בערב יום השואה האחרון, פתח את שעריו ארגון יוצאי מרכז אירופה ואירח את שורד השואה אריה ברוכזלר בהרצאה אישית, במסגרת 'זיכרון בסלון'. אריה, צעיר נצחי בן 99 (!) הירצה בפני האורחים על סיפור חייו וחיי משפחתו בגרמניה שלפני המלחמה, על עלייתו במסגרת עליית הנוער ועל הטרגדיה שהוא חווה – כאשר אימו, סבו וסבתו לא זכו להגיע ארצה ונירצחו על אדמת צרפת ובאושוויץ (אימו – סופי ברוכזלר, לבית דרייפוס).
כחלק מפעילות ארגון יוצאי מרכז אירופה נערך ראיון עם אריה על ידי טליה רייכנברג-סופר (בסיוע נכדו של אריה, גלעד רונן).
ספר על התקופה שלך ושל משפחתך בשואה, מה עבר עליכם, כיצד הצלחת לשרוד?
נולדתי בעיר Offenburg שבגרמניה הדרומית למשפחה יהודית גרמנית, שהתגוררה שם כבר דורות רבים. אחרי שאבי יוליוס ניפטר בגילך צעיר עברתי יחד עם אמי סופי לגור עם הוריה סבא אמיל וסבתא רוזה דרייפוס בעיר Kehl (על גבול צרפת, מול העיר Strassburg). סבא אמיל היה סוחר בהמות, שהיה מקצוע מאוד מכובד באותה תקופה. הייתה לו כרכרה עם סוס יפה והוא נהג לבקר עם כלי תחבורה זה את האיכרים בכפרים הסמוכים. כילד קטן התלוויתי אליו לעיתים וכאשר סיים עיסקה קיבלתי ממנו את דמי התיווך.
הורי נתנו לי את השם HARRY ועל מנת להדגיש שהם "אזרחים גרמנים בני דת משה° הוסיפו לי גם את השם SIEGFRIED, ממש כהתגלמות הגרמניות. את השם אריה נתתי לעצמי מיד עם עלייתי ארצה. חשוב לי להדגיש שהיחסים עם השכנים הנוצרים היו מקסימים וחמים. בפסח חילקנו להם מצות ומהם קיבלנו בחג המולד מתנות והכל ביחסים הדדיים על הצד הטוב ביותר.
ב- 30 לינואר 1933 כאשר היטלר תפס את השלטון, הייתי בבית הספר. פתאום נכנס לכיתה מורה לבוש במדי S.A נאציים טיפוסיים, עם כובע שעליו צלב הקרס ואמר: "מעכשיו במקום לומר יום טוב כאשר אתם קמים לכבוד המורה, עליכם לומר הייל היטלר" והורה לי מיד לשבת בשורה האחרונה. כך התחילה רדיפת היהודים. בשורה האחרונה היה איתי גם ילד עם חזות מזרחית, ככל הניראה צרפתי שהגיע מאלג'יר או מרוקו וכשהכיתה הייתה לומדת על תורת הגזע, המורה הוציא את שנינו מהכיתה. כילד בלונדי עם עיני תכלת היה לי "המזל' לא לחטוף מכות מילדים אחרים כי זאת היה תמצית תורת הגזע הנאצית. לעומתי הילד הנוצרי מצרפת הוכה על ידי ילדי "היטלר-יוגנד" שקראו לו "יהודי מלוכלך".
היה לנו מורה לעברית שהיה חזן, מורה בבית הספר הכללי ואחראי על הקהילה היהודית. המורה, לצרוס מנהיימר, היה בעל דעות אנטי ציוניות מובהקות, וכשהתכנסנו מידי פעם בבית הקהילה לחוג הציוני, נהג להשמיץ את הציונים. לצערי, כשפרצה המלחמה, גם הוא מצא את מותו באושוויץ, כמו כולם.
חייתי בגרמניה שש שנים תחת שלטונו של היטלר וזכורות לי הצעדות של האזרחים הגרמנים עם התלבושת הנאצית. ב-1 באפריל 1933 היה הסימן הראשון שליהודים לא יהיה טוב כאשר התחיל החרם על החנויות היהודיות ושברו את חלונותיהן תחת משמר ה S.A במדים חומים עם שלטים גדולים "לא לקנות אצל יהודים".
מי מבני משפחתך שרד ומי נרצח?
הגורל המר היה אחרי שמשפחתי, אמי, סבי וסבתי כבר החליטו סוף סוף לעזוב את גרמניה ב 1939, אולם כאשר פרצה המלחמה כבר לא היה ניתן לצאת מהמדינה. סופה הטראגי של משפחתי היה כשאמי מצאה את מותה באושוויץ ב 1942 וסבי וסבתי ניספו במחנות בצרפת הכבושה. היחידי שניצל היה אחיה של אמי יוליוס, שעלה לארץ כבר בשנת 1937. בארץ הקים יוליוס טחנת תבואות בנחלת יצחק, יחד עם אביו של סטף ורטהיימר.
במחשבה לאחור ובכאב רב, היה באפשרות משפחתי להינצל ולברוח בתקופה בה הנאצים רק עלו לשלטון והיה עוד אפשרי לעזוב את גרמניה. משפחתי יכלה לעזוב בקלות אם הייתה משלמת היטל מסוים עד פרוץ המלחמה ב 1 ספטמבר 1939, אך כמו רבים, הם פשוט לא האמינו שהמצב יחמיר ויגיע לכזה שבו יהודים גרמנים בני דת משה, ימצאו את מותם. היום כאשר אני ניזכר בזה, צר לי על כך שהם לא הספיקו להנות עוד הרבה שנים מהחיים וגם לראות את המשפחה גדלה ומתרחבת.
במשך כל שנות המלחמה, עד סופה ב 1945, לא ידעתי מה קרה למשפחתי בגרמניה. רק מיד אחרי המלחמה קיבלתי את הבשורה המרה על רציחתם כולל תאריכי מותם. הגרמנים היו כל כך שיטתיים שהם ידעו בדיוק את מי רצחו ובאיזה תאריך.
איך הייתה העלייה לארץ ואיך היו החיים בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה?
ב 1938, נסעתי לבדי להמבורג והגעתי להיכן שהיה מקום הכשרה לקראת העלייה לארץ. הפעם האחרונה שראיתי את אימי בחיים הייתה בתחנת הרכבת, כשהיא עומדת על הרציף ומנפנפת לי לשלום בזמן שהרכבת מתרחקת ואני עוזב את עיר מגורי במטרה לעלות לארץ ישראל. חשוב לזכור כי לא היה אפשר לעלות ככה סתם לארץ, אלא יכלו לעשות זאת רק אלו שעברו הכשרה מתאימה. בגרמניה הייתי בתנועת נוער של "הבונים" ובהמבורג עברתי הכשרה במיסגרת התנועה הזאת. בהכשרה יכולתי לבחור במקצוע נגרות או מסגרות, כי באותן שנים חשבו שאדם צריך להיות בעל מקצוע פרקטי על מנת להקים ולבנות את מדינת ישראל. אני העדפתי את מקצוע המסגרות. ב-9 בנובמבר 1938 היינו כולנו מבוהלים כאשר נודע לנו שעצרו יהודים ברחובות העיר ועל כך שבית הכנסת הגדול בהמבורג עלה באש. אני זוכר שהעזתי ללכת לאיזור בית הכנסת כי כפי שהזכרתי קודם, לא פחדתי כי נראיתי כמו "ארי" ולא מראה שכונה על ידי הנאצים "מראה יהודי". ראיתי את הלהבות הגדולות של בית הכנסת הבוער – מראה שלא אשכח עד יומי האחרון.
בסוף ההכשרה, נסעתי לבדי ברכבת לברלין, למרכז עליית הנוער, לקבל את המיסמכים הדרושים לעליה. שם פגשתי את פריחה פרייר, ממייסדי עליית הנוער, שנתנה לי ספר תנ"ך עם הקדשה. למחרת, ערב פסח 1939 וחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, נסעתי ברכבת מברלין לטרייסט, ומשם הפלגנו לתל אביב על האנייה "גלילאה". הגענו בסוף פסח לתל אביב.
הייתי נער בודד בן 15 שעוזב את כל המשפחה למדינה שהוא לא מכיר ושפה שהוא לא דובר, ללא קשר למישפחה ובלי לדעת מה עולה בגורלה. אמנם ידעתי קרוא וכתוב בעברית, כי זו הייתה עבורנו שפת התפילה, אבל למרות זאת, כאשר הגעתי לארץ כמעט לא הבנתי כלום ממה שנאמר, אבל למדתי מהר. הייתי כשנתיים בקבוץ "בחרות" שאימץ אותנו, קבוצת צעירי עליית הנוער. הקיבוץ היה ממוקם באזור גבעת רמב"ם בגבעתיים, בקרבת בית הקברות ומגדל המים. באותה תקופה היו שם רק כבישים ומעט בתים. למדנו בבית ספר שנקרא "מקס פיין". יש לי תעודות, שבהן במקום ההורים שלי חתומה עליהן הנרייטה סולד. אחרי השנתיים בקיבוץ ביקשו ממני שאשאר עוד זמן שם, אך בחרתי לעזוב כי רציתי להתחיל בחיים חדשים עצמאיים וכך עשיתי את המעבר לעיר הגדולה – תל אביב.
ספר על מכשירי העזר לנהיגה במכוניות לנכים שהיית מהחלוצים בהתקנתם?
ב 1945 התחתנתי עם אשתי שרה (לבית וייסקול) ובבוא העת הקמתי מפעל לייצור והתקנת מכשירי עזר לנהיגה במכוניות נכים – "אריה מנגנונים". הייתי החלוץ בתחום זה בארץ והמנגנונים סייעו מאוד לנהגים מוגבלים. באותם הימים לא היו מכשירים מתוחכמים כמו היום והיה לי סיפוק רב בעבודתי, ובמהלכה אף הוצאתי פטנטים שאושרו על ידי מכון התקנים. את העסק שלי מכרתי לפני 15 שנים. עד אז ניהלתי אותו. במשך השנים התבססתי ומשפחתי התרחבה עם שתי בנות, שמונה נכדים ו 20 נינים.
איזה תפקידים נוספים מילאת?
בשנות ה-60 הצטרפתי לארגון בני –ברית בו הייתי מאוד פעיל כנשיא לישכה ואח"כ כסגן נשיא בני ברית ארצי. בתפקידי האחרון באירגון בני ברית, כחבר מועצת הנגידים הבינלאומית, נסעתי מספר פעמים לערים שונות בארה"ב לכל הוועידות הבינלאומיות השנתיות וייצגתי את בני ברית ישראל.
אשתי ואני עשינו גם פרויקט שעזר לחיילים משוחררים, בו אספנו כספים עבורם. בנוסף, שרה התנדבה גם בבית חולים ליולדות ובמיוחד במשמר הגבול, להם דאגנו לספק עזרה כספית ואירועי נופש. בעקבות פעילותינו עם מג"ב קיבלנו את התואר "אבא ואמא של משמר הגבול".
מה המסר שלך לדורות הבאים?
באוקטובר 2010 הצטרפתי לתלמידי תיכון רוטברג מרמת השרון למסע לפולין. המסע היה קשה גם גופנית וגם נפשית, כאשר ביקרנו ברוב מחנות ההשמדה, אך שאיפתי הייתה להגיד קדיש במקום הארור Auschwitz לזכר אמי ז"ל שנרצחה שם בשנת 1942 בגיל 42.
בשנת 2011 החליטה עיריית Kehl להציב אבני נגף (stolpersteine) במקום מגורנו לזכר משפחתי שניספתה. לטכס הגעתי יחד עם אשתי שרה והצטרפו אלינו גם שתי בנותי, בת שבע ודורית, בעלה של דורית ושניים מנכדיי. הטקס היה מרשים בנוכחות ראש העירייה, שני כמרים נוצריים וחזן שהגיע במיוחד מהעיר Strassburg . בסוף הטקס נטלתי את רשות הדיבור – ואמרתי כי לא רציתי להגיע חזרה למקום בו נלקחו למותם אימי והוריה, אך היו שתי סיבות ששינו את דעתי: ראשית, רציתי להראות לבני משפחתי את המקום שבו חיו אבותינו זה דורות רבים. שנית, רציתי לומר להם שלנו ליהודים, יש היום מדינה משלנו, חופשית ודמוקרטית, "מדינת ישראל", אשר בה יכולתי לגדול ולהתפתח כיהודי גאה ולשמר ואף להגדיל את נצר משפחתי – וכך, ממשפחה שכמעט הוכחדה – הקמתי עם שרה אישתי משפחה לתפארת עם 8 נכדים ו 20 נינים. סיימתי בעברית "לזכור ולא לשכוח".
המסר שלי עבור הדור הצעיר הוא שחשוב להמשיך להנציח את מה שהתרחש בשואה על אדמת אירופה וגם ברגעים קשים כאשר יש לנו מחלוקות בתוך המדינה חשוב לזכור שאין לנו מדינה אחרת ושכולנו אחים.
בהקשר זה הייתי גם רוצה לציין את ארגון יוצאי מרכז אירופה שאני חלק ממנו, אשר עושה מאמצים גדולים לסייע בפן הכלכלי והסוציאלי לניצולי השואה ולקהילת יוצאי מרכז אירופה ומדי שנה מקיים גם טקסים (כגון אירוע זיכרון ליל הבדולח) ואירועים אחרים אשר מושכים גם את הדור הצעיר לשמוע על הזוועות שעשו הנאצים ועל סיפורי הגבורה וההצלה של היהודים. יהי זכרם של הנרצחים ברוך.
