חשוב לציין את דבר קיומן של לא פחות מעשר גרסאות שונות של הכרזת העצמאות, ויש הטענים שאף יותר. זו ההכרזה שמשה שרת (אז שרתוק) נתן לה, בדיעבד, את שמה הרשמי – מגילת העצמאות. שם חגיגי, המתקשר עם המגילות המקראיות והמסורתיות. גרסאות אלה של הכרזת העצמאות, מהוות ברובן מעין נדבכים שעליהן עוצבה ברצף ובשלבים שונים, הגרסה האחרונה של ההכרזה, זאת של דוד בן גוריון.
אולם לא פחות חשוב לציין שמספר ניכר של גרסאות אלה נוסחו על ידי משפטנים ילידי גרמניה או כאלה שקיבלו את הכשרתם המקצועית במוסדות אקדמאיים בגרמניה. מי שניצח על מלאכת ניסוח המגילה, כמעט על כל גרסותיה, היה פנחס רוזן (אז פליקס רוזנבליט) מנהל מחלקת המשפטים של הסוכנות היהודית ולאחר הקמת המדינה, שר המשפטים הראשון. רוזן נולד בברלין למשפחה שומרת מצוות וקיבל את הכשרתו המשפטית באוניברסיטאות פרייבורג וברלין. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה שירת בדרגת קצונה, הוא נבחר בזכות פעילותו הציונית הענפה ליו"ר ההסתדרות הציונית בגרמניה. בשנת 1924 עלה לארץ, בה עסק תחילה בפרקטיקה פרטית אך גם בפעילות ציבורית ובשנת 1942 ייסד את מפלגת 'עלייה חדשה', של עולי מרכז אירופה, שעם הקמת המדינה התאחדה עם מפלגת 'העובד הציוני' והקימה איתה את המפלגה הפרוגרסיבית.
הגרסה הראשונה של הכרזת העצמאות, נכתבה כבר בינואר 1948 ע"י ליאו כהן, משפטן יליד גרמניה, שגדל בבית מסורתי וקיבל את השכלתו המשפטית והכללית בגרמניה. משנת 1934 הוא שימש כיועץ המדיני של הסוכנות היהודית ובראשית דצמבר 1947 התבקש לכתוב הצעה לחוקה, עבור המדינה שבדרך. הצעת החוקה של ליאו כהן פותחת במבוא היכול לשמש כמעין הכרזה על הקמת המדינה. הצעתו מושפעת במידה רבה מהכרזת העצמאות האמריקאית וספוגה בתכנים יהודיים-אמוניים עמוקים. משום כך הוא פותח אותה בפסוק של הודיה לאלוהי ישראל: "תודה לאלוהי אבותינו על שפדה אותנו מעול הגלות והחזיר אותנו לארצנו העתיקה". בהמשך הוא מתרכז בציון שימור המסורת היהודית והדתית בגולה במשך אלפי שנים ובהמשכיות של היישוב היהודי בארץ ישראל, במשך דורות רבים.
במחצית אפריל מונה פנחס רוזן, לעמוד בראש 'מחלקת המשפטים' החדשה של הסוכנות היהודית, שהחלה אז לפעול בתל אביב. מחלקת המשפטים החליפה את 'המזכירות המשפטית' של הסוכנות היהודית, שפעלה עד אז בירושלים. בשבוע האחרון באפריל הטיל פנחס רוזן את ניסוח הכרזת העצמאות על מרדכי בעהם, עורך דין צעיר שעבד תחתיו במחלקת המשפטים. סמוך לשנת לידתו עבר בעהם עם משפחתו מאוקרינה, בה נולד, לברלין ושם עברו עליו שנות ילדותו המוקדמות. בגיל תשע עלה עם הוריו לישראל. בעהם, בן ה-33 שהיה חסר את הניסיון הנדרש להתמודדות עם המשימה הלאומית הכבדה שהוטלה עליו לפתע, נעזר בכתיבת נוסח ההכרזה ברב קונסרבטיבי אמריקאי בעל ידע רחב ביהדות, בשם שלום צבי דוידוביץ'. גם הצעתם, כמו זאת של ליאו כהן, הושפעה מהכרזת העצמאות האמריקאית ואף היא הייתה בעלת אוריינטציה דתית מובהקת. במוקד הצעתם של בעהם ודוידוביץ' הייתה התייחסות מרבית לתנאים ולדרישות של החלטת החלוקה, מה-29 בנובמבר 1947, כמו גם "לזכויות ההיסטוריות של העם היהודי, לאור משפט העמים".
נראה שרוזן שלא היה שבע רצון מנוסח ההכרזה שהגיש לו בעהם, העביר אותה לחוות דעתו של אורי ידין, עובד ותיק ומנוסה של המזכירות המשפטית בירושלים, שהצטרף אז לאחרונה למחלקת המשפטים בתל אביב. אורי ידין נולד בבאדן באדן שבדרום מערב גרמניה בשם רודולף אוטו היינסהיימר, למשפחה של משפטנים בכירים. סבו ודודו היו פרופסורים למשפטים באוניברסיטת היידלברג בה גם הוא קיבל את השכלתו המשפטית ואת הסמכתו. לאחריה החל לעבוד כעוזר הוראה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין אך עם עליית הנאצים לשלטון הוא פוטר מעבודתו ועלה מיד לארץ ישראל. כשנה לאחר שעבר מירושלים למחלקת המשפטים בתל אביב הוא מונה ע"י רוזן למנהל הראשון של 'מחלקת החקיקה' החדשה, שהוקמה במשרד המשפטים. בו זמנית, החל גם ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה בעברית, בה הגיע לדרגת פרופסור. ידין הציע למחוק חלק מהצידוקים ההיסטוריים המופיעים בהצעה של בעהם, לחזק עוד יותר את ההסתמכות על החלטת החלוקה ולהרחיב את אופייה המשפטי של ההכרזה, על חשבון הנרטיב ההיסטורי.
רוזן לא היה מרוצה גם מהנוסח המשופר שהציע ידין, והטיל את המשימה הפעם על משפטן בכיר מחוץ למחלקת המשפטים, העו"ד צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון. ברנזון, יליד הארץ שרכש את השכלתו המשפטית באנגליה, עבד תחילה במשרדו של רוזן כמתמחה ומשנת 1936 היה היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י. שבוע לפני הכרזת העצמאות פגש רוזן, באקראי, את ברנזון והציע לו לחבר הצעה להכרזת העצמאות ולהגיש לו אותה, בגלל קוצר הזמן, תוך יומיים. ברנזון עמד במשימה מבחינת הזמן שהוקצב לו והגיש אותה לרוזן, רק ימים מספר לפני יום ההכרזה. וכך כותב ברנזון בזיכרונותיו: "בזמן הקצוב שעמד לרשותי ובתנאים הקשים של אותו זמן לא יכולתי לערוך השוואות עם הכרזות עצמאות וחוקות של מדינות אחרות. אפילו החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, לא הייתה לנגד עיניי. ראיתי חובה לעצמי להכין נוסח קצר ותמציתי אשר: יבסס את זכותו של עם ישראל לארץ ישראל מבחינת הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ והכרת העמים בזכות זו; יצהיר על עקרונות היסוד שעליהם יושתתו משטר המדינה וחיי אזרחיה; ויקבע את מוסדות השלטון הראשונים של המדינה".
רוזן לא היה לגמרי מרוצה גם מההצעה של ברנזון והעביר אותה חזרה לעיבוד מחודש בידי עובדי מחלקתו: אורי ידין, מרדכי בעהם וצבי בקר. אליהם הצטרף למתן חוות דעת נוספת, המשפטן הבכיר משה זילברג, שגם הוא כמו ברנזון לא היה שייך למחלקת המשפטים. וגם הוא לימים, מונה לשופט בבית המשפט העליון. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהציעו עובדי המחלקה לנוסח של ברנזון, היה המרת ההגדרה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית, חופשית, עצמאית ודמוקרטית" ל"מדינה יהודית, חופשית וריבונית". המונח "דמוקרטית" לא נעלם לגמרי מהצעתם ורק הועבר לפסקה אחרת, שדנה באופייה הפנימי של המדינה.
