באחד הימים של שנת 1743, נער בן 14 ושמו משה מנדלסון, הלך ברגל כ- 160 ק"מ מעירו דסאו לברלין ונכנס בשער רוזנטל. השער הנ"ל היה היחיד בחומת ברלין שדרכו הותרה כניסה ליהודים ולבהמות. ביומן של השוער נרשם באותו יום כדלקמן: "היום עברו בשער רוזנטל שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד".
(בין המולדות- הייקים במחוזותיהם עורכים: משה צימרמן ויותם חותם)
כמאה שנה מאוחר יותר, מנדל, אבינו הקדמון, הגיע מפולין להאנובר- מינדן שבסכסוניה התחתית שבגרמניה, ונחסך ממנו המעמד המשפיל שעבר משה מנדלסון בשעתו. כמוהו, כל אותם מהגרי המזרח, כונו בלעג ובהתנשאות "אוסט-יודן" על ידי צאצאי המייסדים היהודים בעיירה זו. משפחות האוסט- יודן המזרח- אירופיות, חיו בתנאי חיים צנועים. הם התפרנסו מעסקים קטנים כסוחרים ורוכלים. אחרים עסקו במלאכת החייטות, הסנדלרות והשענות. חלק קטן יותר שימש כשוחטים ושמשים. אין ספק, כי לא נתנו ל"אוסט- יודן" לשכוח מהיכן הם הגיעו, בפרט שצאצאי המייסדים עסקו ברפואה, עריכת דין ותפסו את המשרות הציבוריות.
(פנקס הקהילות- גרמניה- כרכים שלישי ורביעי עורכים: דניאל פרנקל ותמר אברהם)
מנדל, אבינו הקדמון, חי 63 שנה. בלשון התנ"ך, היו כותבים כך:
ויחי מנדל שלוש שנים ושישים שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו וולף.
וימות בן שישים ושלוש.
ויחי וולף שנה וחמישים שנה ויולד בנים ובנות- עשרה במספר. שישה בנים וארבע בנות.
בואו נכיר את שמותם על פי סדר כרונולוגי:
פרידה, הבת הבכורה, אחריה ברנרד, אחר כך זיגמונד, מוריץ ויוליוס התאומים (יוליוס הספיק לחיות רק חודש), אנה שנפטרה בדמי ימיה בגיל עשרים ואחת, אידה, יוליה, גוסטב וארתור בן הזקונים.
וימות וולף בגיל חמישים ואחת, ארבע עשרה שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מלחמה אליה נשלחו מאות מיהודי גרמניה וגם מהאנובר- מינדן, כלוחמים בשדה הקרב.
בואו נתעכב על יוליה רוזנברג ונתמקד בה. כיצד ולמה עזבה יוליה רוזנברג את האנובר- מינדן, שבין קאסל לגטינגן, לטובת עיירה קטנה שכוחת אל בשם זונדרסהאוזן שבחבל טורינגן שבמזרח גרמניה?
בעיירה הקטנה חיו חמש עד שמונה משפחות יהודיות. בית הכנסת היה סגור כל השבוע. בשבת, כשידעו שיהיו אירועים, כברית מילה, בר- מצווה, חתונה וכל אירוע אחר, היו מזמינים מבעוד מועד ביום שישי את החזן, הרב או המוהל מהעיר הגדולה ארפורט, כ- 60 ק"מ מהעיירה. סביב העיירה היה גם בסיס צבאי ובו שירת קצין יהודי בשם יוליוס מאייר. בחגים הוא התארח בבתי היהודים ואלה ניסו לשדך לו את בנותיהן. ליוליוס היו תוכניות אחרות.
ראשית, השתחרר מהצבא והחליט לאמץ את העיירה כביתו.
שנית, בכסף שחסך, קנה בית מסחר בן שלוש קומות לכלי בית מעץ, אמאיל, זכוכית פשוטה, בדולח וחרסינה. הוא העסיק גם כשלושים עובדים מקומיים. לבית המסחר שלו קרא: "הקייזר- בזאר".
הכול היה טוב אבל אישה הוא לא מצא. הוא החליט לחפש מחוץ לעיירה והגיע להאנובר- מינדן. הציעו לו את יוליה רוזנברג, שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים, הוא חיזר אחריה והציע לה נישואין ומגורים בעיירה שלו.
