פורסם ביקינתון מספר 314
פסעתי בשבילי קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. כל כמה מטרים היה תלוי שלט שהכווין אותי לאולם בו יתקיים יום עיון לציון 90 שנה לפעילות ארגון יוצאי מרכז אירופה, "בת 90 פוקחת עין", אבל אני הייתי חדשה, הן לארגון והן למורשת של יהדות מרכז אירופה. לארגון הגעתי דרך מלגת הצטיינות מטעם המפעל לעזרה הדדית, ולמרות שאבי הגיע ממרכז אירופה כמעט שלא הכרתי את המורשת של הקהילה היהודית באזור זה. אבי, נולד באוסטריה במחנה עקורים ועלה לארץ כפעוט וסבתי חנה שגדלה בצ'כוסלובקיה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, כניצולה מאושוויץ, לא הרבתה לדבר על ילדותה, על אירופה, על העבר.
"אפשר היה להגיד שהארגון הוא בוודאי דבר מה שאפשר לכנותו 'קהילת זיכרון' הנושאת עימה את עברה", אמר פרופ' גלילי שחר, יו"ר מכון ליאו בק ירושלים, בדברי הברכה. ההיכרות עם הארגון וההשתתפות ביום העיון אפשרו לי לפתוח את דלתות הזיכרון המשפחתי הנעלם שלי, ושייכו אותי לקהילה. קהילה אותה הרבו לאפיין ביום העיון כסולידרית, מחויבת לחיי קהילה ומלאת תחושת שליחות שאיתה אני חולקת עבר והיסטוריה.
באולם הגדול, המלא עד אפס מקום, למדתי מפי פרופ' גדי שגיב על תרומתם של יהודי מרכז אירופה בשימור טקסטים חשובים בתרבות היהודית, גם זו שממזרח לה. מפרופ' אביבה חלמיש גיליתי על מקומם החשוב של היקים, עוד מימי העלייה השנייה, בכינון ופיתוח רבות מהזירות בחברת היישוב בארץ, שהיו הבסיס למוסדות במדינת ישראל החדשה – מהתיישבות, משפט ורפואה, כלכלה ותעשייה לספורט, חינוך, אקדמיה, מוסיקה, מחול ואמנות ועוד. ד"ר סיגל דוידי סיפרה על תרומתם לאדריכלות, דרך הפניית המבט אל פועלן המשמעותי, והלא מוכר דיו, של קבוצת האדריכליות היקיות, שבע עשרה במספר, בתקופת המנדט.
שירו של אריאל הורוביץ, "גרמניה", פתח את הדיון בפער, או בתפר, בזהות ובהשתייכות של העולים היקים. דרך האמביוולנטיות של עובדת ההגירה, התעסק המושב השני בקרוב בין המדינות: פרופ' רוני שטאובר הקשה על ייסוד היחסים הפוליטיים והדיפלומטיים, הפרובלמטיים ערכית בעיניו, בין ישראל הצעירה וגרמניה המערבית בשנות החמישים של המאה הקודמת ובשנים האחרונות; אחריו סיפר פרופ' משה צימרמן על מקומה של ישראל בת זמננו בהתמודדות גרמניה המאוחדת מול סוגי האנטישמיות השונים הפושים בה. שתי ההרצאות הדהדו את דברי הפתיחה של דוד ויצטום, מנחה הפאנל, על מורכבותה של הזהות היקית דרך המישור הדיפלומטי, זהות הנמצאת בתווך, נעה בין הארצות והשפות ובו בזמן שייכת לשתיהן – נציגת ישראל בגרמניה ונציגת גרמניה בישראל. ברגישות ואמפתיה ובעזרת גוף טקסטים עשיר, ניסה פרופ' גיא מירון, להבין את ההיברידיות המובנית בזהות היקית בהתמקדות בחוויות האישיות של העולים; במעבר ממולדת אחת בה נולדו ובשפתה חלמו, שליופייה התגעגעו על אף שהוקיעה אותם למולדת אחרת עליה חלמו, בה ראו את עתידם על אף שהעבירה אותם ייסורי קליטה.
בהנחיית ליאת רגב, הנחתה בכישרון את האירוע כולו, התקיים המושב האחרון, בו שיתפו יו"ר הארגון, דבורה הברפלד, עו"ד אורן טוקטלי וד"ר ליאור לב מסיפוריהם האישיים על מנת להאיר היבטים נוספים בזהות היקית. ביניהם בלט סיפורה של דבורה על הדיסוננס התרבותי שחוותה כבת לעולים מוינה בין הגרמנית של העבר הקטסטרופלי לעברית של ההווה הישראלי הצעיר, פער שגרם לבושה מחד ולסקרנות מאידך. פער, שנושא עימו לעיתים שיפוט ערכי, בין שתי שפות, שתי מדינות, פרנקפורט וירושלים – ששתיהן בית.
היושבים והיושבות שמילאו את האולם הדגישו שאלה לא רק הרצאות אקדמאיות לדידם אלא חלק מהסיפור האישי שלהם כשתיקנו הגייה של שם, הוסיפו עוד פרט מידע או השמיעו רחשי הסכמה עם הזכרת בניין, רחוב או מוסד מוכר בנהריה או תל אביב.
בהקדמתה למושב השלישי על תרומת היקים לחברה הישראלית, הוסיפה ד"ר שרון ליבנה לרשימה, "את התכונות אשר ייחדו אותם ולפעמים גם בידלו אותם משאר האוכלוסייה", סימני היכר שהלכו ונעלמו עם השנים. אני, שהגעתי ליום העיון מתוך מחויבות ארגונית, מצאתי שאש המורשת היקית עוד בוערת אצל בני ובנות הדור השני והשלישי לעליה החמישית. הדור השני צמא לדעת וכבר מרצה על הדור הראשון והדור השלישי, אני שנקראתי לדווח, מגלה מחדש את הסיפור שלו עצמו.
כסגן שגרירת גרמניה בישראל, גירג ולנדי, אודה על ההזמנה למסיבת יום ההולדת של הארגון ואצטרף לאיחוליה של יו"ר הארגון לתשעים השנים הבאות: "אנחנו מקווים שנשכיל לבסס את השיח הזה, הרב דורי ולשלב ביננו. ושכן נוכל לתרום את חלקנו בהפיכת החברה הישראלית לטובה יותר, מוסרית יותר, סובלנית יותר, צודקת יותר ונטולת אפליה".