רוזן, שהעריך מאד את משה זילברג כמשפטן בעל ידע וניסיון רב, יותר מזה של עובדי מחלקתו, העביר את הנוסח שחיברו השלושה לחוות דעתו המשפטית ולהטמעת השינויים שיראו לו ראויים. משה זילברג שנולד בליטא, נחשב לעילוי בצעירותו ולמד בישיבות מיר, סלובוקה ופוניבז'. אך לאחר שעבר את בחינות הבגרות בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, עבר לגרמניה ולמד באוניברסיטאות של מרבורג ופרנקפורט, שמהאחרונה קיבל את הסמכתו המשפטית. בשנת 1929 עלה לארץ ועם קום המדינה הצטרף לסגל הראשון של בית המשפט המחוזי בתל אביב. שנה לאחר מכן קיבל מינוי זמני לבית המשפט העליון ובשנת 1950 זכה למינוי של קבע. נוסח ההכרזה שנערכה סופית ע"י זילברג, יכולה להיחשב כתשתית המשמעותית ביותר להצעות ההכרזה שנוסחו מאוחר יותר, בידי שרת ובן גוריון.
ההצעה המשופרת של זילברג, תחת הכותרת: "הכרזת העצמאות של המדינה היהודית" צורפה ע"י פנחס רוזן להזמנה שקיבלו חברי מנהלת העם, לישיבתה ב-12 למאי. אך לפני שהחל הדיון בהצעה זו, הודיע פנחס רוזן שבאותו בוקר הגיעה לידיו הצעה נוספת של ההכרזה, שחוברה ע"י פרופ' הרש לאוטרפכט מקיימברידג', שהיה סמכות עולמית בחוק הבינלאומי, בצירוף הערות של ד"ר יעקב רובינסון, היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית בניו יורק, אף הוא משפטן בעל שם עולמי. נראה שהצעה זו שהובאה לארץ ע"י משה שרת, שחזר יומיים לפני כן מארצות הברית, היא פרי יוזמתו של אבא אבן (אז אוברי איבן), שהיה חבר משלחת הסוכנות היהודית באו"ם ומקורב ללאוטרפכט.
משה שרת החל מיד, בפתח הדיון, לתרגם את הצעתו של לאוטרפכט מאנגלית לעברית, אך בן גוריון קטע אותו כבר בתחילת דבריו כאשר פסק: "אנחנו צריכים תחילה לקבל החלטה פוליטית, אם מכריזים אנו על מדינה – או איננו מכריזים עליה. ואם כן, אז מוכרחים גם להגיד "ממשלה", "ממשלה זמנית" ואז גם מודיעים שיש ממשלה זמנית ויש מועצת ממשלה זמנית. ואז צריך להחליט אם אנחנו מקבלים את נוסח ההכרזה בישיבה זאת או שמוסרים לוועדה קטנה להכין את הנוסח".
הנושא המרכזי בדיון הממושך במנהלת העם על נוסח ההכרזה, נסב על השאלה: האם חייבים להיצמד בהכרזה לדרישות ולתנאים של החלטת החלוקה מה-29 בנובמבר 1947 ולשלב אותם בנוסח ההכרזה או להתעלם מהם ולפעול עפ"י האינטרסים המדיניים והביטחוניים הנדרשים. בנושא זה התפצלו בדעותיהם תשעה חברי מנהלת העם שנכחו בישיבה, מתוך שלשה עשר החברים הקבועים.
רוב הדוברים תמכו, בניגוד לדעתו של בן גוריון, בגישה שיש להיצמד לדרישות ולתנאים של החלטת האו"ם. הראשון בהם היה פנחס רוזן, שתמך בדרישה "לבסס את ההכרזה על רקע החלטת האו"ם". לחיזוק דבריו הוא ציין, שזוהי גם דעתם של היועצים המשפטיים פרופ' לאוטרפכט וד"ר רובינסון, שהם "אוטוריטה בינלאומית גדולה, ואולי האוטוריטה הגדולה ביותר היום בשטח של החוק הבינלאומי ושגם הצעתם מבוססת על החלטת האו"ם".
הנושא השני שהועלה לדיון, במושב הרה גורל זה, של מנהלת העם היה: האם יש לציין בהכרזה את קביעת גבולות המדינה, עפ"י החלטת עצרת האו"ם או להתעלם מנושא הגבולות ולא לציין אותו כלל. פנחס רוזן דרש לשלב את עניין הגבולות בהכרזה. בן גוריון התנגד לכך בתוקף: "אם נחליט פה שלא אומרים גבולות, אז לא נגיד אותם". רוזן: "אבל זה דבר משפטי". בן גוריון, ביובש: "משפט, זה דבר שקובעים אותו אנשים".
התנגדותו התקיפה של בן גוריון לאזכור הגבולות בהכרזת העצמאות נבעה מהחשש שישראל תחויב לסגת מהשטחים שכבר כבשה, שהם מתוך השטחים שנקבעו למדינה הערבית ומשטחים נוספים שישראל עשויה לכבוש בהמשך המלחמה. וכאן הוא גם חשף את תוכניתו: "אז נתפוס את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש לירושלים וכל זה יהיה חלק מהמדינה, אם יספיק לנו הכוח. למה להתחייב?" בהצבעה על אי-הכללת הגבולות בהכרזת העצמאות תמכו חמישה וארבעה התנגדו. עניין הגבולות ירד מהפרק ולא הוזכר בהכרזה הסופית.
בסיום מושב מנהלת העם הוחלט על הקמת ועדה בת חמישה חברים, שתכין את הנוסח הסופי של ההכרזה ותביא אותה לאישור מנהלת העם ומועצת העם. חבריה: פנחס רוזן, משה שרת, דוד רמז, אהרון ציזלינג ומשה שפירא. כבר למחרת, בבוקר ה-13 במאי, התכנסה הוועדה לדון בנוסח ההצעה, עליה טרח שרת כל שעות הלילה
הנושא היחידי שהביא לסערת רוחות וסביבו נתגלעה מחלוקת חריפה התרחש בין משה שפירא נציג "המזרחי", שדרש "לסיים את ההכרזה בפסוק שייזכר בו שם שמיים" לבין אהרון ציזלינג, נציג מפ"ם, שהתנגד לכך בתוקף ואף איים שמטעמי מצפון לא יוכל לחתום על ההכרזה. גורארי, אז מנהל משרד הסוכנות היהודית בתל אביב, אף שלא היה חבר הוועדה והשתתף לפי בקשת של שרת בדיוניה, העלה עפ"י עדותו הצעת פשרה – "מתוך ביטחון בצור ישראל". מונח אותו שאב, לדבריו, מנוסח ההצעה של צבי ברנזון. אך למען הדיוק ההיסטורי, מונח זה הופיע לראשונה כבר בנוסח ההכרזה שהציע מרדכי בעהם, עוד לפני צבי ברנזון.
שרת קיבל על עצמו לכתוב מחדש את ההכרזה, בהתאם לדברים שנאמרו בדיוני הוועדה והתקבלו על ידי חבריה. הוא נשאר בחדר הישיבות עם גורארי וכתבנית, לה הוא הכתיב את הנוסח, מתוך כתב-ידו. אך לפני כן, הוא חקר אודותיה ובדק ביסודיות את מהימנותה "לשמור בסוד כמוס את תוכן הדברים שהיא עתידה להעתיק". העייפות והמתח שבו היה שרוי שרת באותו בוקר, יחד עם רגשנותו הטבעית, העלו בכמה רמות את סף הרגישות שלו וגרמו לו, לפי עדותו של גורארי, להתפרצויות זעם בלתי נשלטות כל פעם שהלז היה מעלה אפשרות לשינוי קל בנוסח, ששרת הכתיב לכתבנית.
