קהילת הייקים

המסע חזרה לליברפול / חניתה רודני

ארגון יוצאי מרכז אירופה

מתוך הרצאה שהתקיימה ביום השואה הבינלאומי 27.1.14

ליברפול – מקום המקלט איליו הגעתי באורח נס במסגרת ה'קינדרטרנספורט' ביולי 1939, חזרתי אליה הפעם כשנתנו לי את הכבוד והזכות להיות הדוברת הראשית ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בטקס שהתקיים באולם העירייה של עיריית ליברפול.

אירוע מיוחד ומרגש זה התחיל למעשה מספר חודשים קודם לכן, כאשר מצאתי קופסת שוקולד גדולה על מיטתי במלון בלונדון, בחדר בו התאכסנתי יחד עם בני, לרגל חגיגות 75 שנה ל'קינדרטרנספורט', ביוני 2013.

למתנה צורף פתק שבו נכתב: "את גאוות העיר ליברפול, באהבה מבן הדוד שלך".

לא היה לי מושג מדוע קבלתי את כל אלה? לרגע חשבתי שמא החבילה הגיעה לכתובת הלא נכונה, אבל היא הגיעה בדיוק איליי!

הראיונות שנתתי בלונדון באירוע זה הגיעו בין היתר, לעיתונאים מליברפול, אשר גילו כי עיר זו הייתה המקלט איליו נשלחתי לביתם של הוריי המאמצים ,משפחת לוי, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שהיתי 7 שנים בבית זה עד שהחלטתי לעלות לישראל ב 1947 כדי לסייע בבנייה המחודשת של מדינת העם היהודי.

עיתונאים אלה הדגישו את האירועים המרגשים שקרו לי בעת האחרונה: קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית וכן קבלת פרס רפפורט.הם תארו את כל הפרסים שקבלתי על הקדשת חיי לתחום בריאות הנפש בישראל. וכך, התרגשתי לגלות מחדש את בני הדודים שלי מליברפול, ומצד אחר חשתי אחריות כבדה לקראת הנאום שלי בטקס ה H.M.D  שהתקיים כאמור באולם העירייה ב 27.1.14.

בליברפול-65 שנה קודם לכן, התוודעתי לעבודה החשובה של ארגון ויצ"ו-שכן אימי המאמצת הייתה יושבת הראש של ארגון זה. חלק מתפקיד הארגון בעת ההיא היה לסייע בשליחת ילדים יהודים מחוץ לגרמניה באמצעות ה'קינדרטרנספורט' והצלתם למעשה.

עם עלייתי ארצה נשלחתי לקיבוץ כפר הנשיא, שם נישאתי לבעלי בוב, ולאחר 8 שנים החלטנו לעבור למושב שיתופי תימורים שבנגב כדי לשמור על חיי משפחה קרובים יותר. בזמן זה הקמתי את הסניף המחוזי של ארגון ויצ"ו ישראל אשר סייע רבות בקליטת עולים חדשים ממדינות שונות אשר נשלחו ליישב יישובים חקלאיים באזור הדרום.

עסקתי במעשה ציוני זה במשך כ 20 שנה מרגשות ומשמעותיות בחיי, והודות לניסיון הרב שרכשתי בעבודה הציבורית, יכולתי להקים את עמותת אנוש, לאחר שבתי הבכורה חלתה במחלת נפש.

אנוש-האגודה הישראלית לבריאות הנפש- הוקמה בשנת 1977 וכיום היא כוללת 56 סניפים בכל רחבי המדינה, כולל ביישובים ערביים. אנוש מוכרת בעולם ומוערכת מאוד על עשייתה המופלאה.

יום השואה הבינלאומי נקבע על ידי האו"ם ביום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ ב 27.1.

זהו נוסח ההודעה שקבלתי מבן דודי ג'וני:

27 בינואר הינו היום שבו אנו זוכרים את המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים, וכן את האירועים הטרגיים של רצח עם שאירעו בקמבודיה, רואנדה, בוסניה ודרפור.

