קהילת הייקים

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט

מאת: שרה בן-ראובן

מועט היה מספרם של יוצאי מרכז-אירופה בימי העלייה השנייה והשלישית, שנים רבות לפני העלייה החמישית הגדולה. אל המעטים לא נאחזו בקרקע ולא הקימו צורות התיישבות חדשות כמו העולים ממזרח-אירופה. אבל תרומתם ליצירת המרקם החברתי, הכלכלי והתרבותי בארץ הייתה גדולה מעבר למשקלם המספרי. וכבר אז ביניהם, היו נשים בולטות, פמיניסטיות בשאפתנותן ודפוס חייהן שהשפיעו לצד גברים כארתור רופין ויעקב טהון, על החברה הנרקמת בארץ. הן היו מעטות באותה עת מבין יוצאות מרכז-אירופה. סלמה רופין למשל, שהקימה את בית-הספר הראשון למוזיקה בתל-אביב. או שרה טהון שהקימה רשת של בתי-ספר לתחרים (תחרה), כדי להכשיר נשים משכבות עניות לחיים יצרניים, ביפו, טבריה, צפת וירושלים. וגם אסתר פרלמן שהייתה להדסה רוזנבליט.

אישה במעצר-בית

היא הייתה אחת ויחידה, יוצאת דופן מסוגה. הייתה זאת אסתר-הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט. היא הגיעה ארצה ב-1910 מקניגסברג, עיר מולדתה, ללא כל הכשרה מקצועית. במשך השנתיים הראשונות שהתה בצפת, בפקודת אביה, כשמעמדה בפועל היה של משרתת הנתונה במעצר-בית. למרות נתוני פתיחה כאלה הפכה, בכוח אישיותה, לדמות ציבורית שתרמה רבות לרקמה החברתית והתרבותית בארץ. במיוחד חשובה הייתה תרומתה לעידוד השתלבותם של בני העליות הראשונות מתימן בחיי התרבות והיצירה בארץ.

הדסה בשם אסתר פרלמן, בפורים 1891, לאחר שני אחיה הגדולים, ולפני שבעת אחיה ואחיותיה הצעירים. אביה מרדכי-מקס פרלמן היה סוחר תבואה אמיד שחינך את ילדיו לשמור את מצוות האל והאב. הדסה הייתה פורקת-עול מטבעה. בהיותה בת 19 התאהבה בסטודנט יהודי צעיר שלא חונך על ההקפדה בשמירת המצוות. ניסיונותיו של האב לשכנע את בתו לנתק את קשריה עם אהובה עלו בתוהו. כשאיים עליה בחרם, הציעה לאביה שישלח אותה לארץ הקודש, לטפל בחותנו וחותנתו הזקנים, שעלו לעיר המקובלים צפת, לסיים בה את חייהם. כך, קיוותה, תזכה להגשים את חלומה הציוני לעלות ארצה. האב הסכים לשלחה, והקציב לה קצבת קיום מזערית, כדי שתשהה כאסירה-בפועל בבית סבה וסבתה. כך הגיעה הדסה לצפת, שהייתה רחוקה ממפעליהם של אנשי העלייה השנייה.

מאסתר להדסה

בתום שתי שנות בדידות מאונס בצפת, פנו אליה חברות ארגון מגרמניה בשם "הסתדרות נשים למען תרבות יהודית בפלשתינה", ובראשן שרה טהון, והציעו לה להקים ולנהל בתמיכתן אולפנה לתפירת תחרים, בה תלמדנה נערות צפת לרקום תחרה, מקצוע שיאפשר להן להיחלץ מהעוני ומכבלי ה"חלוקה". כך זכתה לעמוד לראשונה על רגליה, ותמו שתי שנות חייה כאסירה בצפת. כשפתחה את "בית-הספר לתחרים" והצליחה בעבודתה, תודות למרצה ולעקשנותה, הרגישה כאילו ילדה את עצמה מחדש. על כן שינתה את שמה, מהשם אסתר שנתן לה אביה מרדכי לשם הדסה. בכך הפכה על פיו את מעשהו של מרדכי היהודיממגילת פורים, שהחליף את שם אחייניתו מהשם העברי הדסה לשם הנוכרי אסתר.

הדסה "פורצת דלתות" בליטא

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נסגרו בתי-המלאכה לתחרים בארץ. הדסה החליטה לחזור לבית הוריה בגרמניה. שם החלה להיות חברה פעילה בתנועת-הנוער היהודית הצעירה שקמה בגרמניה, בשם "בלאו-וייס" (כחול-לבן). כך הכירה את אחד ממייסדי התנועה ומנהיגיה, הדוקטור משה קלוורי, שהיה מבוגר ממנה ב-15 שנה. היא נישאה לו לאישה, ולאחר שנתיים, ב-1919, נולד בנם היחיד גדעון. בעודם מתכוננים לעלות לארץ, הוצע למשה לקבל לידיו את ניהולו של בית-הספר התיכון היהודי בפוניבז' שבמדינת ליטא, שזה-לא-כבר זכתה בעצמאות. בעת בה היה בעלה עסוק בניהול המוסד, התנדבה הדסה לעזור לפליטים היהודים הרבים שנמלטו מרוסיה בשל המהפכה הקומוניסטית ומלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה. יום אחד, כשגבאי בית-הכנסת סירב לפתוח את דלתות הבית כדי לתת לפליטים מקלט ללילה, פנתה לעזרת הרב כהנמן, ראש הישיבה המקומית. הוא פרץ את דלתות בית הכנסת והכניס פנימה את הפליטים. הייתה זו הפעם הראשונה מבין הפעמים שעוד יבואו, בהן תפרוץ הדסה "דלתות" למען אנשים במצוקה.

הדסה יוזמת גירושין

הדסה ומשה קלוורי הגיעו ארצה ב-1922. שנה אחרי-כן התבקשו לנהל את כפר-הנוער ליתומות על-שם מאיר שפייה, שנפתח זה עתה ליד זיכרון-יעקב. הבנות, שנאספו מבתי יתומות בירושלים ובצפת, גילו בזכותה של הדסה את טעמו של החופש, כשהוא מלווה בקבלת אחריות וברצון לעזור לזולת. לאות הערצה אליה, כינו אותה "מלכת ילדותנו". הדסה גילתה וטיפחה בשפייה את כישרונותיהן האמנותיים של שתיים מתלמידותיה – ברכה צפירה (לימים אימו של הזמר אריאל זילבר), שהייתה לזמרת כשרונית וידועה, חלוצת הזמר המזרחי בארץ, ושרה לוי-תנאי, שהייתה לחלוצת המחול התימני, לימים כוריאוגראפית ידועה ומייסדת להקת המחול האתנית-תימנית "להקת ענבל". הדסה סייעה להן מאוחר יותר בקידום הקריירה האמנותית שלהן. בתום השנה בשפייה, נפרדו דרכיהם של הדסה ובעלה. הם גילו כי לא התאימו זה לזה באופיים. הדסה היא שיזמה את הגט, אף וויתרה על דמי המזונות שיכלה לדרוש לבנה ולה. היא עברה עם בנה הקטן גדעון לירושלים מבלי לדעת כיצד תתפרנס.  מצאה מגורים בשכונת שמעון-הצדיק, אחת השכונות העניות ביותר בעיר.

הדסה-מלכת הרקמה התימנית

עד מהרה, גילתה שמצויות במקום נשים מסכנות ממנה, ללא מקצוע וללא פרנסה, שחיו מקיבוץ נדבות. רובן השתייכו לעדות המזרח. המראה הזה, שהזכיר לה את שנותיה בצפת, המריץ אותה למצוא עיסוק שיחלץ אותן ממצוקתן. במגעיה איתן, גילתה כי נשים אלו, חסרות ההכשרה, באו מארצות בהן קיימו הנשים מסורת רבת-שנים של תפירת רקמה בצבעים מרהיבים ובדגמים יפים על בגדיהן. כך נולד הרעיון של הקמת בית-מלאכה בו תרקומנה הנשים את רקמתן המסורתית על בגדים אופנתיים, וכך ייצרו סחורה ראויה לשיווק בעולם. בעזרת חברות של "הסתדרות הנשים", שכרה דירה בת שני חדרים. חדר אחד שימש בית-מלאכה והשני שימש מעון-יום לילדי העובדות. כך נולד מפעל "שני", שבשיא פריחתו העסיק למעלה ממאה רוקמים ורוקמות, רובם בני העדה התימנית. הדסה פתחה חנות בירושלים, וסניפים בחיפה ובתל-אביב, למכירת הסחורה לאזרחים המקומיים ולתיירים הרבים שפקדו את הארץ. כמו-כן יצאה למסעות שיווק בארצות אירופה – אנגליה, גרמניה, צרפת, שוויץ והולנד. שם גם ערכה מדי פעם תערוכות לסחורתה. תוצרת המפעל זכתה לביקוש רב באירופה בכלל, ובמיוחד האוכלוסייה היהודית, שראתה ברקמה התימנית את המשכה הטבעי של אופנת הלבוש היהודי האותנטי מימי קדם. הבגד המעוטר ברקמה תימנית היה לבגד המייצג את  הלבוש הלאומי של הישוב היהודי בארץ-ישראל, סמל להתחדשות הציונית של התרבות היהודית בארץ-ישראל.

נישואים שניים – לפליקס רוזנבליט

המפעל פרח והתקיים בהנהלתה עשר שנים. בשנת 1935, נישאה הדסה לבעלה השני פליקס רוזנבליט (לימים פינחס רוזן, ממנהיגי העדה הייקית בארץ ולימים שר המשפטים הראשון של מדינת-ישראל "כיוון שבן-גוריון רצה אדם ישר,ייקה, שיעמוד בראש המערכת המשפטית המוקמת"), ונולדה בתה הקטנה רבקה. יחדיו עברו לתל-אביב. את המפעל הירושלמי והיוקרתי העבירה לארגון הנשים "ויצו". "אופנת שני" הפכה עד מהרה ל"אופנת ויצו". כשלושים שנה למדו תלמידות בתי-ספר בארץ לרקום על חולצתן את הרקמה התימנית, שנעשתה מקובלת כחולצה הלאומית הייצוגית, מבלי לדעת כיצד נולדה אופנה זו. את מרבית שנות נישואיה החדשים הקדישה הדסה לטיפול בבתה הקטנה, שהתגלתה בה מחלת הסרטן עוד בינקותה. רבקה נפטרה מהמחלה בהיותה בת שבע. טרם מותה, התגלתה גם בהדסה מחלת הסרטן. למרות זאת הקדישה את מיטב כוחותיה, בשנותיה האחרונות, לעזרה לבני העדה התימנית. בתמיכת קרן-קיימת לישראל, הצליחה להקים שיכון לאומנים יוצאי תימן בשכונת "עזרה וביצרון" שליד ראשון לציון.

סוף דבר

הדסה נפטרה בשנת 1945, והיא בת חמישים וארבע בלבד. היא לא זכתה לחזות בתקומתה של מדינת ישראל, ובבחירתו של בעלה האהוב לשר המשפטים הראשון במדינה הצעירה. הספר "הדסה וחוט השני", עומד לצאת לאור בקרוב ובא להעלות את זכרה של אישה יוצאת-דופן זו מתהום השכחה, לספר על תרומתה להתחדשות התרבות היהודית בארץ ישראל.

שרה בן-ראובן, מחברת רשימה זאת, סופרת ומורה, תושבת רמת-השרון עומדת להוציא לאור ספר על-אודות חייה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט. ספרה הראשון "רחל ולאה" יצא לאור לפני כשנתיים.

מתוך ה- MB יקינתון – פברואר 2008, שבט תשס"ח, גיליון מס' 222.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן