ד"ר פאול מקסימיליאן אפשטיין (1944-1902), נולד בלודוויגסהאפן על הריין וגדל במנהיים שבבאדן-וירטברג שבדרום מערב גרמניה. הוא למד משפטים, כלכלה-לאומית, פילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטה של היידלברג והוסמך שם כדוקטור בפילוסופיה.
ב-1923 מונה לאסיסטנט בסמינר הכלכלי בבית-הספר הגבוה למסחר במנהיים, והתמחה בתחום הסוציולוגיה. ב-1929 הוסמך לדוֹצֶנְט. בשנת 1928, בהיותו בן 26, הקים אפשטיין את המכללה העממית במנהיים, שבהנהלתו הפכה לאחד המוסדות החשובים בתחום ההשכלה העממית בגרמניה. בפברואר 1930 הוא התמנה כחבר ב'ועדה לטיפול בשאלות: ציונות והתנועה האנטישמית בגרמניה והמצב הכלכלי של היהודים הגרמנים', שהקימה הנהלת ההתאחדות הציונית בגרמניה. באותה שנה הוא התחתן עם ד"ר הדויג שטראוס, פסיכולוגית, שעבדה בהנהלת משרד הסעד היהודי במנהיים.
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נקטעה הקריירה האקדמית הפורחת של ד"ר פאול אפשטיין, והוא פוטר מתפקידו כדוצנט. במחצית יוני 1933 הופסקה עבודתו בהנהלת המכללה העממית, הוא עבר לברלין והשתלב שם במרכז הפעילות של הנהגת יהדות גרמניה.
פעילותו הציבורית של אפשטיין בברלין 1941-1933
פעילותו בברלין החלה במסגרת 'הוועד המרכזי של היהודים הגרמנים לעזרה ולקימום' ו'האיגוד הגלילי הפרוסי של הקהילות היהודיות', שהיה הגדול באיגודי הקהילות היהודיות. הדויג, רעייתו, עבדה בארגון 'עזרה לילדים ולבני נוער יהודים' וב'עליית הנוער' בברלין.
ב-17 בספטמבר 1933 נבחר אפשטיין כחבר ב'נציגות הארצית של יהודי גרמניה' – הרשות העליונה לייצוג יהודי גרמניה כלפי פנים וכלפי חוץ ולשמירה על הקיום היהודי בגרמניה תחת השלטון הנאצי. פעילותו התמקדה בתחומי הכלכלה וההגירה. לנוכח מצבם החברתי והכלכלי החמור של יהודי גרמניה בימי השלטון הנאצי הוא תמך בהגירתם והביע את עמדותיו במאמרים שפרסם בכתבי עת לכלכלה ולסוציולוגיה. בשנים 1934–1938 הוא כיהן גם כיושב־הראש האחרון של ״איגוד תנועות הנוער היהודיות בגרמניה״. העבודה עם הנוער הייתה קרובה לליבו, והוא ראה בה שליחות חשובה, שקולה בעיניו לעבודתו המדעית.
בְּצַו שַׂר הפנים של הרייך מ־4 ביולי 1939 הוקמה ״ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה״, שמטרתה הייתה לקדם את הגירת היהודים ולשאת באחריות ובמימון מערכות החינוך והסעד היהודיות. אפשטיין נבחר לחבר הנהלת ההתאחדות ולמנהל אגף ההגירה, וקיבל על עצמו את התפקיד המסוכן וכפוי הטובה של איש הקשר בין ״ההתאחדות הארצית״ לבין ״המחלקה היהודית״ בגסטפו. במסגרת תפקידו חויב להתייצב מדי יום בגסטפו לשם קבלת הוראות, אשר הועברו דרכו למחלקות השונות של ההתאחדות. אלה דאגו לעיבודן ולהפצתן בקרב הקהילות היהודיות ברחבי גרמניה. בנוסף הוא טיפל בהעברות כספיות במסגרת ״הסכם ההעברה״, שאפשר את עלייתם של בעלי הון לארץ־ישראל, וגם סייע לפעילות המשרד הארץ־ישראלי בארגון העלייה הבלתי־לגאלית.
בשנים שלאחר ״פרעות ליל הבדולח״ הוזמן אפשטיין לשמש כמרצה באוניברסיטה בבריטניה, ואף שקל אפשרות של הגירה לארצות־הברית. אולם בשל היעדר מחליף לתפקידיו ב״התאחדות״ סירב לנטוש את הדברים שבאחריותו, ובחר להישאר בברלין.
בראשית מארס 1939 נפגש אדולף אייכמן, שהיה אז הממונה על עניינים יהודיים במחלקת II/112 של סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית בברלין (ה־SD), עם נציגי 'ההתאחדות הארצית' וראשי קהילת ברלין בעניין הגבָּרת קצב ההגירה היהודית מגרמניה. אייכמן תקף קשות את נציגי יהדות גרמניה ואת היינריך שטאהל, יו"ר קהילת ברלין, באשמת יצירת קשר עם נציגי יהדות וינה בניגוד להוראה מפורשת שאסרה זאת. הוא איים עליהם שיגיעו למחנה ריכוז, אם יָפֵרו שוב את ההוראה. אפשטיין קם והגן באומץ לב על כבוד עמיתיו. לימים, במהלך משפט אייכמן, העיד בנו כהן, מזכ"ל ויו"ר התאחדות ציוני גרמניה בשנים 1939-1933, כי אפשטיין פנה לאייכמן ואמר:
"האדונים היושבים לפניך הם נציגי היהדות הגרמנית ולא של הגסטפו, ומחשיבים עצמם כנבחרי יהדות גרמניה ולא כמקבלי פקודות של הרייך הגרמני … אנו חייבים דין וחשבון לעמנו על אופן התנהגותנו. אם תדברו אלינו בצורה כזו, לא נוכל לשתף עימכם פעולה. אתם יכולים להביא אותנו בכל עת למחנה ריכוז ולנהוג בנו כרצונכם, אך כל עוד אנחנו חופשיים, עליכם להתחשב בכבודנו האנושי ולהתנהג בהתאם. וָלֹא, איננו יכולים לייצג בחופשיות את האינטרסים של המוסדות ששלחו אותנו לתפקיד הלא נעים הזה".
אייכמן פרץ בצרחות וגירש אותם מהחדר. הם היו בטוחים שיישָלחו מייד למחנה ריכוז, אבל הם שבו לבתיהם, מכיוון שאייכמן היה זקוק להם, ובמיוחד לאפשטיין, להגברת ההגירה הכפויה מגרמניה.
באוגוסט 1940, ביוזמתו של אפשטיין ובאישור הגסטפו, יצאה מגרמניה קבוצת עולים בת 525 נפש באונייה 'פסיפיק'. הקבוצה כללה 25 עולים פרטיים מברלין וכן קבוצה מאורגנת של 500 איש, מהם 350 חברי תנועת "החלוץ" מתחת לגיל 30 ו־150, ציונים ותיקים, שהֶרכֵּבה נקבע בידי המשרד הארץ־ישראלי בברלין. הייתה זו קבוצת העולים הגדולה ביותר והאחרונה שיצאה מגרמניה. ב־25 בנובמבר 1940 הגיעה הקבוצה למחנה עתלית שבארץ־ישראל.
בשנות פעילותו ב'התאחדות הארצית' נאסר אפשטיין פעמים אחדות בידי הגסטפו. באוגוסט 1940 נעצר שוב לתקופה של כשלושה חודשים ועוּנָה בכלא המשטרתי באלכסנדרפלאץ שבברלין באשמת "אי-ציות להוראות 'הרשות המרכזית להגירה יהודית' בענייני ההגירה", לאחר שסירב לארגן את יציאתה של קבוצת צעירים יהודים מגרמניה, מהלך שלדעתו היה כרוך בסיכון חייהם. בעזרת אוטו הירש, המנהל הכללי של 'ההתאחדות הארצית', שוחרר אפשטיין ממאסר, כדי שיטפל ברכושם של 7,000 היהודים שגורשו באוקטובר 1940 מבאדן-פפאלץ.
לאחר שחרורו מן המעצר נשללו מאפשטיין סמכויותיו כמנהל אגף ההגירה, והוא ועמיתיו הבינו, כי "ההתאחדות הארצית" שוב אינה פועלת כרשות עצמאית וכי עיקר פעילותה נתון מעתה לתכתיבי הגסטפו. מאז התמקד אפשטיין בעבודתו במסגרת "ההתאחדות הארצית" בענייני מִנְהל ובניהול המחלקה להכשרה ולהסבה מקצועית של בני נוער וצעירים יהודים עד לסגירתה באוגוסט 1941.
פעילותו הציבורית של אפשטיין בברלין 1943-1941
מפברואר 1941, לאחר מעצרו של הירש, שימש אפשטיין כמנהל הכללי של "ההתאחדות הארצית" וכמייצגהּ בפני הגסטפו עד לגירושו לטרזיינשטט בינואר 1943. בשל התמחותו בעבודה סוציאלית מונה אפשטיין ביוני 1942 גם לממלא מקום ראש אגף הסעד לאחר מעצרו של קונראד קוהן. במסגרת זו פעל בשיתוף פעולה עם חנה קרמינסקי, עובדת סוציאלית ומזכ"לית "אגודת הנשים היהודיות" בגרמניה, שעבדה במחלקות הנוער והסעד של "הנציגות הארצית" ולאחר מכן של "ההתאחדות הארצית". באוקטובר 1942 קרמינסקי גורשה ל"מזרח" ונרצחה שם.
החל מ־1 ביוני 1942, בהתאם להחלטות שהתקבלו בוועידת ואנזה, שהתכנסה ב־20 בינואר 1942 בברלין, נשלחו משלוחי קשישים בני 65 ומעלה ובעלי זכויות מגרמניה ומאוסטריה לגטו טרזיינשטט. מברלין גורשו כ־15,000 איש, מתוך כ־42,000 שגורשו מגרמניה כולה, ולצידם כ־14,000 מאוסטריה .לשם יצירת מראית עין של חוקיות ורווחה נמכרו לקשישים "חוזי מעונות" באמצעות "ההתאחדות הארצית", שנחתמו בכפייה בידי אפשטיין וקרמינסקי. חוזים אלה נישלו את המגורשים מרכושם המוקפא והציגו מצג שווא של שליחה ל"מחנה מועדף" ולא ל"מזרח". בפועל, רק כ־5,000 מן הקשישים שגורשו מגרמניה ומאוסטריה שרדו.
פעילותו של אפשטיין בראשות "ההתאחדות הארצית" בשנים אלו הייתה מושא לביקורת בקרב הציבור היהודי, אשר ראה בה ביטוי לשיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים, כשהוראות הגסטפו השונות שהתפרסמו בחתימתו, נתפשו כאילו יצאו ב'יוזמתו'. ואולם ביקורת זו מתעלמת מן השינויים הדרמטיים שחלו ביכולת התפקוד ובמרחב הפעולה של פעילי הציבור היהודי בעקבות תפניתה של מדיניות גרמניה הנאצית ב"פתרון השאלה היהודית”, שעה שמדיניות של הגירה מואצת הוחלפה ב"פתרון הסופי". הערכת דמותו ופועלו של אפשטיין ב"התאחדות הארצית" חסרה את הפן האישי שלו ושל עמיתיו, מפני שרשימותיהם לא נותרו או שהושמדו על-ידיהם.
פעילותו של אפשטיין בגטו/מחנה טרזיינשטט 1944-1943
ב־26 בינואר 1943, בהוראתו של אדולף אייכמן, ראש מחלקת הפינויים וההגירה (גירושים) IVB4 בגסטפו, נשלח אפשטיין עם רעייתו הדויג מברלין לגטו טרזיינשטט, שהיווה בפועל מחנה ריכוז ומעבר למחנות המוות. שם הוא מונה על-ידי אייכמן לזקן-היהודים השני, במקומו של יעקב אדלשטיין, עם ההבטחה כי ימשיך בעתיד לשמש גם כמנהל "ההתאחדות הארצית" בברלין. אייכמן מינה אותו לתפקיד זה, כדי שבראש הגטו, שנועד לשמש 'חלון ראווה' לצורכי התעמולה הנאצית, יעמוד אדם שבעיניו ייצג את יהדות גרמניה. כממלאי מקומו מונו ד"ר יוסף לוונהרץ מווינה, שהוחלף ברגע האחרון בד"ר בנימין מורמלשטיין ובאדלשטיין.