ביום זה אנו מכבדים את זכרם של אלה ששרדו, מלמדים את עצמנו להפיק את הלקחים ולהשתמש בהם בימינו אנו. בטקס זה נהיה חלק מאלפי איש שיבואו לציין את האירועים האלה בכל רחבי אנגליה, לזכור את העבר וליצור עתיד טוב יותר בעזרת כל אחד מאתנו בעולם.

בתחילה, קצת הופתעתי מהחיבור של השואה בה נרצחו 6 מיליון יהודים, ואירועים טרגיים אחרים שבהם נרצחו אנשים כתוצאה ממעשי איבה פנימיים במדינות אחרות בעולם-שהוגדרו על ידי האו"ם כג'נוסייד.

לקראת הנאום שלי באולם העירייה בליברפול חשתי כאילו כל העולם היהודי נטול על כתפיי, ולחילופין-מדינת ישראל הקטנה המוקפת על ידי 22 מדינות עוינות המתכחשות לקיומה. ומעל הכול, חשתי צורך לדבר בשם 6 המיליונים ובהם אחי, הורי ומשפחתי המורחבת שעלו בעשן הכבד של אושוויץ.

זו הייתה חוויה מרגשת עבורי לחוות את הביקור בליברפול יחד עם בני וכלתי, לחוש מחדש את החום והאהבה שהורעפו על "הילדה הקטנה עם המזוודה הקטנה והתלתלים הזהובים, תושבת חדשה מגרמניה"…..שכיום הינה בעלת משפחה גדולה, שהגיעה להישגים מדהימים וזכתה לפרסים רבים על פעילותה הציבורית הענפה.

במקורותינו נכתב כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. אני ניצלתי בעוד רבים מחבריי ומרבית משפחתי לא נצלו .

על כן הייתי נרגשת להזכיר לכולם: לעולם לא נשכח!

קבלת הפנים החמה באולם העירייה בראשותו של הלורד גרי מאלר, הטקס שאורגן על ידי הקהילה היהודית בראשותו של ג'וני כהן, האירוח החם בביתה של חברת הקהילה סוניה סטרונג, אשר הסכימה להפוך את ביתה לאולפן טלוויזיה כאשר צולמתי על ידי צוות תקשורת מגרמניה במשך יום מלא.

נאמתי גם בבית הספר היהודי הנקרא "בית ספר דויד המלך" שהינו קומפלקס ענק בו מתקיימים האירועים של הקהילה היהודית. התלמידים היו קשובים מאוד, שאלו הרבה שאלות, מה שגרם לי להציע להם לקרוא את ספרי האוטוביוגרפי LIFE IS A GIFT-אותו השארתי להם בכל כיתה- כמתנה ממני.

המפגש המחודש עם משפחתי מצד הוריי המאמצים יחד עם בני וזוגתו, הביקור בבית בו גדלתי בליברפול, בבית הספר בו למדתי, בבתי הכנסת המרשימים ובבניין בו התקיימה הפעילות של ארגון הבונים שבאמצעותו הגעתי לישראל, כל אלה היו בבחינת סגירת מעגל משמעותי ביותר בחיי.

יום לפני עזיבתי חזרה לישראל הוזמנתי לאירוע של הקהילה היהודית, אשר מקיימת מפגש אחת לחודש ומארחת מרצים ואורחים .פגשתי מחדש חברים עימם גדלתי ושמחתי מאוד. הפעם הייתי אני הדוברת והכבוד שזכיתי לו רגשו אותי מאוד.

בכל הנאומים שנשאתי במהלך הביקור שלי הצעתי לשומעים לא להאמין לתעמולה האנטי ישראלית, לבוא לבקר בישראל ולהתרשם ממנה בעצמם. הבטחתי לארח כל אחד מהם שיגיע לארצנו, וסיימתי במילים: שלום ולהתראות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן