קהילת הייקים

גרדה / נגה קופלביץ

ארגון יוצאי מרכז אירופה

– "בואי נראה כמה נכדים יש לאמא שלי", אומרת לי סבתא קיטה. אמא שלה, יוליה, היא הסבתא של אבא שלי והוא היה קורא לה "אומה" ("סבתא" בגרמנית מדוברת). הנכדים של אומה-יוליה הם הבני-דודים של אבא שלי.

אני מונה אותם בשמותיהם. "שמונה". אנו לוקחות דף גדול וסבתא קיטה מראה לי איך לצייר את תרשים המשפחה: בשורה העליונה כותבים "יוליה" שהיא האמא של סבתא קיטה, בשורה הבאה סבתא קיטה ושלושת האחים שלה, בשורה שאחריה אבא עמנואל ובני הדודים שלו. עכשיו אנו מגיעים לשורה של הדור שלי – הנינים של אומה-יוליה.

– "כמה נינים יש לאמא שלי?"

כאן הייתי מסתבכת, כי באותן השנים עדיין נולדו ילדים נוספים. כיום אני יודעת שהמספר הכולל הוא 18.

– "עכשיו, בואי נראה איפה כל אחד מהם מתגורר", אומרת סבתא קיטה.

אנו פותחות את האטלס שהוכן מבעוד מועד ומתבוננות במפות של כל חמשת היבשות. כל אחד מן הנכדים חי בארץ אחרת. גרדה, הנכדה הבכורה, היא היחידה שמתגוררת בגרמניה – הארץ שבה הם נולדו.

עברו שנים. סבתא קיטה הלכה לעולמה ותרשימי המשפחה נגנזו.

 

 

באחד הימים קיבל אבי מכתב מבן-דודו ג'ורג' אשר מתגורר באוסטרליה. ביחד עם המכתב הייתה גם תמונה של כל הנכדים – אבי עם כל בני-הדודים שלו – בחצר של אומה-יוליה. אבי סיפר פעמים רבות על מפגשיו עם בני הדודים שלו בביתה ותיאר באופן מאוד מוחשי את ההווי של המשחקים בחצר. התמונה המחישה לי את מה שזכרתי מן הסיפורים שלו. אבי זיהה את הילדים שבתמונה בשמותיהם שהיו מוכרים לי מן השיחות עם סבתא קיטה.

אני מתבוננת בתמונה ורואה את גרדה, הבכורה, עומדת ליד אומה-יוליה. עמידתה זקופה, סבר פניה רציני ומבטה ישיר ונחוש. את מרבית הנכדים פגשה סבתא קיטה בביקוריה בחו"ל וסיפרה לי עליהם, אך דווקא על הפגישות עם גרדה לא סיפרה. אני מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלה של הילדה מהתמונה, הילדה הרצינית עם המבט הנחוש, בת בכורה ונכדה ראשונה, מאוד אהובה על הוריה אשר משתדלים למלא את כל חפצי-ליבה, אבל אין לי קצה חוט להגיע אליה.

לפני כשלוש שנים קרה משהו בלתי צפוי: קיבלתי את כתובתו של אדגר, הבן של גרדה, שאת שמו זכרתי היטב מן השיחות עם סבתא קיטה. במכתבי אליו ביקשתי לדעת על קורותיה של אמו. לאחר מספר שבועות של ציפייה מתוחה ודרוכה קיבלתי את מכתבו.

אני מחזיקה ביד את המעטפה ונזכרת כיצד סיפרה לי סבתא קיטה על פגישתה עמו בהיותו בגיל 13. עכשיו הוא אמור להיות כבן 75…כמה חבל שלא התכתבנו כל השנים – אך כמה טוב שאנו יכולים להתכתב עכשיו!!!

אני פותחת את המעטפה ומתחילה לקרוא. אני ממש מופתעת לגלות דברים חדשים ובלתי-צפויים.

כעת, בואו "ניסע" במנהרת הזמן לשנת 1943.