בראשית כהונתו כזקן-היהודים בטרזיינשטט התקשה ד"ר פאול אפשטיין להשליט את מדיניותו בגטו, ובניהול הפנימי התגלעו קשיים בינו לבין יעקב אדלשטיין. אפשטיין, שהיה מומחה בניהול ומנהל מאורגן ושיטתי, יצא נגד מערכת ההסדרים הלא רשמיים שהיו בגטו, נגד השחיתות ונגד הזנחת הזקנים, אך כוחו לא עמד לו לבער את השחיתות ולהטמיע את שיטתו. למרות היחסים המתוחים בין חברי ההנהגה, נדרשו כולם לשתף פעולה, כדי לנהל את הגטו ולפתור את בעיות היום-יום שבו.
בפברואר 1943 הפסיקו הגרמנים את המשלוחים מהגטו למזרח למשך שבעה חודשים ויזמו שיפורים חפוזים וְשִׁטחִיִים בניסיון לשַווֹת לטרזיינשטט מראה של עיר "רגילה", כדי שניתן יהיה להציגה לראווה. בתקופה זו הצליח אפשטיין לטפח חיי תרבות ויצירה בטרזיינשטט, ובמסגרת זו ניהל סמינריון לכלכלה מדינית, הרצה בו וארגן סדרת הרצאות בנושאי אתיקה ופסיכולוגיה של ההמונים. פעילויות אלה סייעו בהגנה על נפש האסירים, חיזקו את עמידתם בפני הקשיים ושמרו על צלם האנוש שלהם.
באפריל 1944 נודע לאפשטיין ולבכירים נוספים כי זיגפריד (ויטסלב) לדרר, אסיר במחנה המשפחות BIIb בבירקנאו – שהוקם עבור המגורשים מטרזיינשטט – הצליח להימלט מהמחנה ולחזור לטרזיינשטט. לדרר פירט על דרכי ההשמדה באושוויץ ועל גורלם הטרגי של אלה שנשלחו מטרזיינשטט לבירקנאו בספטמבר 1943 והומתו בגז ב־7 במארס 1944. אפשטיין, שחשש לעתיד האסירים היהודים בטרזיינשטט, פעל לשמור בסוד את המידע על ההשמדה, ולא שיתף את חברי הנהלת הגטו ואת חברי מועצת הזקנים בפרטים אלה. את המידע העביר רק לידידיו הקרובים. כשבְּמַאי 1944 קיבלה ההנהלה היהודית את ההוראה לארגן משלוחים גדולים למזרח, התייסר אפשטיין קשות.
תחת איומים ולחצים כבדים הסכימה הנהגת הגטו, ואפשטיין בראשה, לשתף פעולה עם התרמית הגרמנית בעת ביקורה של משלחת הצלב-האדום הבינלאומי בטרזיינשטט ב־23 ביוני 1944. אפשטיין, שהוצג כ"ראש העיר", עמד בלב הרמייה וההטעייה, בתקווה נאיבית, כי המבקרים מחוץ לארץ יבחינו במעשה ההטעיה שתוכנן עבורם.
מאסרו ומותו
ב־28 בספטמבר 1944 נעצר אפשטיין בתואנה שקרית של "הטעיית השלטונות וניסיון בריחה". במקומו מונה ד"ר בנימין מורמלשטיין, ממלא-מקומו, לזקן-היהודים בפועל. אפשטיין נלקח ל'מבצר הקטן', בית הכלא של הגסטפו, שם הוכה, הושפל קשות ונורה למוות.
ד"ר פאול אפשטיין היה מנהיג יהודי אמיץ, שפעל ללא לֵאוּת למען הציבור היהודי בברלין ובטרזיינשטט, ושילם בחייו על מסירותו, כאשר הגרמנים כבר לא חפצו בו. באוקטובר 1944 נשלחה רעייתו, הדויג, למותה באושוויץ.
עד היום לא נכתבה ביוגרפיה על האיש כראוי לו ולפעילותו רבת השנים למען יהודי גרמניה.