בעיירה הקטנה, זונדרסהאוזן, עשה הקצין היהודי בדימוס והסוחר יוליוס חיל בעסקיו. ליוליה היה טעם טוב וחוש עסקי, והיא הציעה לבעלה לערוך תצוגות בחלון הראווה, בכל עונה מתחלפת, לקראת קיץ ולקראת חורף, ולקראת חג המולד וחג הפסחא.
לעיירה יצא גם שם בחינוך המוסיקלי שהקנו לילדים. לא היה בית שלא ניגנו בו. גרדה, הבת הבכורה, ניגנה בפסנתר ורות, הבת הצעירה, ניגנה בכינור. המשפחה התגוררה ב"ריכרד ואגנר שטראסה". רחובות נוספים היו כמו "יוהאן סבאסטיאן באך שטראסה, פרנץ ליסט שטראסה, וולפגאנג אמאדיאוס מוצארט שטראסה ו-פראנץ שוברט שטראסה".
כשמלאו ליוליה וליוליוס עשרים וחמש שנות נישואין, החליטו השניים לערוך מסיבה ולהזמין את ידידיהם, עובדי הבזאר, אנשים שסחרו עם יוליוס ובני משפחה שגרו באזורים שונים בגרמניה. התאריך שנבחר היה 15 לפברואר 1935. הם החליטו להפתיע את אורחיהם בסופה של המסיבה. כל גבר שהשתתף, קיבל מאפרה. כל אישה שהשתתפה, קיבלה אגרטל. על הפריטים שהיו מחרסינה לבנה עם עיטור מכסף, היו חרוטות המלים: "לזכר חתונת הכסף של יוליוס מאייר ואשתו. זונדרסהאוזן, 15.2.1935".
לאחר חתונת הכסף החרימו הנאצים את "הקייזר בזאר" והפכו אותו למטה של ה- אס. אס., כשדגל צלב הקרס מתנופף מעליו. יוליוס נשבר. את בית המסחר החרימו, עובדיו פוטרו. מחלת הסכרת שבה חלה קיצרה את ימיו והתקף לב שעבר, חודשיים וחצי לאחר מסיבת חתונת הכסף, קטע את חייו.
מה היה סופו של בית המסחר, שהוסב למטה שלך ה- אס. אס.?
לגבי המטוסים האמריקאים והבריטים היה זה מטה נאצי שיש להפציצו, ואכן ב-8 באפריל 1945 הופצץ בית המסחר ונהרס כליל. סך הכל עמד בית המסחר על כנו שלושים וארבע שנים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, חבל טורינגן הפך להיות חלק ממזרח גרמניה הקומוניסטית. הגרמנים חרשו את האדמה שעליה עמד בית המסחר, הקימו גדרות, והמגרש עמד ריק עד לא מזמן. בשנים האחרונות נבנה על השטח הריק, מרכז קניות קטן ואליו הועבר גם הדואר המרכזי, שניצב ממולו.
מה עלה בגורלן של בנות משפחת מאייר?
עד 1941 חייתה יוליה מאייר לבית רוזנברג, בקומה השנייה בביתה ב"ריכרד ואגנר שטראסה". למחסורה דאגה משפחה גרמנית שחייתה בקומה הראשונה מתוקף האריזאציה. ב-1941 היא עזבה את גרמניה ובדרך לא- דרך הגיעה לצרפת, ספרד ופורטוגל, ומשם באוניה לארגנטינה, לחבור לבתה הבכורה גרדה.
גרדה למדה רפואה באוניברסיטת פרייבורג עד חוקי נירנברג בשנת 1935. היא היגרה לאיטליה, שם סיימה את לימודיה. בשנת 1939, לאחר חוקי הגזע של מוסוליני, היא היגרה לארגנטינה ושם הפכה לרופאה בעלת שם בין- לאומי בנושא החלפת דם ליילודים. גרדה נפטרה בבואנוס איירס בשנת 1985.
רות, הבת הצעירה, עזבה את גרמניה בשנת 1936 והגיעה לפלשתינה- א"י. באחת המזוודות שלקחה עמה היו מספר פריטים מה- "קייזר- בזאר", ביניהם המאפרה והאגרטל עם הכיתוב המיוחד. פריטים אלה שרדו את השיט לנמל תל אביב, את חייה בתל אביב ומעברי הדירות לרמת גן. בהגיעה לגיל 80 החליטה רות לחלק את הפריטים שנותרו בין שתי בנותיה. בתה הבכורה זכתה במאפרה ובאגרטל והם שמורים בביתה כזכר לבית סבה וסבתה, אותם לא זכתה להכיר.
בקיץ 2012 הגיעה רות לגיל 97, עדיין גרה בביתה ברמת גן. היא הגיעה לשיבה טובה עם חמישה נכדים וארבע נינות.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שבט רוזנברג מנה עשרות צאצאים. רק בני הדור הרביעי, הנינים של מנדל, היו כעשרים איש ואישה. צעירים וצעירות אלה הבינו שעליהם להגר ממולדתם. חלק קטן נותר באירופה במדינות השכנות לגרמניה, אבל רובם הגדול עזבו לארצות הברית, לארגנטינה, לאוסטרליה ולפלשתינה- א"י.
בונים בית ו… משפחה
הזמן: שלושה שבועות לפני פורים 1939- חודש מרץ.
המקום: כיכר צינה דיזנגוף – תל אביב.
על הספסל יושבות שתי בנות הדוד, טרודה ורות לבית רוזנברג.
על ספסל לידן יושב בחור שרירי, שזוף, שחור שיער.
הבנות מפטפטות בגרמנית ומרכלות עליו. רות אומרת שהוא "שוורצה" ובטח לא מבין גרמנית.
השחורדיני יושב, ספק מאזין, ספק בוהה.
הזמן: מסיבת פורים 1939.
המקום: אולם ריקודים בתל אביב.
מצב משפחתי: כל הרווקים והרווקות של תל אביב.
תנאי כניסה לאולם: להגיע בתחפושת מלאה, כולל מסיכה על הפנים.
שתי בנות הדוד מגיעות מחופשות, אבל קל לזהות את רות. השחורדיני מגיע מחופש גם כן ואי אפשר לזהותו. כל הערב השחורדיני רוקד עם רות. לשאלתו באם הוא מוכר לה, היא עונה שלא. בהפסקות הם מעשנים, מפטפטים בגרמנית ושותים בירה. שוב הוא שואל באם היא מזהה אותו. התשובה שלילית, כמובן. בחצות ניתן האות וכל המסכות הוסרו מהפנים. להפתעתה של רות, היא אכן מזהה את השחורדיני מהספסל שבכיכר דיזנגוף.
היא כותבת לגרמניה, לאמה יוליה, שהיא התאהבה ועומדת להינשא. בתשובתה כועסת יוליה: "שלא תתחתני עם האוסט- יודה הזה!" אבל רות לא מקשיבה לאמה והולכת אחר ליבה וחצי שנה אחר כך, היא נישאת לבחיר ליבה ברנרד- דב.
להזכירכם- מנדל, אבינו הקדמון, היה גם כן "אוסט- יודה"!
מיד לאחר נישואיו לרות התגייס דב לצי הבריטי ושירת כמלח באגן הים התיכון. לאחר תום מלחמת העולם השנייה נולדה הבת הבכורה, אירית מאירה, ששמה השני הוא הנצחת משפחת מאייר מזונדרסהאוזן שבגרמניה. ארבע שנים מאוחר יותר נולדה הבת השנייה והיא קרויה יהודית.
דב הפך לאחד ממכונאי הקולנוע בתל אביב ועבד במקצועו עד יציאתו לגמלאות בגיל 71. דב נפטר בביתו בשיכון ותיקי רמת גן בהיותו בן 90. נכון לכתיבת שורות אלה, רות עדיין חיה וגרה באותו הבית ברמת גן. שניהם זכו לחמישה נכדים משתי בנותיהם. רות זכתה בשנת 2009 לשתי נינות, ובשנת 2011 לעוד שתי נינות. בשנת 2012 הגיעה לגיל 97.
ויתורים
החיים אינם פיקניק. הם מלווים בויתורים או בפשרות. מה תאמרו על שתי אחיות, ילידות גרמניה, שצמחו מאותה משפחה? האחת עשתה פשרות בחייה, השנייה עשתה ויתורים.
זו שעשתה פשרות, היא אמי, רות. אלמלא עליית היטלר לשלטון, היא לא הייתה עוזבת את גרמניה. מן הסתם, הייתה מורה למתמטיקה או מרצה באוניברסיטה במדעי המתמטיקה. הייתה נישאת ליהודי או לגוי, כי באה ממשפחה מתבוללת. אבל לא, היא עשתה פשרות. היא הגיעה לארץ ישראל המנדטורית, נישאה ליהודי דובר גרמנית מרומניה, הוא אבי, הייתה עקרת בית וגידלה שתי בנות: אותי ואת אחותי.
זו שעשתה ויתורים היא דודתי גרדה. עם עליית היטלר לשלטון וסילוק הסטודנטים היהודים מהאוניברסיטאות, היא הייתה בסוף לימודי הרפואה שלה. הויתור שלה היה על מולדתה גרמניה. היא עזבה לצמיתות, לאיטליה ושם השלימה את חוק לימודיה. הויתור הבא היה ויתור על יהדותה. היא הכירה בחור קתולי איטלקי, המירה את דתה והפכה לקתולית. היא גם עמדה להינשא לו אבל התבססות שלטון הפשיסטי של מוסוליני באיטליה וחוקי הגזע הביאו אותה לויתור נוסף, ויתור על הקמת משפחה. באמצעות הכסף והקשרים של אהובה ומשפחתו, היא עזבה לבדה את איטליה והיגרה לארגנטינה. הקריירה שלה כרופאת ילדים זינקה גבוה, מה עוד ששמה נודע בכל היבשת הדרום- אמריקאית ובארצות הברית, והיא נשאה בתואר פרופסור. המומחיות שלה הייתה החלפת דם של יילודים.
כל השנים התכתבו שתי האחיות בדבקות בשפה הגרמנית, וסיפרו כל אחת לשנייה את סיפוריהן. כשדודתי הגיעה לגיל חמישים, היא נישאה לרופא של הצי הארגנטינאי, אלמן קתולי ולו בן יחיד ונכדים. כך זכתה למשפחה משלה.
לפני כשלושים שנה נערך קונגרס בין לאומי לרפואת ילדים בגרמניה ובשווייץ. דודתי הוזמנה להרצות בקונגרס זה. הורי עשו מאמץ וטסו בעקבותיה. הם פגשו אותה בגרמניה, בין הרצאה להרצאה ואחר כך בשווייץ.
המפגש היה טרגדיה בין שתי האחיות. הקור, הניכור והעדר הקשר ביניהן, למרות התכתובת כל השנים, בלט מאוד. אחת השיחות נגעה לירושה. דודתי הייתה אז אלמנה אמידה. כסף ונכסים לא היו חסרים לה. אבי הציע שתוריש משהו לשתי האחייניות שנותרו בישראל, הכוונה אלי ולאחותי. היא השיבה בשלילה ואמרה כי "גם לכנסיה יש ילדים וצריך לדאוג להם".
לא אשכח את הורי בחזרתם לישראל. אמי שתקה ולא סיפרה דבר. דווקא אבי היה זה שאמר בכאב: "היא עשתה שוב ויתורים. הפעם היא ויתרה עליכן".
חלפו עוד שנים. דודתי נפטרה ונקברה בבית העלמין הקתולי. יום אחד התקבל אוצר. אמי קיבלה חבילה קטנה מארגנטינה. לא כסף, לא המחאות, לא נכסים. בחבילה הקטנה היו שלושה פנקסים. הפנקס הראשון היה הפספורט הנאצי בו הצליחה סבתי יוליה בשנת 1941 לעזוב את גרמניה, לעבור לצרפת, ספרד ופורטוגל ומשם באונייה לארגנטינה.
הפנקס השני היה הפספורט הארגנטינאי של סבתי. היא מעולם לא קיבלה אזרחות, אבל הייתה תושבת קבע בארגנטינה. הפנקס השלישי היה תעודת הזהות הארגנטינאית שלה.
אין ספק, כי הפנקסים ריגשו אותנו מאוד, יותר מכסף ומנכסים.
ההגדה לבית רוזנברג לא פסה מן העולם. חיים היום בישראל בני הדור השישי והשביעי של אבינו הקדמון מנדל רוזנברג. למרות השואה, לא נותקה השלשלת של שבט רוזנברג וצאצאיה מפוזרים בארבע כנפות תבל.
