יקה בלוג

בין לבין זיכרון מול היסטוריה, בין המרחב הציבורי לאישי, בין עבר לעתיד. דברים לכבוד הפרופסור משה צימרמן במלאת לו שמונים

מאת: דוד ויצטום

"בין לבין" – הוא אולי צמד המלים שמיטיב לתאר את מיקומו המיוחד והייחודי של פרופסור משה צימרמן. הדברים נכונים בהתייחס לתרומה שתרם עד כה, אם בהקשר העכשווי בימים קשים וכואבים אלה, וכמובן גם  בציפייה להמשך פעילותו הפורייה בימים שיבואו.  נזכיר את שמותיהם של כמה וכמה מספריו –"גרמנים מול גרמנים", "עבר גרמני – זיכרון ישראלי", "בין המולדות" או "מן הריינוס אל הירדן". השמות האלה הספרים שמאחוריהם שופעים השוואות "בין לבין" האופייניות לו. עוד משמעות מרומזת, ומבחינות אחרות – רבים מספריו הם פרי שיתופי פעולה בינו לבין עמיתיו ותלמידיו במשך השנים.

  השעון שעמד מלכת: בין זיכרון להיסטוריה

בישראל, לדאבוננו, נעצר השעון הקולקטיבי ב7 באוקטובר 2023. מדובר בלא פחות מצזורה, קרע עמוק בתפיסת ההווה של כולנו, ההולך ונמשך, כסיוט שעדיין איננו רואים את סופו.

ואילו בגרמניה – נעצר השעון בין השנים 1941 – 1948, "שבע השנים הרעות" כפי שהגדירן צימרמן עצמו: מתחילת כשלון המתקפה הגרמנית בחזית המזרחית, "המלחמה הטוטאלית" בשלהי מלחמת העולם השנייה, אושוויץ, ההתמוטטות, הגירוש, ההשפלה, החידלון שאחרי המלחמה, חלוקת גרמניה וברלין. רבים כינו את שנת 1945 "שעת האפס" בהיסטוריה הגרמנית. שנה אחת זו, בתקופה הנוראה ביותר, הסתירה גם המשכיות שבצד ההתחלות החדשות, בשתי הגרמניות. מאז חיה גרמניה בצל הטראומה, אם תוך התמודדות או הדחקה. המציאות המשיכה בדרכה, אך לא השעון התת תודעתי הקולקטיבי.

לכן כל עיסוק בהיסטוריה הגרמנית החדשה ניצב בהכרח מול אתגר הזיכרון "ההוא" – הבועט, לפחות פוטנציאלית, זיכרון שאף הולך ומתעצם עם הזמן ולובש צורות חדשות לבקרים, מול המציאות המשתנה – גם ביחסי גרמניה עם העולם, עם היהודים ועם ישראל.

בתולדות גרמניה היו אמנם תהפוכות דרמטיות רבות קודם לכן, וכמובן גם מאז: הקמת החומה ב1961 ונפילתה ב 1989, ואחריה, לאחרונה, ההכרה המחודשת שההיסטוריה "חזרה לסורה" – למשל במלחמת אוקראינה, ואיתה ה"מפנה ההיסטורי" ששוב הפך את רוסיה לאיום בעיניה של גרמניה, עד כדי קריאות  – אפילו מצד שרי הSPD בממשלה – שעל גרמניה לשוב ולהיות "נכונה למלחמה". בה בשעה מתעצמת הדרמה הפנימית הקשורה בצמיחת הAFD הפופוליסטית, שמילון המושגים שלה קרוב לנאציזם, והיא מנצלת בהצלחה גוברת את החרדה של גרמנים ואירופים רבים לעתיד ארצם והיבשת מול מיליוני הפליטים והמהגרים, ותוך כדי גלי שנאת זרים ואנטישמיות גואה.

עם כל אלה, בשיח בין גרמניה וישראל נוכחת, תמיד, הטראומה "ההיא" – העבר הנאצי שהוא גם חלק מן ההווה אבל בלתי סינכרוני, כצל שנותר למרות שהוא משנה צורה בכל תקופה ובכל הקשר.

ההיסטוריון אינו יכול להימלט מכל אלה, כפי שהזכיר לאחרונה דוד אוחנה – המצטט את ז'ול מישלה – "בהיסטוריה אין תועלת אם אין נותנים בה מיגונות ההווה",  מוטו ספרו של יעקב טלמון, מורו של משה צימרמן – "מיתוס האומה וחזון המהפכה".

שנות תחילת עיסוקו של משה צימרמן בהיסטוריה הגרמנית – ביהדות המבורג במאה ה19 או בוילהלם מאר "הפטריארך של האנטישמיות", שונות באורח המובהק מול אופן החשיבה על התחום והעיסוק שמתעמקים בו היום תלמידיו ואלה המתחילים לפנות אל התחום. שוב הפכה הדילמה ביחסים לטעונה במיוחד בהקשר לשיח הציבורי המורכב והמקוטב בגרמניה מול ישראל, ובישראל מול גרמניה: ואכן, לרבים מאתנו, "יגונות ההווה" קובעים יותר מבכל תקופה אחרת, במידה רבה גם משום שחלק ניכר  בקרבנו איננו יכול עוד, ואיננו רוצה, לייצג כלפי חוץ את הנרטיב הישראלי הרשמי במה שקרוי "הסברה" מול גרמניה או העולם, אף בימים הקשים שבהם חיילי ישראל לוחמים ונופלים מדי יום בחזית מלחמה שרוב הציבור הישראלי – קואליציה ואופוזיציה – סבורים שהיא מלחמה צודקת, לפחות במטרותיה הכלליות. למרות ההתלבטויות והקושי, אנו שותפים מלאים לכאב, לא לנרטיב.

בין הציבורי לאישי

עבור משה צימרמן, ההשתתפות בשיח הגרמני אינה מצטמצמת רק בשפה, בנושאי המחקר, בקריאה וכתיבה פובליציסטית, אלא מעמיקה הרבה מעבר לאלה: מדובר באדם עצמו, בביוגרפיה הפיזית והרוחנית שלו:

איך נגדיר את עולמו האישי של אדם, שבו מככבים – קבוצת הכדורגל ההמבורגית HSV , שסטיקר שלה מתנוסס בגאווה על מכוניתו, לצידה של הנוסטלגיה לאגדות הקולנוע רומי שניידר והיינץ רוהמן; את החיבה לשירי לכת פרוסיים מהמאה ה19, את אהבת המרציפן, ה"רוטה גריצה" וה"גוגלהופף"; את הבקיאות הפנומנלית שלו בכל הקשור לאריך קסטנר, היינריך הופמן, מחבר "שטרוולפטר" – הוא "יהושע הפרוע", ואפילו לשני יוצרים שגוייסו לעולמו מחוץ ל'משפחה': הראשון – אפרים קישון מבודפשט, שאומץ על ידי 3 ייקים – עורך מעריב עזריאל קרליבך, ואחר כך בגרמנית באמצעות מקס ברוד, ובעקבותיו המתרגם האוסטרי יהודי פרידריך תורברג (ששמו המקורי קנטור …); והשני – ג'רום ק. ג'רום הבריטי, במסעו העליז והמהורהר בגרמניה בשנת 1900, ב"שלושה אנשים בבומל".

אבל מדובר לא רק בנוסטלגיה: למשל המאבק הציבורי והנחוש שמנהל צימרמן בשנים האחרונות לשימור אתר הזיכרון היהודי בהמבורג, נגד ראשי הקהילה היהודית הנוכחית והאינטרסים הנדל"ניים.

התשובה ברורה, אם כן:  משה צימרמן הוא אחד הייקים האותנטיים האחרונים, לא רק  כמשתתף בשיח הגרמני אלא כמייצגו, כאן ושם. עבודתו המחקרית החשובה  – "גרמנים נגד גרמנים" היא דוגמה מובהקת, וייתכן שהאישית מכולן: עבורו, גרמניה מייצגת עבר אישי – דורות קודמים והורים  – וכך עדיין גם את ההווה. לעומתה – ישראל, למשל, באמצעות נכדיו – את ההווה והתקווה לעתיד. שתיהן נוכחות בזהותו, לדבריו, במידה שווה. כך גם במעורבות הערה של צימרמן בשיח הגרמני האקטואלי והמחקרי – אם במבט משם ואם מכאן, כפי שציין בספרו האחרון, בדיאלוג עם משה צוקרמן המבקש, לדברי המחברים, להשלים מכאן את השיח הפנים גרמני המתנהל שם, בעברית ובגרמנית. לפני כן עשה זאת במפורש בספר משנת 2016  ששמו "Vom Rhein an den Jordan" שם שניתן אולי לתרגום מעט חופשי כ"אודות הריינוס שעל גדות הירדן"…..

