פוסם ביקינתון גיליון 314
ההיסטוריונים של הרצל נמנעו במשך שנים מלהזכיר את הקשר האמיץ שיצר בנימין זאב הרצל עם רבנים ועם עולם הרבנות. לא מכבר ליקט וערך משה נחמני הספדים שנשאו גדולי ישראל על חוזה המדינה ואוסף מחקרים על קשריו עם העולם התורני בספר: לב האומה – בנימין זאב הרצל בעיני דורו.
המפתיע בקשר זה הוא הקשר עם רבני עדות המזרח, שמרבית מנהיגי התנועה הציונית בהנהגתה האירופית נמנעו מקשר משמעותי איתם. לא כן הרצל אשר רבני קהיר, רבני קווקז, רבני חרבין (צפון מזרח סין), הרבנים הספרדים בירושלים, רבה של חברון ורבני צפון אפריקה כולם העריצו אותו ודבריו דיברו אל ליבם.
בפני הרבנים עמדה שאלת יסוד: "האם ייתכן שהגאולה העתידה תתגשם באמצעות ידיים חילוניות? האם הגיוני שהתחייה הלאומית תתעורר דווקא על ידי כופרים ואפיקורסים?" בפני העולם החרדי עמדה שאלה נוספת: כיצד להתייחס לתנועה הציונית החילונית והאם נכון לשתף איתה פעולה?
אין להכחיש שהיו רבנים שהביעו התנגדות חריפה להרצל, לעומת זאת בקרב אוהדיו בעולם התורני התקבל הרצל לא רק כמנהיג פוליטי, אלא כשליח אלוקי. רבבות יהודים נפעמו מפעילותו. לאו דווקא בגלל שהיו ציונים, אלא מפני שחשו במעשיו את פעמי המשיח.
לא מעט רבנים העריצו את הרצל בשל המחשבה שדרכו תביא הצלה גשמית לעם ישראל. רבנים אחרים היו מעורבים מלכתחילה בתנועה הציונית וראו בה כלי להגשמת החזון הלאומי – תורני שלהם. הם ראו בציונות החילונית עם כל ריחוקה מהתורה, משמעות אלוקית וקדושה בפנימיותה. הרצל לא נחשב רק לפוליטיקאי דגול אלא לאישיות היסטורית, מלאת קסם ואגדה.
על פי חוכמה עמוקה בחרה ההשגחה העליונה לקבוע, את העובדה שהציונות תפסה את לב החילוניים ודווקא הם שיישבו את הארץ. אין זו תקלה בביצוע התוכנית, וכמובן לא מעשה "הסיטרא אחרא", אלא חלק מתוכניתו של קורא הדורות.
כותב הרב דוד שחור (רבה של קהיר) בהספדו: "לא רק לציונים אבד מנהיגם וקברניטם אלא לכל עמנו אבד אוהב אנשים אשר בכבודו התכבדנו בין הגויים, כי היה לנו לפה ולמליץ בחצרות מלכים. אשר הרגיש בליבו צרת אחיו אשר הגזרה נוגעת בחייהם ולקיומם היומיומי. פה ושם צועקים 'מוות ליהודים', על כן ליבו הרך נרעש מכל זאת ורצה לחפש מקום מקלט, אשר נהיה שם הרוב ולא נירא מהם ומהמונם; ואיה יבוקש המקום ההוא, אם לא בחיק אמנו הזקנה, ארצנו הקדושה, ערש ילדותנו?! ועל כן שם כל מעייניו, ליבו ורוחו למדינת היהודים. מעלותיו פתחו לפניו דלתות מלכים 'חוכמה מפוארת בכלי מפואר'. את כל התכונות האלה ניתן למצוא באיש אחד אשר לא חס על חייו ובריאותו. עובדת היותו גלוי ראש אינה מחלישה את עוצמת בשורתו".
להלן דבריהם של שני רבנים גדולים שחיו בוינה ובברלין שקיבלו את הרצל לא בדיעבד אלא מלכתחילה.
