היינריך היינה או חיים היינה?
במשך שנים נחשב היינה למשורר גרמני מהשורה הראשונה ותואר כמי שנטבל לנצרות וכמומר שעזב את היהדות. אך מי שמיטיב לקרוא את ספריו ושיריו, יכול ללא היסוס לקבל את עדותו. כאשר סופר לו על ערש דויי כי הכל מדברים על שיבתו אל היהדות, השיב: מעולם לא התכחשתי ליהדותי, שאליה לא שבתי, מהטעם הפשוט שמעולם לא עזבתיה. אשר להתנצרותו, שנגרמה לו ולרבים מבני דורו היהודים מן הצורך להבטיח את פרנסתו כעורך דין. להתנצרותו התייחס כל הימים בביטול ובלעג: "היהודים הנטבלים לנצרות עושים שקר בנפשם, כי עד עולם לא יאמין יהודי באלוהותו של יהודי אחר". הוא עצמו "יהודי בלב ובנפש, שנטבל לנצרות מטעמי תועלת".
איך ניתן להבין את היינה ורבים מבני דורו היהודים אשר בחרו מטעמי תועלת להתנצר, על רקע תקופת חייו, ימי הפריצה מן הגטו שחומותיו הגנו על הנהרות מפני הסביבה הגויית העויינת, ואפשרה את קיומו, למרות כל המכשולים, כי "ישראל הוא שנתן לעולם אלוהים ומוסר", כהגדרתו.
הפריצה אל מחוץ לחומות הגטו הפגישה את היהודי עם חברה שבאופן חיצוני קבלה אותו, אבל שמאחורי החיוך המנומס הסתירה עוינות ליהדותו.
היינה חי בדואליות, בין שאיפתו האדירה להפוך את המוסר היהודי לפורצת דרך לעולם כולו (בבחינת "והיה ה' למלך על כל הארץ") לבין הצורך למצוא את הדרך להגשמת חזון זה בתוך חברה שאיננה מקבלת את היהדות כמות שהיא. לכן חיפש דרכים לתת ליהדות לבוש אוניברסלי ומתוך כך להגיע בדרך עקיפה להגשמת מטרתו.
יגאל לוסין בספרו "היינה החיים הכפולים" כותב: מבקש היה (היינה) שהדורות הבאים יזכרוהו כ"חייל אמיץ במלחמת השחרור של האנושות". לוסין מציין כי "הוא בישר עוד לפני קרל מרקס את המהפיכה הקומוניסטית, אך הוסיף – אנו רואים בנצחון הקומוניזם איום על כל תרבותינו המודרנית".
הוא גם מזהיר: "מתוך רוח הרומנטיקה, נוסח האחים גרים – סופם לשחרר בעם הגרמני כוחות אפלים, תוקפניים וממיטי פורענות". אם יבוא היום וינצחו השטן אז תתחולל על ראש היהודים המסכנים סופת רדיפות אשר סבלותיהם הקודמים יהיו כאין לפניה… והיינה מוסיף: "רעדה אחזתנו למחשבה הזאת, וחמלה רבה אין קץ מפכפכת בלבי".
לדעתו, בספרו "הרבי מבכרך" נתן היינה ביטוי לחרדה זו ולגישתו האמיתית ליהדות. את עצמו תאר בספר זה כדון יצחק אברבנל, בן אחיו של הרב הגדול הוא מגזע ישראל מיוחס מכל מיוחס, ואולי גם מבית דויד המלך!" תמוהה שחוקרי הספרות לא הבחינו בכך.
לימוד העבר – מבט להווה ודאגה לעתיד
בספרו כותב היינה: "הרדיפות הגדולות על היהודים הגלו אותם עם מסעי הצלב והגיעו למרום אכזריותן באמצע המאה הי"ד, בשלהי המגיפה שככל פורענות ציבור אחרות נתלתה אף היא ביהודים, שכן אמרו כי קללת היהודים הן שעוררו את זעם השמים וכי בעזרת המצורעים הרעילו את הבארות".
רפופה ביותר וקופחה בהדרגה מכל זכויות אזרחיות הייתה העדה היהודית הקטנה, שעד ימי הרומאים קבעה מושבה בבכרך, ואח"כ בימי הרדיפות הגדולות על היהודים, קלטה קבוצות שלמות של אחים פליטי חרב.
אולם, הוא מוסיף, במידה שהציקה השנאה מבחוץ, בה במידה גברה האהבה והאחווה בחיי בית, בה במידה השרישה והעמיקה החסידות ויראת השמים בלב יהודי בכרך. איש למופת בדרכי חסידות ויראת שמים היה הרב שלהם רבי אברהם, איש צעיר לימים אבל מפורסם לארכה ולרחבה של המדינה על שום בקיאותו בחדרי תורה. וכאן בא האירוע המאחד עבר, הווה ופניו לעתיד: "בליל הסדר של פסח, מידי שנה בשנה, באותו חג עמוק ומופלא שעד היום חוגגים אותו יהודי העולם, אור לחמישה עשר בניסן, כזכר עולם לשחרורם מעבדות מצרים. ואותו ניגון מסורתי שאבי המשפחה מנגן בו את ההגדה והמסובים עונים אחריו כפעם בפעם במקהלה, מחריד כל כך בעמקותו, מרגיע ואמהי, ועם זה מנער ומעורר כל כך, עד שאפילו אותם יהודים שכבר פנו עורף לאמונת אבותיהם ורודפים שמחות וכיבודים של נכר, אף הם מזדעזעים עד עומק הלב בהגיע לאזניהם באקראי ניגוני הפסח העתיקים הנודעים. הוא מציין כי היהודים הרחיקו מעבודת הקודש שלהם כלי נגינה, באומרם כי תהילת הבורא עולה יפה מלב חם של אדם ולא מחליל העוגב הצוננים. והוא משתבח בתנ"ך: "ספר שכתבו אלוהים במו ידיו הקדושה ועל קיומו היהודים נתייסרו ביסורים הרבה כל כך…". והוא מתאר בחזיונו: "ירושלים הבנויה ובה המגדלים וחומות בית המקדש, וכולה מזהירה מזיוה של חמה!" והנה בא המפגש עם המציאות בה חי יהודי! בהיותו מסב וליבו טוב עליו, והוא מזמר וקורא בדברי ההגדה, נסתכל באקראי מתחת לשולחן וראה שם לרגליו גופת תינוק מת, מגואל בדם.
"כאן הבנתי", הוסיף הרב, "כי שני האורחים (שהגיעו באיחור לסדר!) אינם מקהל ישראל, אלא מעדת המרעים שנועדו יחדיו להטיל בסתר את הגופה לביתנו כדי להאשמינו ברצח התינוק ולשסות בנו את ההמון לחמס ולשוד".
וכאן נתקפלו החשיכה והאימה החודרת נפש, מסך הקודש נקרע מפני השמים, למעלה מופיעה ירושלים עיר הקודש, על מגדליה ושעריה. בתפארת זהב הבהיק בית המקדש. וכאן הוא מחליט לברוח עם אשתו והוא בורח לפרנקפורט על נהר מיין, וזאת בהתאם לכלל ההלכתי: "פיקוח נפש דוחה שבת"! והוא מקווה ברוח ההגדה כי יבוא יום ומלאך המוות ישחט את השוחט. וכל דמינו יפול על ראש בני אדום, כי אל נקמות אלוהינו.
קיצור תולדות חייו
היינה היה הבכור בין ארבעת ילדיהם של סמסון היינה (1764-1828) ופירה ציפורה לבית ון-גלדן (1771-1859), חיים על שם סבו "היהודי הקטן עם הזקן הגדול". אביו עמד בראש "החברה למעשה צדקה ואמירת תהילים" (החברה קדישא של קהילת דיסלדורף). היינה החל לימודיו בחדר שם למד חומש עם רש"י וגם כתיבה בעברית. אימו העבירה אותו אל בית ספר של המנזר הפראנסיקאני הישן, אבל הוא המשיך ללמוד עם אביו, או עם מלמד בשבת ובימי ראשון. מכאן ידיעותיו המדהימות בדינים לכל פרטיהן. מכאן ניתן להבין איך היהודי המשומד הזה נלחם באומץ לב להגנתם של יהודים נרדפים ואף דיבר בהערצה על התנ"ך והעלה על נס את אורח החיים היהודי הישן וכתב שיר הלל על הנהרגים על קידוש ה'.
מעניין לציין שדווקא היינה סבר כי יהודי מזרח אירופה המשועבדים, הם יותר חופשיים מיהודי המערב המשוחררים. "למרות מצנפת הפרווה הפראית שעל ראשו והדעות הפראיות עוד יותר שבתוך ראשו, אני מכבד את היהודי הפולני יותר מאשר את היהודי הגרמני, אפילו כובע בוליבר (אופנתי) יכסה את ראשו, והוא מסיים: בגלל הבידוד החמור ניחנה אישיותו של היהודי הפולני בשלמות ובהיותו נושם אוויר של סובלנות, טבועה היא בחותם החירות. נפשו אינה מכילה ערבוביה של רגשות". הוא נלחם ברפורמים על נכונותם לעקור את שורשיהם ההיסטוריים בעבור זכויות האזרח. בכך הזהיר "הם מחלשים את ישראל עד מוות". ולעומת זאת בחר להיות חבר פעיל ב"אגודה לתרבות ולמדע היהודיים".
איך ניישב את הסתירות הגדולות בחייו? נצטט מספרו של יגאל לוסין: "ולפעמים, בעצם יום בהיר, עברתני הרגשת אימים ונדמה לי כאילו אני עצמי דודי סבי המנוח, וכאילו חי אני רק כהמשך חיים של אותו נפטר משכבר. הוא עלה לרגל ירושלמיה ושם בהתלהבות על הר המוריה ראה חזון. מה ראה? זאת לא גילה לעולם".
ונסיים בשיר החושף את עולמו הפנימי, המנוגד לכל החיצוני בחייו ובמעשיו:
