קהילת הייקים

אקה (אריקה) אופנהיים

מאת: ד"ר אמיתי הרץ

ילדות בבית ההורים בגרמניה

נולדתי בשנת 1915, האמצעית משלוש הבנות שנולדו לגאורג וארנה לוינשטיין בהפרשים של שנה וחצי כל אחת. בתחילה גרנובדירשאו ליד דנציג וכעבור 4 שנים עברנו לקניגסברג, עיר נמל גרמנית לחוף הים הבלטי שמאוחר יותר נקראה ע"י הסובייטים קלינינגרד. חיינו חיים נוחים בבית יפה ומרווח עם גזוזטרת זכוכית שנשקפה לגינה יפה שאותה אהבתי לטפח, ומשרתת בשם ליזבט שגרה איתנו, טיפלה במשק הבית, הייתה שותפה לגידול הבנות וכולנו אהבנו אותה.

אמא הייתה עקרת בית ואבא עסק במסחר בטקסטיל ועל כן היה חלק גדול מזמנו בנסיעות מחוץ לבית. סבא וסבתא מצד האב גרו בקניגסברג, וההורים של האימא, בברלין ליד כיכר בווריה (Bayerischer Platz).

זו הייתה תקופת ילדות מאושרת, אנחנו האחיות שהולבשנו תמיד בבגדים זהים, אהבנו לשחות ונהנינו על כן  מהאגמים הרבים בסביבה הקרובה ומהעיירה קראנץ Kranz ששכנה לחוף הים  הקרוב, אליו רכבנו לעתים על אופנינו. בימי שישי כשאבא חזר הביתה בילינו יחדיו בארוחות משפחתיות אותן אני זוכרת לטובה. אמא  ניגנה בפסנתר ולעיתים הושיבה את הבנות על הפסנתר, ניגנה ושרה להנאתן. אני, כמו גם אחיותיי, למדתי נגינה אצל מורה פרטית אולם הקריירה המוסיקלית נסתיימה מאחר והשיטות הפדגוגיות של המורה כללו טפיחות בעפרון על גב האצבעות שסבלו מאד מפצעי כפור.

אמא לקחה אותנו  פעמים רבות לבית האופרה המקומי לחזות באופרטות כמו "הנזל וגרטל" , "סיפורי הופמן" ורבות אחרות. בחופשות מלימודים בילינו הרבה אצל הסבים והסבתות בקניגסברג (הורי האב) ובברלין (הורי האם).

אני למדתי בבית הספר לבנות, זה היה בית ספר מקומי רגיל בו למדו יחד נוצרים ויהודים, לא הורגשה בו כל אוירה אנטישמית. סגל ההוראה כלל, מלבד גבר שלימד ציור, רק מורות. זכורים לי טיולי בי"ס מהנים, בהפסקות שיחקנו ב"מחניים" בכדור, וכך גם עם החברים ברחוב אחרי הצהריים.  שלשתינו נהנינו מהחגים היהודיים אך גם שמחנו להתארח אצל חברותינו בבית כשחגגו את חג המולד וחגים נוצריים אחרים, או ללוותם לכנסיה כשחגגו את טכס כניסתם של הבנים הבנות לבגרות. החברה הטובה ביותר שלי הייתה נוצרייה בשם ליז, שלימים גם באה לבקר אותי בארץ, עמה שמרתי על קשר הדוק עד לפטירתה לפני זמן קצר.

זיכרון ילדות נעים שהפך לימים בארץ לטקס שנתי, קשור בשכנים יהודים חשוכי ילדים שביתם גבל בזה של המשפחה. האישה שתמיד התפעלה מעץ העוזרד האדום (Rot dorn) שבחצר המשפחה, הייתה זורקת מעבר לגדר שוקולדים עבורנו הבנות. לציון תקופת הילדות היפה הזאת אני ממשיכה  גם כיום בחג שמחת תורה לתלות שוקולדים על ענפי השיחים בחצר בקיבוץ, וכל ילדי המשפחה באים לחפש את הממתקים שבשיחים.

בסביבת המגורים ובבית הספר היו הרבה יהודים אולם היהדות או הציונות לא  היוו חלק בולט בהוויה המשפחתית, בילינו את שני לילות  הסדר (כמקובל בגולה) אצל הסבא בקניגסברג, בחגים הלכנו לבית הכנסת וביום כיפור שמענו שם את אחד הדודים שלנו מלווה את תפילת כל- נדרי בנגינה בצ'לו. הקשר היחיד שלי לגוף ציוני היה חברותי באגודת הספורט הציונית "בר-כוכבא".

מהחופשות בברלין נהנינו מאד, אם כי הנסיעה נמשכה לילה שלם. זו הייתה תמיד נסיעה מלאת חששות שכן למרות שקניגסברג הייתה עיר גרמנית, הנסיעה לברלין חייבה לעבור ב"מסדרון הפולני" כאשר במהלך הנסיעה הוגפו החלונות ושוטרים פולנים מעוררי פחד נכנסו לקרונות לביקורת. גם כיום אני מתרפקת בדמיוני בהנאה על הטיולים היפים והזמנים היפים.

לימודי מקצוע והכשרה

לאחר שסיימתי את בית הספר לבנות, הלכתי ללמוד במשך שנה בבית ספר למסחר. שם למדתי קצרנות והדפסה במכונה ורוסית; בסיום הלימודים ב-1932  התקבלתי לעבודה במשרד של שלושה עורכי דין יהודים כמזכירה של אחד מהם שהיה עדיין עו"ד מתלמד.

אחותי הגדולה הילדגרד (עדה) עבדה באותו הרחוב בו היה משרד עורכי הדין ויום אחד יצאנו שתינו ביחד לחופשה מהנה במיוחד שבילינו בכפר דייגים קטן אצל דייג שביתו ניצב בין הים לבין לגונה כך שגם כדי להגיע לבית מכיוון היבשה, היה צורך לשוט בסירה.

באותם הימים שלט עדיין הינדנבורג (הסבא הטוב… כפי שאני מכנה אותו) כנשיא גרמניה. השם היטלר הוזכר פה ושם בשיחות מחוץ לבית. שמעו גם על יהודים שעזבו ועברו לשוויצריה ולאמריקה אולם לא שיערו לאן כל זה עלול להוביל. רק במשרד אמר לי מעסיקי הסטאג'ר, שפורסמו תקנות חדשות לפיהן נאסר על יהודים ללמוד באוניברסיטה. הוא סיפר לי על הכשרה שמתקיימת בלטבייה והמליץ לי להצטרף לאותה הכשרה. המשרד עצמו נאלץ אף הוא להפסיק פעילות כי מנהליו כמו רוב עורכי הדין שם היו יהודים.

וכך כצעירה בת שבע עשרה, לקחתי איתי את אחותי הקטנה, אושי (אורסולה), בהסכמת ההורים ושתינו יצאנו ללטביה לחווה חקלאית ליד ריגה שנקראה "בלס-מוז'ה" ((Belles-muzia שפירושה חווה יפה. זו הייתה אחוזה שנחכרה ע"י הסתדרות הציונים הכלליים בלטבייה (שחבריה שעלו לארץ היו מייסדי המפלגה הפרוגרסיבית יחד עם תנועת "עליה חדשה" של העולים מגרמניה).

ההכשרה נוהלה תחילה  בידי אגרונום מלטבייה, מאוחר יותר בידי יהודי גרמני. באותה שנה -1933 התרכזו בחוות ההכשרה 18 חלוצים מתנועת "הרצלייה" לאטביה עם 70 סטודנטים יהודים מגרמניה. הצעירים והצעירות עבדו בענפי המשק השונים, ברפת, בלול ובמטבח ונהנו מהסביבה היפה, מן האגם אותו היה צריך לחצות בסירה כשרצו לבקר בעיר הקרובה ומהחברותא. החברים שמעו גם הרצאות על ארץ ישראל וסיפורים על מה שצפוי להם לכשיגיעו לפלשתינה. כאן גם פגשתי את אריך (יהושוע) רום, שעתיד להיות בעלי הראשון. גם הוא הגיע להכשרה לאחר שהתברר לו שכיהודי לא יוכל לממש את חלומו ללמוד רפואה. אחותי הגדולה, הילה (עדה), הלכה אף היא להכשרה בגרמניה ליד מגדבורג.

עלייה לארץ ישראל

אחותי ואני התכוננו לעליה לארץ ישראל, אך אחותי אורסולה (אושי), שלא הייתה זכאית לסרטיפיקט בהיותה רווקה, מצאה לעצמה בחור לו נישאה שם בנישואים פיקטיביים וכך יכולנו שתינו  לעלות ארצה ב-1 במאי 1934. האחות הגדולה, עדה עלתה אף היא בעקבותינו באוניה והגיעה ל"משק פועלות" בנחלת יהודה שם פגשה בחלוץ בשם היינץ זמלשעבד שם כעגלון, איתו התחתנה אחר כך. ביחד הקימו משפחה גדולה שמונה כיום: 3 ילדים, 10 נכדים ו- 20 נינים, היינץ עצמו כיום בן 95.

ההורים לא עלו איתנו ארצה, עם הזמן הורע מצב היהודים. נאצים החלו להיכנס לבתים ולקחת אנשים וכן הגיעו סיפורים על מחנות השמדה. בשלב זה עזבו את ביתם ועברו לגור אצל אחות האם בברלין.

בשנת 1936 ביקרה אותי אמא בגבעת ברנר אולם חזרה לברלין אל בעלה שמפאת מחלתו לא יכול היה לקבל סרטיפיקט ובשנת 1942 הם נלקחו ע"י הגרמנים למחנה ריכוז. גם יתר בני המשפחה אבדו בשואה מלבד כמה בני דודים שהצליחו להשתלב במבצע של עלית הנוער שהעבירה צעירים יהודיים לבריטניה, אחד מהם "נפל טוב" הגיע אל רפתן והתחתן עם בתו, לשני היה פחות מזל שכן הגיע לכומר שהחיים אצלו לא היו קלים.

דרכנו  ארצה עברה ללא בעיות, קודם ביקרנו אצל המשפחה בברלין  ומשם ברכבת לנמל טרייסט, שם עלינו יחד עם יתר חברי ההכשרה על אוניה שהביאה אותנו לנמל חיפה.

קבוץ גבעת ברנר, "הגנה" ומאורעות 1936 -1939

בנמל חיפה חיכו לעולים נציגים של "השומר הצעיר" ו "הקבוץ המאוחד". בעלי, שיחד עם יתר חברי ההכשרה למד כבר קצת על הזרמים האידיאולוגיים אצל המתיישבים בארץ ישראל, החליט ללכת עם אנשי "הקבוץ המאוחד" שלקחו אותם יחד עם חברים נוספים מההכשרה, לקבוץ גבעת ברנר שנוסד כחמש שנים קודם לכן ב-1928. העולים הוסעו לרחובות ומשם המשיכו בעגלה והגיעו לעת ערב לגבעת ברנר. כולם הלכו לישון באוהלים  של המשפחות "הותיקות", וכפי שהיה מקובל אז, גרנו זמן מה כאורחים באוהל של זוג וותיק  עד שהתפנה אוהל אחר ואז יכולנו לעבור לאוהל "פרטי" משלנו ותוך זמן לא רב נולדה לנו בתנו הבכורה מרים.

בשנים הראשונות ישבו החברים בחדר האוכל בקבוצות, לפי מוצאם, יוצאי גרמניה לחוד, יוצאי פולניה לחוד, לאטווים לחוד וכן הלאה, עם הזמן כמובן התערבבו אלה באלה.

לא כל יוצאי ההכשרה בחרו לחיות בקיבוצים, קבוצה של לאטווים דווקא העדיפו את הפרטיות והתיישבו ברמת השרון.

אחותי, (אושי) עברה בתחילה עם ה"בעל" מהנישואים הפיקטיביים לקבוץ משמר העמק (שם שוכנו בתחילה במבנה שיועד לשמש כלול תרנגולות) אולם עד מהרה ביקשה ש "יחלצו" אותה משם ואכן נסעתי עם בעלי והבאנו אותה (באוטובוס של "דרום-יהודה" לרחובות ומשם בעגלה) לגבעת ברנר.

כעבור 4 שנים נפרדתי מבעלי הראשון (יהושוע רום) ונישאתי ליעקב אופנהיים. יעקב שבגרמניה עבד בבנק בהמבורג וייעד לעצמו קריירה בנקאית, הגיע כחלוץ ארצה והיה אחד ממייסדי גבעת ברנר. לי וליעקב נולדו 2 בנות חנה ונעמי.

בראשית ההתיישבות בקבוץ גבעת ברנר הלך יעקב עם יתר הגברים יום יום ברגל לראשון לציון ולרחובות לעבודה בפרדסים עד שביססו את ענפי המשק של עצמם ועבדו בקיבוץ שלהם. מאוחר יותר שימש יעקב כמזכיר הקבוץ ואח"כ הקים וניהל את בית החרושת למיצים וריבות "רימון". עם התפתחות המשק עברה המשפחה לדירה (בצריף) במה שנקראה אז "שכונת המיליונרים" של הקבוץ.

מרים בתי הבכורה הלכה אחרי הצבא לשנת שירות לקיבוץ יזרעאל שם פגשה בבעלה לעתיד יוסף (ג'ו) כהן. טרגדיה נפלה על המשפחה כאשר יוסף (ג'ו) נהרג בקרב בעזה במלחמת ששת הימים. כיום מרים גרה ברחובות, האחות חנה גרה בהרצליה  והאחות נעמי נשארה עם משפחתה בנצר.

אני עבדתי אז בגן הירק ובבית הילדים בגבעת ברנר עד לפילוג האומלל בקיץ 1952 שבעטיו הגעתי עם עוד קבוצת חברים לקיבוץ נצר סירני בו אני חברה גם כיום.

בשנים הראשונות בגבעת ברנר הייתה הארץ בתקופת ה"מאורעות" ובהיותה של גבעת ברנר מוקפת כפרים ערביים כזרנוגה, עקיר, קוביבה ועוד, הייתה ההגנה על הבית חלק חשוב ובלתי נפרד מהפעילות היום יומית. אמנם היחסים עם ערביי הסביבה השכנים היו תקינים, לא מעט בזכות תושייתו של אנצו סירני, הפציפיסט חבר גבעת ברנר שידע לקשור אתם קשרי אחווה. עם אנצו סירני ואשתו עדה, היו לי וליעקב יחסי ידידות מיוחדים עוד מהתקופה בה שהו יעקב ואנצו כשליחים בברלין. (אנצו סירני היה מ"צנחני הישוב" אשר ב-1944 צנח יחד עם עוד צנחנים, ביניהם חנה סנש, מעבר לקווי הגרמנים באיטליה, נתפש והוצא להורג בדכאו).

זו הייתה גם תקופת המאבק נגד הבריטים וזכורה לי "השבת השחורה". ב- 29 ביוני 1946  עבדתי כתורנית בבית הילדים  כאשר החיילים הבריטיים נכנסו לקיבוץ כדי לחפש נשק. הם עברו עם מגלי מתכות על החול שבארגז החול של הילדים אולם לא גילו דבר וגם את ה"סליקים"  אי שם בפרדסים לא גילו. באותו יום "זכיתי"  ללווי של שני חיילים בריטיים מזוינים כדי ללכת להביא לילדים אוכל ממטבח הילדים. החיילים הכניסו את כל הבחורים לשטח מגודר בתוך הקיבוץ וחקרו אותם. חלק ניכר מהבחורים נלקח למעצר ברפיח וכעבור זמן מה הם שוחררו.

זיכרון נוסף מאותה תקופה קשור בגיסי אורי (שטיינברג) הראל, בעלה של אושי שבתור נהג הביא משלוח של נשק ונתפס ע"י הבריטים ונשלח עם עוד שני חברים לבית סוהר בנור-שמס (ממזרח לטול-כרם). זו הייתה תקופה קשה ולא קל היה לנסוע כל שבת לבקר את האסירים.

יהושוע, בעלי הראשון  שירת כ-"נוטר" ( "גפיר") בחסות ממשלת המנדט הבריטי ואני הייתי חברה פעילה ב"הגנה" ובמסגרת זו עברתי אימוני קפ"פ (קרב פנים אל פנים), איתות "מורס" ואמוני ירי ושולבתי עם יתר החברים בשמירות. חלק מהשמירות שכללו גם התקשרויות באיתותי מורס עם השכנים כמו קיבוץ נען ואחרים שבוצעו מגג מגדל המים וחלקן על רכסי גבעות מרר (מע'ר) הסמוכות, שבהיותן הגבוהות ביותר בשטח, היוו נקודת תצפית מעולה לכל הכיוונים.

בתקופת מלחמת השחרור ישבנו לעתים קרובות במקלטים ובתקופה מסוימת טיפלנו בילדי קיבוצי הנגב שפונו באחד הלילות לגבעת ברנר. באותם הימים הועברו נשים בהריון גבוה למגורים זמניים בקרבת בתי חולים באזור תל-אביב כי לא היה בית חולים קרוב לבית. כך עשיתי גם אני בעת שהייתי בהריון עם בתי השנייה חנה שנולדה ב-"הדסה" בתל-אביב. נעמי הבת השלישית, נולדה בבית היולדות ברחובות.