גרדה בת העשרים וחמש נמצאת בדרום צרפת. כבר כמעט עשר שנים נמצאת גרדה בצרפת, כפליטה. כמה טוב שיש לה כישרון לשפות והשליטה שלה בשפה הצרפתית מאוד טובה. בשנים הראשונות גרדה התגוררה עם אמה בדירה בפריס והתפרנסה מעבודות תפירה וחייטות, ביביסיטינג וניקיון. בשנת 1937 אביה נפטר ואמה חזרה לגרמניה, אך לא לביתה.

אני מתארת לעצמי כיצד גרדה מנסה להרדים את שני התינוקות שלה, אדגר בן שנה וחמישה חודשים ורובי בן חמישה חודשים. היא בוודאי הייתה רוצה לשיר להם את השירים שאמא שלה הייתה שרה, אבל עכשיו מאוד חשוב לשמור על השקט, שלא ימשוך קולה את החיילים והשוטרים המחפשים ותרים אחרי מהגרים לא-חוקיים בכלל ויהודים בפרט. לאחרונה גברו המעצרים והמאסרים ורבים מבין מכריה של גרדה שולחו למחנות ריכוז. לודביג בעלה כבר מוכר היטב לנאצים: הוא ישב שלוש שנים בכלא עקב פעילותו במחתרת האנטי-נאצית ולכן עליו להיזהר במיוחד.

הנדודים החלו בחודש פברואר 1933. אביה של גרדה חזר מנסיעה והאם שלחה שניים מילדיה לתחנת הרכבת להזהירו שלא ישוב הביתה: האב היה פעיל בתנועה הליברל-דמוקרטית שמתנגדת לנאצים ולכן הנאצים ארבו לו. בעקבות האזהרה, נסע האב לפריס עם בנו ג'ורג' ולאחר מספר חודשים הצטרפו אליו האם, הבת גרדה והבן מיכאל. מיכאל נשלח להולנד וחי שם בבית ילדים. בהתחלה המכתבים ממנו היו מגיעים בקביעות אך לאחר כניסת הנאצים להולנד המכתבים פסקו. גרדה בוודאי תוהה: מה קורה לו?!?!?

ג'ורג' (האח השני) נשלח לאירלנד ולאחר מכן הפליג לאוסטרליה, ואין ממנו שום ידיעות.

האח הצעיר סובל ממחלת האפילפסיה ולכן נשאר בגרמניה במוסד לילדים עם צרכים מיוחדים. לפתע הוא נעלם…ממש לא ברור מה עלה בגורלו. (כיום אנו יודעים שהוא הומת במסגרת תוכנית T4 אבל אני מניחה שבאותו הזמן גרדה לא ידעה זאת).

בשנת 1935, בהיותה בת שבע עשרה וחצי, הגיעה גרדה לביקור בגרמניה על מנת להביא לצרפת את אומה-יוליה ואת פטר, אחיה הצעיר ממנה בשנתיים. פטר נשאר בגרמניה על מנת לסיים את הגימנסיה אך בחודש מאי 1935 גורש ממנה. אומה-יוליה סירבה לעזוב את ביתה. היא נשארה בגרמניה וכעבור חודשים אחדים היא נפטרה. פטר, שהגיע לצרפת, למד בקורס של טכנאי-רדיו והצטרף למחתרת נגד הנאצים, שם הכיר את בת-זוגו אווה.

בחודש מאי 1940 נשלחה גרדה למחנה גירס (Gurs) בצרפת אשר אליו נשלחו פליטים מגרמניה. ביחד איתה הייתה גם אווה. פטר, אשר היה מועסק כטכנאי-רדיו, השיג את שחרורן של בת-זוגו אווה ואחותו גרדה ממחנה גירס בסוף חודש יוני 1940 וכך נמנעו מהן התלאות שהיו מנת חלקם של יתר הפליטים שהגיעו למחנה גירס. לאחר שחרורן הן קבלו עזרה מן הוועד המסייע בטולוז ונשארו שם מספר חודשים. פטר ואווה נישאו בסוף שנת 1940.

בתחילת שנת 1941 פטר החליט לחזור לגרמניה. אף על ההפצרות והשידולים של לודביג, גרדה ואווה שלא יעשה זאת, פטר חזר לגרמניה ושם נתפס והועבר לכלא האלה, ממנו הועבר למחנה ריכוז ושם נרצח. אשתו אווה, שנשארה בצרפת, ניסתה לגדל את בנה בכוחות עצמה אך בהמשך היא הכניסה את התינוק, שלא זכה לראות את אביו, לבית-ילדים יהודי של ארגון OZE בצרפת (ארגון יהודי להגנה על הבריאות). עד עתה, מדי שבוע בשבוע היא הלכה לבקרו אך לאחרונה גברו החיפושים והפשיטות ולכן עכשיו אווה כבר לא מבקרת את בנה.

גרדה, כאמור, עברה לטולוז שבדרום צרפת ולאחר נישואיה ללודביג הם עברו לגור בנראק, עיר קטנה בין טולוז לבורדו.

ינואר 1943, גרדה מתבוננת בילדיה. אדגר בן שנה וחמישה חודשים. פעוט בגיל הזה בדרך כלל כבר יכול ללכת ולקרוא לאמו "מאמא". רובי עדיין תינוק קטן. כיצד ניתן לשמור על חייהם?

איפה יש מקום בטוח?!?!? אין לאן לברוח…הנאצים כבר כבשו כמעט את כל הארצות שמסביב. שוויץ לא נכבשה אבל הגבול עמה מסוכן מאוד: אחדים מן החברים הכי טובים של לודביג נתפסו שם…יש אנשים שיוצאים דרומה לכיוון ספרד אבל עכשיו אנחנו בעיצומו של החורף הקר…איך עוברים את ההרים בגשם, ברוחות ובשלג?!?!?

אי אפשר לקחת ילדים כל כך קטנים למסע לספרד. כל כך הרבה הורים נפרדים מילדיהם כדי להגן עליהם…אם נשאיר את הילדים כאן, האם בשבילם זה יהיה טוב?!?!? האם יטפלו בהם היטב? האם הם ירגישו זנוחים?!?!? האם נוכל לחזור אליהם?!?!?

גרדה ולודביג משאירים את אדגר ואת רובי במנזר עם מסמכים מזויפים. בוודאי היו להם פרפורי-לב רבים: האם אפשר לבטוח באנשי המנזר? גם במנזרים עורכים הנאצים פשיטות לגלות ילדים מוסתרים, אבל אין ברירה. מוכרחים לקחת סיכונים, הרי בכל רגע אורבת הסכנה ואי אפשר לדעת מה בטוח יותר ומה מסוכן פחות.

גרדה ולודביג מצטרפים לקבוצת אנשים שעמם הם יוצאים למסע שעובר דרך הפירנאים לספרד. הם מטפסים על ההרים הגבוהים, עומדים בגבורה בתנאי מזג האוויר הקשה ומשתדלים לא לחשוב כעת על הילדים שהושארו בצרפת. כרגע הדבר החשוב זה לשרוד את המסע.

בשנים הקודמות, 1940-1941, המסע לספרד היה פתרון זמין ויעיל, אבל בסוף 1942 ותחילת 1943 ממשלת ספרד מערימה קשיים על הפליטים המגיעים לגבולה. פרנקו, שליט ספרד, עשה הסכם עם היטלר והוא מעביר לו רשימות של פליטים בכלל ויהודים בפרט.

גרדה ולודביג ממשיכים הלאה, לקזבלנקה. באותה עת שהו בקזבלנקה יחידות של צבא ארה"ב ושם גם נערכה הועידה של בנות הברית.

היו בקזבלנקה עשרות אלפי פליטים שהגיעו מאירופה. רובם התגוררו במחנות-פליטים. היו משפחות שאירחו פליטים בבתיהן. לודביג וגרדה מתגוררים בדירה קטנה. בהמשך לודביג מצטרף כקצין לצבא ארה"ב וגרדה עובדת כמזכירה עבור צבא ארה"ב.

לודביג נלחם באיטליה. לאחר כניעתה הוא חוזר לקזבלנקה וכעבור שנה מצטרפת למשפחה תינוקת חדשה. הולדת התינוקת יוצרת תחושה של חיים חדשים, ועם זאת בוודאי מזכירה לגרדה ולודביג את אדגר ורובי, התינוקות שהושארו במנזר. מה קורה איתם? בני כמה הם עכשיו? איך הם מתפתחים? מתי נוכל לחזור ולראות אותם? האם הם יכירו אותנו?

לאחר סיום המלחמה גרדה ולודביג חוזרים לצרפת ופונים למנזר לקחת את הילדים אשר בינתיים עברו שלוש פעמים, בחשאי, ממנזר למנזר. למרבה המזל, הם מצליחים למצוא אותם.

גרדה רוצה להישאר בצרפת. האבדנים שחוותה בגרמניה מעיבים על הזיכרונות הטובים.

"סוף סוף הצלחנו להביס את הנאצים. עכשיו זה הזמן לחזור לגרמניה ולהשיבה לקדמותה", אומר לודביג, בטוח ונחוש בעמדתו. הם חוזרים לגרמניה ומתחילים את חייהם מהתחלה.

לאחר המלחמה חיפשה סבתא קיטה את בני משפחתה שנפוצו לכל עבר ולאחר דרישות וחקירות מרובות הצליחה לאתרם. בשנת 1954 היא בקרה את גרדה ובעלה שהתגוררו במנהיים. היא סיפרה לי על פגישתה עם אדגר, בנה של גרדה, שהיה אז בן 13. מדבריה הבנתי שאדגר הוא בן יחיד – והנה התברר לי שיש לו אח ואחות! ואם חשבתי שגרדה "נשארה" בגרמניה, הנה התברר לי שהיא עברה טלטלה מאוד רצינית עד שחזרה.

אדגר כתב לי כיצד הוא ואחיו טיילו עם סבתא קיטה ליד הנהר וכיצד היא דקלמה להם בגרמנית שירים של שילר. גם רובי שלח לי מכתב בו סיפר על פגישתו עם סבתא קיטה (בלשונו: "דודה גדולה" קיטה) בהיותו בגיל 12. הוא צרף למכתבו שירים שכתבה סבתא קיטה בגרמנית. נתתי אותם לתרגום לעברית והם מאוד מרגשים.

וכך, לאחר נתק של למעלה משמונים שנה, חודש הקשר. מאוד התרגשתי לשמוע שאדגר למד באותה אוניברסיטה שבה למדה סבתי ושרובי למד לימודים רומניים ובכך הלך בעקבות הסבא-רבא שלנו (אביה של סבתא קיטה) שהיה מורה ללטינית.

לאחרונה כתב לי אדגר כי לפני מספר שנים הוא ביקר בקזבלנקה וראה את הדירה שבה התגוררו הוריו! לדבריו, אמו אמרה שלפי התמונות שהוא צילם, הדירה נראתה בדיוק כפי שהייתה באותם הימים. בשיחה עם מנהל הספרייה של מרכז מורשת יהדות צפון אפריקה נודע לי כי בתקופת מלחמת העולם השנייה הרחוב שבו הם התגוררו הוחזק על-ידי הצבא האמריקאי.

עם סיום כתיבת הסיפור מצאתי תמונת ילדות של אבי עם גרדה. בו בזמן קיבלתי מאדגר תמונה עדכנית של שלושת האחים – אדגר, רובי ונדייה – ביום ההולדת ה-75 של נדייה.

בהמשך קיבלתי תמונות מן הביקור של גרדה אצל אחיה ג'ורג' באוסטרליה בשנת 1978.

הפתעה נוספת הייתה לי כאשר רייק, הבן של אדגר, כתב לי על ביקורו במנזר שבו הוסתרו אביו ודודו לקראת סיום המלחמה.

אדגר, רובי ואחותם נדייה מתגוררים בברלין. לאחרונה הם שולחים לנו ידיעות ותמונות על המתרחש במשפחותיהם. אני לומדת את השמות של ילדיהם ונכדיהם ומנסה לעדכן בהתאם את תרשים המשפחה עם התוספות של הדורות הבאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן