפים אחריה ועושים ממנה צחוק. אבל יש לי הרגשה שהיא נהנתה יותר מהצחוק שעשינו ממנה. אולי היינו בעיניה כל מיני ציפורים, כל מיני חיות מוזרות. כך היא ראתה את הילדים".
בגלל התנהגותה הבוטה, המתריסה והנרגנת ניתן היה אולי לחשוב שהיא מרשעת וחסרת לב. ההיפך הגמור הוא הנכון. היא הייתה בעלת מודעות חברתית גבוהה, רגישה מאוד לעוניים ולסבלם של אחרים וגילתה פעמים רבות רגשות חמלה ונדיבות לב קיצונית כלפי נזקקים וחסרי בית. עדויות רבות הצטברו על מקרים כאלה. רחל קמינקא מתארת בצורה ציורית אחד מהם: "באחד הימים ירדתי איתה לרחוב. לפתע נעלמה, ואז הופיעה ובידה חבילה קטנה, קשורה בסרט ורוד והושיטה אותה לעני אחד, שעמד בפינת הרחוב. מתחילה היסס, אך אחר כך פתח אותה בזהירות, קומתו הזדקפה והגיש את העוגה לפיו. בת צחוק טובה ושקטה כיסתה את פניו. היא חזרה אליי ואמרה: "בירושלים אל נא יהיו עניים ברחובות".
ארכיונה הספרותי והאישי, הכולל את כתבי היד של מרבית יצירותיה, ציוריה בטוש ובצבע והתכתבויותיה עם עשרות אנשי רוח, סופרים ומשוררים, הופקד לאחר מותה בספרייה הלאומית. מנהל העיזבון שלה, שטרח למעלה משלושים שנה לסדר ולקטלג את מאות פריטי הארכיון, היה הביבליוגרף מנפרד שטורמן. אך גם הוא נכווה קשות מהתנהגותה הבלתי מרוסנת. שטורמן מספר שקיבל ממנה בשנת 1938 מכתב מחמיא מאוד על סיפור ששלח למערכת כתב-העת הספרותי, שערכה בציריך. לימים פגש בה ברחוב וניגש אליה כדי להציג את עצמו ולהודות לה על מכתבה היפה. תגובתה המפתיעה וצרחותיה: "מי אתה? מי אתה? אל תתקרב! אולי אתה נאצי שוויצרי!". הרחיקו אותו ממנה לכל ימי חייו. הוא לא רצה לקיים כל מגע איתה, אף שהיה אמור מתוקף תפקידו, כמזכיר ארגון עולי גרמניה, להיות איתה בקשר תמידי. צחוק הגורל שלאחר מותה הוא מונה למנהל העיזבון שלה ועסק בו במרבית שנות חייו המקצועיים.
על ערש דווי, בחדרה העלוב, שכבה על כיסא הנדנדה שלה ששימשה לה כמיטה והתבטאה במרירות באוזני חברתה הקרובה רחל קמינקא: "ירושלים זו, אשר עליה לחמתי עם החברות שלי בילדותי, אשר בגללה גרשוני לא פעם מבית הספר, זו העיר אשר שרתי עליה תמיד, שכה הרביתי להלל אותה בשיריי – בית אין לי בה". ביום חורף ירושלמי קר וקודר, ב-22 בינואר 1945, לקתה באמצע הרחוב בהתקף לב. היא טולטלה לבית החולים הדסה שעל הר הצופים, וזמן קצר לאחר מכן, נפטרה ונקברה במרחק-מה משם במורד הר הזיתים, צופה אל עבר הר המוריה ואל הרי מואב, שאותם היא כה אהבה. כשישים איש בלבד ליוו אותה בדרכה האחרונה. ד"ר קורט וילהלם, הרב של בית הכנסת "אמת ואמונה", שבו ביקרה תכופות בעיקר בחגים ובשבתות, אף כי הייתה חילונית גמורה במובן המקובל של המילה, הספיד אותה וקרא משירה מתוך ספרה האחרון: "יודעת אני, עוד מעט אמות. כל העצים יאירו אחר נשיקה חמה של תמוז, חלומותיי יחווירו. מעולם לא חרזתי כזה סוף עצוב, בספרי שיריי שישירו".
היא נקברה פעמיים. בפעם הראשונה לאחר מותה ופעם נוספת, לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נתגלתה המצבה וקברה שחולל. "ביום הלווייתה השנייה הייתה רוח אימים", מספר עמיחי, "הטלוויזיה הייתה שם, אך איש לא הצליח למצוא את הקבר שלה. הייתה התרוצצות גדולה. זה היה מופע מקאברי, גרוטסקה שרק היא יכולה הייתה לדמיין ולתאר".