הראשון: הרב צבי פרץ חיות רבה הראשי של וינה, שספד להרצל תחת הכותרת: 'הקול הנבואי'.
"זקוקה הייתה היהדות הרוצה לכבוש לה מקום תחת השמש יותר מתמיד לרוחו הגאונית הבלתי רגילה של הרצל ולקסם בל ינוצח של האדם הגדול. זוהי התפארת הנשגבה שהביא תיאודור הרצל אל תוך חיינו.
"תיאודור הרצל היה הקול הנבואי שעורר לחיים את המגמות הכיסופים והמאוויים הרדומים או הנסתרים של ישראל… הוא הוציאם מסתרי הזוויות של הגטו לאור שמשו המבהיק של העולם הגדול. הוא פשט מהם את לבושי ימי הביניים, כדי לעשותם יסוד חזק של החיים. תיאודור היה השמש, שהמס את הקרח של ההווה והקר את מנגינתה היפה של תקוות ישראל.
"הרצל היה הראשון שלא ביקש מן העמים והממשלות חסד משפיל, אלא את ההכרה בזכותנו כעם. אנו יכולים לומר ללא היסוס, כי הוא היה מאז חורבן המדינה היהודית ועד עתה המדינאי היהודי הראשון. ועד עתה היחידי. הוא היה שגרירה של מדינה שלא הייתה קיימת, ושל עם שעדיין לא מצא את ליכודו הלאומי. כל כך גדול היה הקסם שנבע מתוך נשמתו, כל כך גדול היה היופי האלוקי של מבטאו הנבואי, כל כך גדול היה ההוד המלכותי של אישיותו, של כל בני האדם מן הגדולים ועד לקטנים נכנעו לקסמו. אחד ממתנגדיו כותב: רק מרחוק יכולנו להתנגד לו; כשהייתי עימו לבדי, פנים אל פנים, נתון לאש של עיניו החודרות, הייתי אנוס להישמע לו בעיניים עצומות, כהישמע הטוראי לאלוף שלו. סוד הצלחתו שהוא הקנה לרבים כל כך מבני עמנו את רגש הכבוד היהודי. עתה רשאים אנו סוף סוף לומר כדברי הכתוב: "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם."
השני: הרב יחיאל יעקב וינברג ראש בית המדרש לרבנים בברלין, שספד להרצל תחת הכותרת: 'הרצל איש הדת'.
האיש הרצל- שם זה נעשה לאחד החביבים ביותר ולבן בית בעם ישראל. ואפילו החוגים החרדים שנלחמו בהשקפתו ולא הכירו בזכות אישיותו להיות מנהיג בישראל, גם הם לא יכלו להשתחרר מחבלי הקסם בהם נמשכו אחריו. בשמו הרגישה האומה מהו הקסם השפוך על פני שם בלתי עברי זה.
הרצל בעל תשובה הוא. הוא הראה שצפון בו כח של בעל תשובה אמיתי. איש כזה עלול לתהות בחפשו את הדרך הנכונה ואולם בהכרח ימצאנה סוף, סוף. בשביל עם ישראל היה הרצל בעל תשובה גדול, חלוצה של תקופת תשובה גדולה ביהדות וכל הצעירים יתאספו מסביב לדגל אבותיהם. רב מפורסם, אנטי ציוני קנאי, שהשתתף בקונגרס השני, תיאר בספרו את הרושם העמוק שעשה עליו הרצל בבית הכנסת בבאזל. הרצל נקרא ל'שלישי' בירך את ברכתו בקולו הנוח, מעשה שהכל רגילים בו ועשה על הנאספים רושם עז כל כך שדמעות עמדו בעיניהם. הרב מוסיף: היהודי מאמין הוא, אבל אינו כרוך אחרי אמונות טפלות, מפקפק בהבטחותיהם. ובאותם אנשים שאומרים לרכוש את ליבו על ידי הבטחותיהם אבל נותן אמון עמוק למאמין ולחולם, כפי שהדגיש הרצל: "הציונות היא שיבה ליהדות לפני השיבה לארץ היהודים".
"הראו לי את העם"- קרא הרצל ליועציו ואלה הביאו אותו להיידלברג וברן… אולם הגאון שבו ביקש למצוא את העם במקום אחר. הרצל בא לווילנה. נשא עיניו וראה את עמו המאמין והעם נשא את עיניו וראה בו את הרצל שלו. הגאון רבי שלמה הכהן מסר להרצל בשם 'ירושלים דליטא' ספר תורה קטן ובהניחו ידיו החיוורות על ראשו של הרצל, בעל ההוד שבמלכות, לחשו שפתיו: "ספר תורה זה יוליך אותנו לארץ ישראל". פני הרצל חוורו. מה שהתרקם אותה שעה בנשמתו פנימה גילו דמעות עיניו. הרב הישיש עמד על רגליו ולא רצה לשבת בנוכחותו של הרצל. וזה אמר: יישב נא רבינו תחילה זקן הוא ממני וגם חכם! לאחר שראה בווילנה את העם בדחקותו, שנודע לו בפטרבורג שמעטה התקווה להיטיב את המצב, נכשל ניסיונו להביא לעם תשועה הבשילה בווילנה החלטתו שנתפרסמה בבאזל: אוגנדה. הרצל ידע שאוגנדה איננה דרך לציון כל עיקר, אך רצונו להציל את העם המיוסר גבר. אך דווקא הסערה שהקים בנושא לימדה אותו מה אמיצים הקשרים שבין הדת לבין ארץ ישראל. ואופייני שדווקא המאמינים ובראשם הרב ריינס הזקן הם הם שהבינו את הרצל והתייחסו ליושרת ליבו. מעולם לא היה בדעת העם לראות אותו כגואל. מגיבורו קיווה העם רק לסעד רוחני ולעידוד נפשי. העם היהודי שמע מפי הרצל: עתיד, תקווה ואמונה. העם רכש לו אהבה עמוקה משום שאין איש כמותו שידע לעורר בקרבו את רוח החיים שבפנימיות שבו. אולם מוות קודם זמנו הרס באכזריות כל אותן התקוות שחלמו עליהן. זכרונו חי לעולמי עד בנשמת האומה מוכתר במידה וצער ושמו של הרצל נושא תקווה ועידוד עד היום הזה. בסיכום, טעות היא להסתפק בקביעה המוטעית שהרצל הגיע ממשפחה מתבוללת. גם עברו וגם דרך חייו מצביעים על כך שהוא חש הזדהות מוחלטת עם העם היהודי ועם היהדות. זו הסיבה שלמרות שלא היה שומר מצוות קפדני מצא את הדרך אל הרבנים והרבנים מצאו את הדרך אליו. וזו התמונה שבה ביקש לתאר לקוראי ספרו 'אלטנוילנד' את רדת השבת על ירושלים: "הרחובות הנהדרים של העיר החדשה שבצהריים עוד שקקו חיים והמולה, לפתע פתאום ובאורח מוזר, החל כל אותו סאון משתתק ודועך. מספר כלי הרכב הנוסעים בחוצות פחת במידה ניכרת, ובכל מקום ננעלו החנויות. והשבת ירדה, אט אט ובחגיגיות על העיר שלפני שעה קלה עוד מלאה שאון. ובהמוניהם נהרו המתפללים אל בתי התפילה. כי מלבד המקדש הגדול בעיר העתיקה כבחדשה, בתים רבים של אותו אל לא נראה, שאת רוחו נשא עימו עם ישראל אלפי שנים ברחבי העולם. כל המהלך ברחובות אלו, ויהיה יחסו לדתות באשר יהיה, מוכרח היה להתמלא חרדת קודש. בני האדם שנפגשו אלה עם אלה בירכו איש את רעהו לשלום בדומיה ובחיבה. השבת כבשה את הלבבות."