הפילוג ומעבר לקיבוץ נצר סירני

שנות ה – 50 היו סוערות מאוד מבחינה פוליטית בתנועה הקיבוצית, תנועת ההתיישבות הגדולה ביותר, הקיבוץ המאוחד, התפלגה, כשברקע הפילוג היה העימות בין מפא"י למפ"ם. בקיבוץ זכורות לי אסיפות חברים תכופות וסוערות ובסופו של דבר הוחלט על פילוג ובשנת 1952 עברנו כקבוצה גדולה של חברים, כ-50 משפחות, כולל בעלי יעקב ושלוש הבנות לנצר סירני, תוך שאנו משאירים מאחורינו חברים טובים בגבעת ברנר. היו גם משפחות בהן נשאר הבעל בגבעת ברנר ואשתו עברה לנצר. הילדים שחיו עד אז חיי חברה טובים בין חבריהם בקבוצות הגיל הגדולות בבתי הילדים של גבעת ברנר, נקרעו באחת מסביבתם, הועברו לפי קבוצות גיל ושוכנו באוהלים תוך שצירפו אליהם גם ילדים קטנים יותר שהגיעו עם עליית הנוער.הילדים הגדולים שהגיעו מגבעת ברנר מצאו את עצמם קצת אבודים ומופלים לרעה במערך החדש.  מבין הצעירים האלה כמעט כולם עזבו אח"כ את הקיבוץ.

חברי קיבוץ נצר סירני היו ברובם ניצולי מחנות ההשמדה בוכנוולד דבר שהכביד מאד מבחינה חברתית במשך שנים רבות (קיבוץ נצר עצמו נקרא אז גם "קיבוץ בוכנוולד", מאוחר יותר נוסף לשם המקורי "נצר" גם שמו של אנצו סירני). למעשה, כשחברי נצר עלו ארצה, כלל לא היו מעוניינים בחיי קיבוץ והעדיפו לחיות במושב. עם השנים כשהקימו נגריה ובית ספר, הסתגלו והחיים נכנסו למסלולם.

בעקבות הפילוג אמר יעקב בעלי שלא יבקר לעולם בגבעת ברנר ואכן עמד בדיבורו ולא ביקר שם עד יום מותו.

בנצר עבדתי בתחילה עם ילדים ומאוחר יותר, בערבים במועדון החברים וכיום אני עצמי נהנית מאד מסדנת בוקר למבוגרים, שמנוהלת בידי בתי נעמי. לאחר שעברנו לנצר, הקים וניהל בעלי יעקב את בית הספר המקומי שכלל גם בי"ס תיכון, שם למדו ילדי הקיבוץ יחד עם "ילדי חוץ" עד שנפתח ביה"ס האזורי בגבעת ברנר ב 1975.יעקב היה פעיל בחיי התרבות, ארגן ערבי זמר ושימש גם תפאורן בטכסים וחגים במשק; יעקב נפטר באוגוסט 1980 בגיל 72.

לאחר שהתגברתי על קשיי הקליטה הראשונים והקיבוץ התבסס, נכנסו חיי  למסלול יותר שגרתי שכלל גידול הילדים (באווירה יותר חופשית מזו  שחונכנו אנו עצמנו בגרמניה), יעקב ואני נהגנו לבלות פעם בשנה אצל חברים שהיה להם בית קיץ בזכרון יעקב, תופעה חדשה בהוויה הישראלית. כמוכן ערכנו טיולים לחו"ל; אחד מהטיולים הזכורים לי במיוחד היה במיכלית דלק לאיטליה שם ערכנו טיול בן 4 שבועות. במשך ההפלגה קבלה משפחתנו לשימושה את מגורי הבעלים של האוניה. טיול זה התאפשר בסיוע גיסי, ד"ר פליקס שנער. שנער מונה ע"י בן גוריון לשגריר ראשון בגרמניה והיה ראש הדסק הישראלי בקלן וממונה מטעם המדינה על בצוע הסכם השילומים עם גרמניה.

הקשרים עם חברי ההכשרה מבלס-מוג'ה (Belles- Muzia) נשמרו עם השנים וב- 1983 במלאת 50 שנה להכשרה נערך ברמת השרון מפגש מרגש לציון האירוע.

אני חיה כיום בנצר סירני ונהנית מהמפגשים עם שלוש בנותיי, ארבעת נכדי ושלושת הנינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן