** המאמר המלא מתוך גיליון יקינתון מס' 333.
מאמר זה נכתב לקראת חגי תשרי התשפ"ז, בשלהי חודש תמוז התשפ"ו (אמצע יולי 2026), מזיכרונות שהעלו מרטין ופליקס רוזנבליט, אחיו של סבי, על ילדותם במסינגוורק (Messingwerk), בקהילה היהודית הנאו אורתודכסית "עדת ישראל" (Adass Jisroel), שנוסדה (1869) כמענה ללחץ להתבוללות חברתית ואידאולוגית, שרווח במאה ה-19. מטרת הקהילה, לא הייתה היבדלות והסתגרות מול הנאורות, אלא שילוב חיי הלכה תוך פתיחות לתרבות, השכלה, מדע ואמנות – התערות ונטילת חלק פעיל בחברה, תוך שמירת המורשת היהודית.
שמואל רוזנבליט (Samuel Rosenblüth), סבא רבא שלי, בוגר ישיבה בפרסבורג (Pressburg), עבר בשנת 1871 לברלין ומשם נשלח לתפקיד במפעל הגדול למתכת (עבודות פליז) מסינגוורק (Messingwerk), באברסוולדה (Eberswalde) שבמדינת ברנדנבורג, כ-50 ק"מ מברלין, גרמניה.
התיישבות מסינגוורק (Messingwerksiedlung) שילבה בין עבודה ולימודים/תורה, ולא בכדי נחשבה "ממלכה יהודית בלב פרוסיה ומעוז משפחתי":
א) כמרכז תעשייה – בבעלות משפחת גוסטב הירש.
ב) כמרכז הקהילה והתרבות היהודית – בראשות שמואל רוזנבליט, שבמשך כארבעים שנות שהותו שם (עד ספטמבר 1910) היה בעל קורא הנאמן (קורא פרשיות התורה), שנבחר לכבוד על ידי הקהילה היהודית במקום, שם גידל עם סבתא רבתא, פאני רוזנבליט, את שבעת ילדיהם.
סבי ואחיו סיפרו ביראת הכבוד על מנהגי החגים והימים הנוראים בקהילת מסינגוורק, על התייחסות אביהם למנהגים, ונקודת מבטם ותגובותיהם כילדים… – לעתים שובבים!
(1) מרטין רוזנבליט
מרטין רוזנבליט (Martin Rosenbluth), יליד שנת 1886 – אחיו הבכור של סבי – היה ממנהיגי ההתאחדות הציונית של גרמניה, פעיל בתנועה הציונית ולימים יד ימינו של חיים ויצמן.
בספרו, צא קדימה ושרת: שנים מוקדמות וחיים ציבוריים (1961) (תרגום מאנגלית: אסנת רוזן קרמר) [בסוגריים מרובעים הבהרות שלי, א.ר.ק.], מתאר מרטין בהרחבה את החגים, כפי שחוו חמשת האחים ושתי האחיות, ילדי שמואל ופאני (Fanny) רוזנבליט, בבית המשפחה בקהילה במסינגוורק:
* * *
לחגים השונים שהופיעו במחזור השנתי, ציפינו אנו, הילדים, בקוצר רוח…
בתקופת יום השוויון הסתווי, הגיעו הימים הנוראים, הימים החגיגיים ביותר בשנה: ראש השנה ויום כיפור.
שני הימים הראשונים של חודש תשרי סימנו את תחילת השנה החדשה.
בערב הראשון של ראש השנה, כולם היו לבושים במיטב בגדיהם, תוך הקפדה על המנהג של לבישת לפחות פריט חדש אחד. כל הנשים לבשו לבן, והגברים הנשואים התאימו להן על ידי ציות למסורת עתיקה ומשונה: מעל חליפותיהם הטובות ביותר הם לבשו את הקיטל, שמלת הפשתן הלבנה שבה קבורים גברים יהודים אורתודוקסים. [מנהג אשכנזי, המזכיר את בגדי הכהן הגדול ומסמל טוהר, פשטות ומלאכיות. לפי סברה, הקיטל נועד לעורר את האדם לתשובה, משום שהוא מזכיר לו את יום המיתה בהיותו דומה לתכריכי המת]
כשהתכנסנו לתפילות, אנחנו הצעירים בירכנו את הורינו בברכת השנה החדשה העתיקה: "לשנה טובה תיכתבו".
