כל שבת – כל שבת נאספים בני הבית לארוחת "מנחה" של שבת: זו שחייבת להיות בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, אחרי ה"שלאפ-שטונדה" המסורתי. אמא ליד השולחן – הוא ערוך , מוכן ומסודר: הקפה בקנקן הלבן הגדול עומד באמצע השולחן המכוסה במפת השבת הלבנה ומגוהצת . סביבו ספלי החרסינה הלבנים על התחתיות התואמות, לידן הכפיות, המפיות וצנצנת הסוכר עם הכפית התואמת, הכפית הפרטית של הסוכר שאסור באיסור חמור להעבירה לתפקיד אחר.
בתווך – העוגה, לידה הסכין, המיוחד, וסביבה הצלוחיות לעוגה והמזלגות הקטנים. דבר-דבר במקומו הנכון ואמא מנצחת על ההגשה ומזיגת הקפה לספלים. ו-אוי, הקנקן של החלב החם! לרוץ מהר להביא! באמת, איך אפשר לשכוח… והיא , בשמלת שבת רקומה סביב הצוואר, שיערה השחור מסתחרר סביב ראשה וידיה הזריזות חותכות את העוגה לפרוסות קטנות ושוות, האצבעות הארוכות מדלגות מפרוסה לפרוסה ומניחות בצלחות לכל אחד את מנתו. אלו האצבעות שעבדו בגן הירק וקטפו את העגבניות האדומות הראשונות. בצרו את הענבים וסחטו אותם למיץ. קטפו פרחים לשבת ואגדו לזר. סרגו בזריזות מדהימה סוודרים ואפודות. אלו ידיים קשות ומגוידות מעמל שנים וכעת מוזגות קפה לספלים. לספלה הפרטי היא מוסיפה רבע כפית של סוכר – בדיוק, גרגר לא יותר, גרגר לא פחות.
לאחר הארוחה, כולם מחזירים את הכול חזרה, מנקים ומסדרים, ואז היא לוקחת את צנצנת הפרחים, זו שהייתה על השולחן והוצאה למרפסת לפנות מקום – ופתע אוחזת בה רוח משובה והיא מרימה את הצנצנת ביד אחת ובשנייה מניפה את שמלתה, ומתחילה להסתובב סביב עצמה. בקולה הנמוך והחזק היא שרה את הואלס מתוך "הלנה היפה" ורוקדת בחדר עם הצנצנת בידה, מתוך התמסרות מלאה, ללא מבוכה כלל. כולם צופים במחזה בחיוך נבוך… כשהיא גומרת לרקוד, היא מחזירה את הצנצנת למקומה וקורצת קריצה קטנטנה בעין אחת – ושובבות מנצנצת בעיני הדובדבנים הקטנות ושחורות שלה.