שרת פתח כל אחד מ- 12 סעיפי המבוא במילה "היות". גורארי הציע להחליף את המילה ב'הואיל', כפי שהדבר מופיע בכתב המנדט. תחילה שרת לא רצה לקבל את התיקון אך לאחר לבטים התקשר לבן גוריון ובקיצור נמרץ שאל: "אתה גורס היות או הואיל" ובן גוריון השיב לקונית "הואיל. ולא יסף"'. גורארי חושף את מה שאירע בהמשך: "פני שרת נשתנו פתאום. הוא נראה המום והביט נכוחו, בוהה וקודר. הליט את פניו בכפות ידיו ומלמל באין אונים: מה הם רוצים מחיי? אני עייף וסחוט עד לשד עצמותי. אינני יודע מה כאן להוסיף ומה לגרוע?" והוסיף "עשה כרצונך, תקן ככל שיעלה על רוחך. לכשתכתיב לכתבנית אשמע ואעיר – אם יהיה לי מה להעיר".
נוסח ההכרזה שעיבד שרת בהתאם לדיוני ועדת החמישה והחלטותיה, הופץ לחברי מנהלת העם לקראת הישיבה שהתקיימה בערב ה-13 במאי. הנושא המרכזי שהעסיק את עשרת חברי מנהלת העם, שנכחו בישיבה, נסב סביב אזכור הפסוק והשלכותיו, החותם את ההכרזה: "מתוך בטחון בצור ישראל". פסוק שעורר כזכור מחלוקת כבר בדיוני ועדת החמישה. בן גוריון הביע את בקשתו "להשאיר את המילים צור ישראל", אך בקשתו לא התקבלה והנושא נשאר פתוח. בסוף הדיון הוחלט להטיל על ארבעה מחברי מנהלת העם להכין נוסח מוסכם שיובא למחרת ה-14 במאי, יום ההכרזה, לקריאה אחרונה של מנהלת העם ולאחריה לאישור מועצת העם.
עוד באותו ערב זימן בן גוריון אל ביתו את שלושת חברי הוועדה הנוספים: משה שרת, הרב יהודה לייב פישמן-מימון ואהרון ציזלינג. משה שרת, מנסח ההכרזה בשם ועדת החמישה, שעליה נועד להתקיים הדיון, לא הופיע לישיבה והיא נערכה בהיעדרו. תשובה החלטית ומוסמכת להיעדרותו המפתיעה של שרת לא ניתנה. לא על ידו ולא ע"י בן גוריון. לכך הועלו הסברים שונים, שלא כאן המקום לפרטם. באין רישום כלשהו של דיוני ועדת הארבעה, שהייתה למעשה רק של שלושה, לא ניתן לקבוע בוודאות את אשר התרחש במהלכה.
בן גוריון אפשר לחברי מנהלת העם, בישיבתה בצהרי יום ההכרזה ולחברי מועצת העם, שהתכנסה מיד לאחריה, להביע בחופשיות את דעתם על ההצעה שהוגשה ולהעלות ללא חשש את הסתייגויותיהם, את השינויים ואת התוספות שביקשו להוסיף להכרזה אך תבע שההצבעה על אישור נוסח ההכרזה תהייה על כל מכלול סעיפיה, כחטיבה אחת. בקריאה הראשונה זכתה הצעתו של בן גוריון לרוב ובשנייה, לאישור פה-אחד של כל חברי מועצת העם.
שעות מספר לאחר מכן, בשעה היעודה, נפתח הטקס הרשמי של הכרזת העצמאות. כאשר בן גוריון סיים את קריאת ההכרזה, בקולו הצורמני ובפאתוס החגיגי האופייני לו, והקהל הרב שגדש את האולם קם על רגליו להריע ולברך איש את רעהו, להתנשק ולהתחבק, גורארי ניגש אל שרת שנראה המום ולשאלתו, "מהו הטקסט הזה שקרא בן גוריון?" השיב לו שרת בקול חלוש, כשהוא שם רווח בין מילה למילה: "הוא – רצח – אותנו נפש!"