הורינו ענו לנו באותו אופן, ולאחר מכן כל המבוגרים והילדים בירכו זה את זה באופן דומה.
אותו רגש, בצורה מעט שונה, חזר על עצמו בארוחת הערב שלאחר התפילות. מתחת למפיות שלהם, אבא ואמא מצאו ברכות לשנה החדשה מכל ילד, חרוטות בקפידה על נייר מעוטר. אלו מאיתנו שכבר למדו את הכתב העברי השתמשו בידע זה כדי לחרוט את ברכותינו.
לאחר הקידוש ולפני הגשת הארוחה, קיבל כל אחד מאיתנו פרוסת תפוח טבול בדבש [המסמל ברכה והתחלה חדשה]. לפני שלעסנו אותה, כולנו חזרנו בעברית אחרי אבא על הברכה הסמלית: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה".
שלושת חלקי הטקס שהרשימו אותנו ביותר במהלך תפילות הימים הנוראים היו: תקיעת השופר (קרן איל) [מצווה מהתורה לשמוע קול שופר בבית הכנסת בשני ימי החג, כדי לעורר לתשובה ולהמלכת ה']; ברכת הכוהנים; ו'הכורעים הנופלים' – ההשתחוות לפני ה' [בסוף עלינו לשבח כתוב 'יכרעו ויפולו']. – שלא כמנהג דתות אחרות, "כריעת הברך" הפיזית היא חלק מהתפילות היהודיות רק בראש השנה וביום כיפור.
תקיעה בשופר אינה משימה קלה; נחוצות ריאות טובות כדי להשיג צליל כלשהו. אם רוצים שהצלילים הנפלטים יהיו נכונים, נדרשת גם מיומנות מיוחדת.
כולם היו מרוצים, ולמען האמת גם חשו הקלה, בכל פעם שהתוקע בשופר הצליח להפיק בדיוק את העוצמה שנקבעה, במיוחד בקטע האחרון, הארוך והמתמשך: בתקיעה הגדולה. [תקיעת שופר אחת ארוכה, שלאחריה מסתיים הצום].
אבל אם, כפי שקרה לפעמים, הוא לא הצליח לעשות זאת ונאלץ לנסות שוב ושוב בניסיון להפיק את הצליל הנכון, אז המבוגרים ריחמו עליו. אבל אנחנו הילדים מצאנו את זה מצחיק מאוד ולא הצלחנו להחניק את צחקוקינו, למרות מבטי תוכחה חמורים.
זה לא היה המקרה היחיד שבו אנחנו הילדים התקשינו לשמור על נימוסים נאותים במהלך התפילות. יש כלל נוקשה שכאשר הקהילה מתברכת על ידי הכהנים, הידועים כצאצאיו הישירים של אהרון הכהן הגדול, אחיו של משה, אסור לאף אחד להסתכל ישירות עליהם. ידענו הכל על הכלל הזה. אולי דווקא משום כך לא יכולנו להתאפק מלהעיף בהם מבטים חטופים כאשר, ידיהם מורמות וראשיהם מכוסים בטלית, הם קראו בחגיגיות את הברכה המקראית המסורתית: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ…" (במדבר, פרק ו').
בצהריים של היום השני של השנה החדשה, כל תושבי כפרנו הלכו לתעלת פינו (Finow) לתפילת התשליך. תפילה זו מורכבת מתפילה קצרה שבמהלכה יהודים אדוקים משליכים באופן סמלי את חטאיהם למים.
