פורסם ביקינתון מספר 314
לא מזמן הפכתי לבעליה של ההדפסה הראשונה שיצאה ב – 1919, באישור פרנץ קפקא לסיפורו ‘הרופא הכפרי’, עוד בימי חייו של ענק הספרות המיוסר. דבר שהיה כך היה (הרי כך צריך להקדים ולבקש תשומת לב).
קפקאי הוא הסיפור, הידוע כל כך, שבערוב ימיו הספורים ביקש קפקא מחברו הסופר מקס ברוד להעלות באש את כל כתבי היד שלו וכשנפטר ב – 1924 בגיל 41, נשארו בידיו של החבר סיפורי מופת פרי עטו של קפקא, כמו ‘המשפט’, ‘הגלגול’, ‘אמריקה’, ‘הטירה’ ועוד. נשאלה כבר לא פעם השאלה האם היה על ברוד לנהוג כפי שנהג ולהמרות את פיו של חברו. לא זה המקום לשאול האם נאמנותו של ברוד לבקשה או נאמנותו לשליחות הספרותית שנטל על עצמו הייתה מוסרית או מוצדקת. ברוד יליד פראג נודע כמי שתמך וסייע לאחרים להוציא את יצירתם לאור ונשאר קצת מאחור, למרות שנודע כסופר פורה בעצמו. ברוד אף הלחין מוסיקה וגם סייע כמלחין ליאוש ינאצ’ק להוציא את יצירותיו שהפכו חלק מן הקאנון המוזיקאלי האירופי. עם המלחין ארנסט בלוך כתב ברוד טקסט ליצירה ליתורגית על פי ההגדה של פסח.
סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, הגיע מקס ברוד ארצה והשתקע בתל אביב, ברחוב הירדן. הוא היה לדרמטורג של תיאטרון ‘הבימה’. לפני כמה שנים התפרסם בארץ סיפור על הסבלים שפינו את משרדו של ברוד בתיאטרון והמצילים שרדפו אחרי מכונית הזבל כדי להציל ולו חלק ממגירותיו של הדרמטורג.
המורשת של קפקא לא הרפתה מברוד כל ימי חייו והוא עסק ביצירותיו של חברו המנוח ובהוצאתן לאור, הוא היה מעין מרכז של חוג החברים מפראג שמנה גם את אוסקאר באום, גוסטאב ינוש, פליקס וולטש ואחרים. ברוד כתב ביוגרפיה של קפקא והיה מעין המוציא לפועל של מורשתו של הסופר הנודע, שגלגל במוחו רעיונות של הגשמה ציונית. הוא אף החל בלימודי עברית, לקראת עליה אפשרית ארצה. אגב, קפקא בנה על מגורים בחיפה. שם הוא יפתח בבוא היום בית קפה/מסעדה. דורה דיאמנט, אשתו, תהיה הטבחית והוא, בגלגולו הציוני, אמור היה להיות המלצר. אי שם במעלה הכרמל. אולי באחוזה.
מקס ברוד העסיק בתל אביב אסיסטנטית ארגונית שאף היתה משוררת אקספרסיוניסטית ממוצא יקי, הגב’ אילזה הופה. ברוד הקדיש לה, במה שנראה כיותר מאשר לבביות מנומסת, כמה מכתביו. על השלב הקפקאי במאבק על ירושת קפקא/ברוד/הופה ובנותיה, כבר נכתב לא מעט במשך השנים. סופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת הספרייה הלאומית בירושלים, לשם יגיעו שרידיו הקפקאיים של כתביו ופתקיו, מה שלא נמכר במשך השנים.
והנה יום אחד החלו להופיע במרחבי המרשתת ידיעות על מכירה פומבית של חפצים מדירתו של ברוד. במשך כמה מכירות הועלו אל מתחת נקישות פטישו הוירטואלי של הכרוז הוירטואלי לא פחות, חפצים, ספרים ותעודות מדירתו של מקס ברוד. כוסות קידוש מבוהמיה, תעודות השתתפות בהכשרת קרקע בפלסטינה על שם מקס אוטו ברוד, מכתב של אלברט איינשטיין למקס ברוד (2500 דולר – נמכר), תמונה והקדשה בכתב ידו של גוסטאב מאהלר (5000 דולר – לא נמכר) וספרים מספרייתו של מקס ברוד. מהדורת כתב יד של ספר מאת פליקס וולטש על הומור ודת בכתביו של קפקא (כולל הערות של ברוד בכתב יד), ספר שירים של המשורר העיוור אוסקר באום, שהיה אף הוא חברם של השניים ועוד.
נזכרתי ברשימתו האלמותית של וואלטר בנימין ‘בעת פריקת ספרי’ שם כותב בנימין שאישיותו של בעל הספריה משתקפת בספרים שבאוסף שלו והרי מכירה פומבית היא הרגעים האחרונים שהאוסף הוא אוסף ומשקף אישיות. חוג פראג נמכר לא כאוסף של מקס ברוד אלא כ’מציאות’ לכל המרבה במחיר (או הממעיט, תלוי במתחרים). כדי לקבל מושג על דרגות המחיר של טקסטים אוריגינלים של קפקא ראיתי בבית מכירות בינלאומי מכתב בכתב ידו של פרנץ קפקא מוצע למכירה ב 120,000 דולר, או שמא היה המחיר נקוב באירו. בסטרטוספרה הבנקאית הזאת זה כבר לא באמת משנה.
אבל במכירה שבה מדובר ברשימה זו, לא רק קפקא וחפצי ברוד הועמדו למכירה. האינפורמאציה שבידי אינה מספקת תשובה לשאלה האם גם אלה מקורם בדירת ברוד ברחוב הירדן. למשל פוסטר של הסרט ‘חגיגה בסנוקר’ (400 דולר – לא נמכר), תקליט מושר בפי זוהר ארגוב וחתום בחתימת ידו (מחיר התחלתי 200 דולר – לא נמכר).
ובסופו של דבר, תשאלו אולי , מה קרה עם ההוצאה הראשונה של קפקא? הרי היא היתה העילה לכתיבת רשימה זו. ‘הרופא הכפרי’ הודפס לראשונה בעיתון הפראגאי ‘זלבסטווהר’ (הגנה עצמית). העיתון נוסד ב 1905 והחל את דרכו כעיתון של האורתודוכסיה היהודית בבוהמיה האוסטרו-הונגארית. לימים רכשה אותו התנועה הציונית והוא התקיים עד 1939. ב 1919 עוד בימי חייו של קפקא, הודפסו בעיתון כמה מסיפוריו הראשונים של הסופר המבטיח.
במכירה של בית המכירות ‘גל אספנות’ מגבעת שמואל, נקוב המחיר של כרך השנה המדוברת ומחירו ההתחלתי 400 דולר. כמו קלפן מתחיל, החל לגרד לי בכף היד. מה זה? אנשים לא מבינים איזה אוצר עומד כאן למכירה? כמה גיליונות של ‘זלבסטווהר’ עומדים עוד למכירה בעולם היום? ועוד מהספריה של מקס ברוד? אולי חבוי שם בין הקרטונים של הכריכה (היא עבה במיוחד) מכתב אמיתי בכתב ידו של קפקא? אולי אפילו רישום? ארבע מאות דולר, חשבתי לעצמי, כמו הפוסטר של ‘חגיגה בסנוקר’, זאב רווח נקי. מה כבר יכול להיות?
חיכיתי כמה ימים, לשם בטחון. הכרך כבר כמעט בידי. לא רציתי להעיר שדים מרבצם. אני ‘אשחק אותה’ רגוע. כמה שעות לפני המכירה הצעתי ארבע מאות דולר ועוד מאה לשם ביטחון, הצעתי הופיעה בצבע ירוק על צג המחשב, ללמדך שההצעה שלי היא ההצעה הגבוהה ביותר. מובן שהשם שלי לא הופיע, אנחנו קהל דיסקרטי, קהל המציעים הצעות במכירות פומביות. הסתובבתי מאושר בבית. בידי עומדת להיות מהדורה ראשונה בדפוס של קפקא. כבר התחלתי לסדר את המדפים לקראת הגיעו של הכרך החגיגי לספרייתי העמוסה אך הצנועה.
שעון המכירה שעורכת חצי דקה בלבד החל במרוץ המטורף שלו. שעון חול נדמה כחלזון לעומתו. הקונים המנוסים יותר, שועלים ותיקים של מכירות פומביות, התחילו להסתער ולתלוש את הכרך מידי. תוך חמש שניות נמחק היתרון הירוק שלי והחליף צבע לאדום. ראיתי לאן זה הולך. גם אני החלפתי צבע. בשש מאות דולר זנחתי את המערכה. הכרך נמכר ב 650 דולר. כך חולפת תהילת רגע. לפי האמרה הלטינית הידועה Sic transit Gloria Minuti. קפקא עבר למישהו אחר. בטח סוחר בלי לב ונשמה שרק חושב על הרווח שלו. דווקא קפקא? הניסוי שלי בחריזה מיידית חלף מבלי שהשאיר רושם עז על עולם הפואטיקה- או המסחר המקוון. אין דבר. בפעם הבאה שתזדמן, אני כבר אראה לו: אני אקנה את ‘כתר ארם צובא’ בכריכה רכה, בחתימתו של משה רבנו.
או את הפוסטר של ‘חגיגה בסנוקר’.