הפעילות הזאת – כ"היסטוריון ציבורי" שכיחה שם, פחות אצלנו, ובכך עוסק משה צימרמן גם בימים אלה ממש. בכך, הוא ממשיך מסורת מה"אלמה מטר" שלו, האוניברסיטה העברית, שהייתה מתחילתה נתונה בהשפעה המסורת הקדמית הגרמנית.  במקביל פעילותו הערה בפובליציסטיקה בעברית, במיוחד באכסנייה של שוקן, ובגרמנית – לעתים קרובות יחד עם חברנו שמעון שטיין, השגריר לשעבר בגרמניה, במאמרים בעיתונות והופעות בתקשורת הגרמנית, בנושאים ישראליים, בילטרליים וגרמנים.

 בין עבר לעתיד

במהלך עבודתי, בשנים האחרונות, על ספר שהוקדש ל"קולטורבונד" ולעיתונות היהודית בגרמניה הנאצית, חוויתי מקרוב – ובאופן בלתי אמצעי – את עומק התהום שנפערה בין קהילת יהודי גרמניה אחרי 1933 לבין מה שאירע לעולי גרמניה ומרכז אירופה שהגיעו לכאן, לארץ ישראל.

שם – הוכרחו היהודים להיפרד מציפור נפשם, התרבות הגרמנית, כשלב מקדים, כפי שהסתבר, בדרך לבידולם ההדרגתי, שלילת שמם הגרמני, זהותם הגרמנית, ואחר כך לרבים, גם חייהם. מתחילת 1933 ותוך חודשים ספורים, הבינו חלקם ובהם היו כאלה שהתריעו, שהם נכנסים למעשה למעין גטו: אם אף "ללא חומות ומנעולים" כביטויו של הרב הכריזמאטי מברלין, יואכים פרינץ, שהצליח להימלט לארה"ב והפך גם שם לדמות משפיעה, במאבק לזכויות השחורים.

ואילו כאן – הצליחו רבים מן ה"ייקים", למרות הקשיים – לשמור, בצד הזהות החדשה שרכשו – גם על זהותם המקורית כגרמנים גאים, כך ניתן לומר על שפעתם ונוכחותם על האוניברסיטה העברית, בתי ספר, עיתונות, מפלגות, ארגונים, ספורט, תרבות, אמנות ומוסיקה, ערכים, מנהגים, ארכיטקטורה, רפואה, תעשייה,  משפט וקולינריה, – ובמקביל – הצליחו להיות ישראלים, חלקם אפילו בעברית, במידה זו או אחרת….

במידה רבה חווה משה צימרמן  – הצבר ה"ייקי" מירושלים – מה שקרה אחר כך גם לחבריי ולי, עם התבגרותנו: נתקלנו בזוועות השואה במלוא עוצמתן רק בתום תקופת הילדות ה"גרמנו-ישראלית" שלנו, בישראל שאחרי משפט אייכמן, ובעיקר תוך כדי – וכנראה בזכות – תקופת הלימודים באוניברסיטה העברית. הלם מאוחר זה מטיל מאז צל כבד על תמימות הילדות הייקית באותה ישראל הצנועה בממדיה מפעם, ודאי גם על היחס שלנו לגרמניה – להיסטוריה שלה ולדמותה הנוכחית.

ייתכן שאותו עולם ילדות לא היה אלא חלק מאשלייה, "חלום ייקי", כפי שכתב פעם הסטיריקן שלמה בנדקובר. אבל חותמם של הייקים שהגיעו לכאן על המציאות של כולנו היה ממשי ביותר. הייקה הנון קונפורמיסט אורי אבנרי אמר, "ללא הייקים, ישראל הייתה נראית היום כפי שתיראה עוד 20 שנה".  את הדברים האלה אמר אבנרי לפני כ 20 שנה…וכל המוסיף גורע; ומכל מקום – עד מאה ועשרים – בבריאות ואושר – לך, משה היקר!

אל הברכות האלה מצטרפת גם ברכת הקולגות ממערכת יקינתון

Search
Generic filters
דילוג לתוכן