לאבא [שמואל רוזנבליט], שנטיותיו הליברליות ניכרו לעתים קרובות למרות דבקותו הקפדנית בכל המצוות האורתודוקסיות המסורתיות, היו התנגדויות נחרצות לטקס [התשליך], ולא ניסה להסתיר את רגשותיו. שיטה פרימיטיבית זו של ניקוי עצמי מחטאיו נראתה לו כנמצאת באותה קטגוריה כמו הדרך הפשוטה לא פחות שבה קתולי אדוק מקבל מחילה על ידי וידוי חטאיו בפני הכומר שלו, או גרוע מכך, כפי שנהגו לעשות בימי הביניים, על ידי קבלת תעודת סליחה בכתב מהכנסייה בתמורה למתנה מקובלת.
אבא שלח מבט ביקורתי וספקני על רבים מהמנהגים המסורתיים. אחד שלא אהב במיוחד היה הטקס [הכפרות] שבו כל בן משפחה זכר הניף תרנגול חי סביב ראשו ביום שלפני יום כיפור. [מנהג מסורתי, כסמל לכפרת עוונות]
התפילה שליוותה מחווה זו הצביעה על כך שהחיה האומללה נועדה להיות קורבן לאל.
למרות שמוסד קורבנות בעלי החיים מילא תפקיד חשוב למדי בימי המקרא, אבי ראה בו זר לרוח הדת היהודית. בהקשר זה הוא הסכים עם נביאי התקופה המאוחרת יותר שגינו במפורש את טקס הקורבן והטיפו למסר מוסרי טהור. ואף על פי שחזר שלוש פעמים ביום על התפילה שבה מביעים את התקווה להשבת הקורבנות בימי המשיח, כאשר היהודים ישובו לארץ ישראל, ליבו לא היה בדבריו.
למרות ספקנותו, אבא שמר בנאמנות על כל המנהגים המסורתיים. אף על פי שהתלונן כל הזמן, הוא לא נטש את הדרכים המסורתיות. "מי אני?" היה אומר, "שאקח על עצמי להחליט אלו ממנהגינו יש לשמור, ואלו לבטל? רק סנהדרין, מועצה ובית דין תיאולוגיים עליונים, יהיו בעלי זכות להכריע בכך."
* * *
הקדוש ביותר מבין כל ימי החג הקדושים היהודיים הוא יום הכיפורים, שחל ביום העשירי לחודש תשרי.
למרות שבראש השנה רשם ה' בספר החיים את הגורל שיגזר על כל אדם במהלך השנה הקרובה, לכל אדם ניתנה ההזדמנות לחזור בתשובה ולכפר על חטאיו במהלך עשרת הימים שלפני סיום יום הכיפורים וקביעת גורלו.
בערב יום כיפור [לקראת הסעודה המפסקת] התלבשנו באותו אופן שנהגנו להתלבש בערב ראש השנה. עד שקיעת החמה, לפני תפילת כל נדרי שהחלה את יום הכיפורים, נעשה כל ניסיון ליישב את כל הסכסוכים והמחלוקות, ולתקן כל עוולה שנעשתה במהלך השנה. והיינו מאחלים זה לזה: "יהי רצון שה' יחתום את גורלך לשנה טובה".
כשהיינו הבנים בני שלוש עשרה, ובאותו הזמן הפכנו לחברים מן המניין בקהילה באמצעות טקס בר המצווה, ציפו מאיתנו לקיים את כל ימי הצום בדיוק כפי שעשו המבוגרים – לא לאכול ולא לשתות דבר במשך עשרים וארבע שעות מלאות, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים למחרת. אך מתוך רצון להיראות בוגרים מוקדם יותר, התגאינו מאוד בצום הנוקשה כשהיינו בני שתים עשרה בלבד. הדבר חל גם על ימי הצום 'הקטנים' השונים.
באשר לבנות, הכללים היו פחות מחמירים:. אמנם הן היו צריכות לצום גם בימי הזיכרון שתוארו לעיל,. אך מבין ימי הצום הפחותים, היחיד שבו הן היו צריכות להימנע מאכילה היה תענית אסתר, היום שלפני פורים…בכך שהלכו בעקבות דוגמתה המלכה אסתר בצום, יכלו בנותינו להרגיש שגם להן יש חלק חי בהצלת עמן.
מתוך סידור שקיבל מהמשפחה דן רוזנבליט (רוזן), יליד י"ב באדר א תרצ"ה, לבר המצווה ב-1948.
מקור: אסנת רוזן קרמר.
תפילות יום הכיפורים עצמו נמשכו מזריחת השמש ועד שקיעת החמה. כל אחד בבית הכנסת היה מודע למשמעות ולחשיבות היום הקדוש ביותר בלוח השנה הדתי היהודי, והתפילות נאמרו בהתלהבות מיוחדת. עם זאת, קרה לעיתים שחלק מהמתפללים, שהיו מוצפים בשטף התפילות הבלתי פוסק, הפכו לישנוניים למדי.
אם מישהו באמת נרדם, לנו הילדים הייתה שיטה להעירו שהייתה בהחלט יעילה, אם כי לא תואמת לחלוטין את הכבוד החגיגי של היום. בכיסינו נשאנו בקבוקים קטנים מלאים באמוניה [תרכובת נפוצה בחקלאות, בתעשייה ובייצור, ולכן בכפר התעשייתי מסינגוורק]. ככל שהאירועים דרשו פעולה כזו, היינו פותחים את הפקקים ומחזיקים אותם מתחת לאפם של הישנים. האפקט היה תמיד מזעזע, בלשון המעטה.
הרב היה חזן נפלא. לאחר מותו גויס חזן מברלין לחגים הנוראים וביצועו זכה תמיד לתשומת לב ביקורתית. האינטונציות שלו נדונו בקול נמוך בין שכנים, והשיפוט לא תמיד היה נדיב…
למרות חגיגיות היום, עניין מיוחד לכולנו הייתה הספקולציה האם ההפסקה בתפילות – שהתרחשה באופן מסורתי לפני תחילת תפילות המנחה אחר הצהריים – תהיה ארוכה או קצרה.
הסמכות וההחלטה באם לקצר או להאריך את חלק תפילת המוסף, הייתה נתונה בידי החזן אשר הוביל את החלק הקודם והחשוב ביותר של תפילות הבוקר.
במהלך ההפסקה כולם עזבו את בית הכנסת, אשר זכה לאוורור יסודי כשהיה ריק. אנשים התאספו מול האחוזה כדי למתוח את גפיהם ולהחליף דעות עד שהגיע הזמן לחזור לבית הכנסת לתפילת המנחה.
ספר יונה נקרא בתפילת הצהריים, ומעולם לא התעיפנו מלשמוע את סיפורו של הנביא שניסה לשווא להימלט, להתחמק מציות לפקודות ה'. סיפור יונה עם סופו היפה עדיין מרשים אותי היום [1960], כפי שעשה לפני שישים שנה [1899] כשנקראתי לדקלם אותו בפני הקהל בתפילת יום כיפור.
תפילת נעילה, עם שירתה הצלולה, סיכמה את טקס היום, מלבד הצליל האחרון בשופר. לאחר תקיעת קבלת הפנים, שבישרה את סוף יום הקודש ונשמעה מיד עם כניסת שלושת הכוכבים הראשונים, כולנו מיהרנו לבתינו לארוחת שבירת הצום (אנביסן-Anbeissen, נגיסה) שבה הגיעה לשיאה [ולקיצה] תקופת הצום. אבא תמיד חזר על אותה הערה כששתה את כוס הקפה הראשונה שלו: "הנאה כזו לעולם לא יחווה גוי" (Das naches kent keyn goy)."
Rosenblüth, Martin: Go Forth and Serve: Early Years and Public Life. New York: Herzl Press, 1961. (תרגום מאנגלית: אסנת רוזן קרמר)
(2) פליקס רוזנבליט – פנחס רוזן
אחיו השני של סבי – פליקס רוזנבליט (Felix Rosenbluth), פנחס רוזן, יליד שנת 1887 – החל דרכו בתנועת המשוטטים, ה"בלאו וייס", היה פעיל בתנועה הציונית, היה בין מייסדיה ומנהליה של חברת "העברה", מהמייסדים של ארגון יוצאי מרכז אירופה, מחותמי מגילת העצמאות, ולימים כיהן כשר המשפטים הראשון של מדינת ישראל.
גם פליקס מזכיר את הימים הנוראים במסינגוורק:
* * *
אם השמירה הקפדנית על המצוות לא היתה לעול מעיק ומצר יש לזקוף זאת במידה רבה לזכות חמימות החיים במסינגוורק ולטבעיות שבה היו שזורים ימי חג ומועד בעונות השנה, במחזור הטבע;
אחרי שנעלמו הפרגים והדגניות ונקצרה התבואה החלו ההכנות לימים הנוראים:
כל ילד קיבל לפחות פריט לבוש חדש אחד לראש השנה, וכולם כתבו שירי ברכה שהונחו על שולחן הסעודה מתחת למפיות של פאני ושמואל.
בערב יום הכיפורים לבשו הגברים שכבר נשאו אישה קיטל לבן מעל חליפת החג, והנשים והבנות לבשו שמלות לבנות. שמואל נכנע למנהג וסיבב אף הוא את תרנגול הכפרות והלך כמו כולם אל תעלת פינו לתשליך, אך מתוך התנגדות פנימית: זאת דרך קלה מדי להתנקות מחטאים.
ביום הכיפורים צמו הילדים עוד לפני שחייב אותם הגיל, מצפים בקוצר רוח לנעילה, כדי לחזור הביתה לנגיסה הראשונה, לחם עם דגיגי אנשובי וקפה, ושמואל שב ואומר כמדי שנה בשנה: "נחת כזאת שום גוי אינו יודע."
תפילות כל ימות השנה היו בעיני פליקס יציאת ידי חובה, אך לא כך ביום הכיפורים, אז היתה להן משמעות מיוחדת, כפי שהסביר לו משה קלוורי:
"ביום הכיפורים טמון רעיון גאוני, לעבור למשך עשרים וארבע שעות לעולם אחר לגמרי, לערוך פעם אחת בשנה חשבון עד למעמקי הנפש."
רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו. הוצאת זמורה-ביתן, תש"ן 1990.
* * *
על נעוריו במסינגוורק סיפר פליקס: "היינו מאוד אדוקים ובקיאים היטב בהלכות היהדות אך חונכנו גם, כנהוג בחוגי האורתודוקסיה הגרמנית היהודית", דהיינו: "ביד אחת התורה וביד השנייה ספרי גיתה, שילר ושאר הסופרים הגרמנים".
משילוב חיי הלכה תוך פתיחות לתרבות, השכלה, מדע ואמנות התפעלו מתארחים במקום ואצל הרוזנבליטים בפרט. קורט בלומנפלד מספר על נעוריו של מרטין רוזנבליט במסינגוורק ועל המשפחה:
"חוג משפחות יהודיות… ישב שם כעל אי יהודי. היו אלה חיים לפי כללי המסורת הדתית. הדור הישן היה מדקדק במצוות והדור הצעיר התמרד בחשאי. חיים שלווים נעימים ומשמחים היו אלה. שם היה אדם מרגיש עצמו בטוב, והמבקרים לא שכחו לעולם את הרשמים, שהתרשמו מכל אחד מבני משפחת רוזנבליט ומן האווירה כולה. היה זה הדור האחרון שצורת חיים זו ניתנה לו…"
לקראת שנת תשפ"ז נייחל בתקווה:
שתהיה השנה הבאה שנת שלום, אחווה ושלווה
* לשנה טובה – תיכתבו ותיחתמו *
אסנת רוזן קרמר
